Guide for the Perplexed, Part 2 Chapter 39

Chapter 39

א ואחר שדברנו במהות הנבואה והודענו אמיתתה, ובארנו שנבואת ׳משה רבנו׳ נבדלת מנבואת זולתו – נאמר שעל ההשגה ההיא לבדה נתחיבה הקריאה אל התורה. וזה שזאת הקריאה שקרא ׳משה רבנו׳ לנו לא קדמה כמותה לאחד ממי שקדם מאדם אליו, ולא התאחרה אחריו קריאה כמותה לאחד מנביאינו – וכן יסוד תורתנו שלא יהיה בלתה לעולם. ולזה לפי דעתנו לא היתה שם תורה ולא תהיה בלתי תורה אחת, והיא – תורת ׳משה רבנו׳. ובאור זה – לפי מה שכתוב בספרי הנביאים בא בקבלה הוא, שכל מי שקדם ל׳משה רבנו׳ מן הנביאים כ׳אבות׳, ושם עבר ונח ומתושלח וחנוך, לא אמר אחד מהם כלל לכת מבני אדם שהאלוה שלחני אליכם וצוני שאומר לכם כך וכך, והזהירכם מעשות כך וכך, וציוה אתכם לעשות כך – זה דבר שלא העידו בו כתובי ה׳תורה׳ ולא באה בו הגדה אמיתית, אבל היתה באה אליהם נבואה מהאלוה כמו שבארנו. ומי שהרבה עליו השפע ההוא כאברהם קיבץ אנשים וקראם על צד הלימוד וההישרה אל האמת שכבר השיגו, כמו שהיה אברהם מלמד בני אדם ומבאר להם במופתים עיוניים שיש לעולם אלוה אחד לבדו ושהוא ברא כל מה שזולתו ושאין צריך שיעבדו אלו הצורות ולא דבר מן הנבראים; וירגיל בני האדם אל זה וימשכם בסיפורים נאים והיטב להם – לא שאמר אליהם כלל שהאלוה שלחני אליכם וצוני והזהירני; עד שהוא כאשר צווה למול הוא ובניו ועבדיו מל אותם ולא קרא בני אדם על זה על דרך קריאת הנבואה; הלא תראה לשון ה׳תורה׳ בו: ״כי ידעתיו וגו׳״ – הנה כבר התבאר שעל צד המצוה לבד יעשה. וכן יצחק ויעקב ולוי וקהת ועמרם, על זאת הצורה היו קוראים בני האדם. וכן תמצא ה׳חכמים׳ אומרים במי שקדמהו מן הנביאים ׳בית דינו של עבר, בית דינו של מתושלח, מדרשו של מתושלח׳ – כולם – עליהם השלום – אמנם היו נביאים ילמדו בני אדם על דרך דורשים ומלמדים ומישרים, לא שיאמרו: ׳ויאמר ה׳ אלי דבר אל בני פלוני׳.
1 WE have given the definition of prophecy, stated its true characteristics, and shown that the prophecy of Moses our Teacher was distinguished from that of other prophets; we will now explain that this distinction alone qualified him for the office of proclaiming the Law, a mission without a parallel in the history from Adam to Moses, or among the prophets who came after him; it is a principle in our faith that there will never be revealed another Law. Consequently we hold that there has never been, nor will there ever be, any other divine Law but that of Moses our Teacher. According to what is written in Scripture and handed down by tradition, the fact may be explained in the following way: There were prophets before Moses, as the patriarchs Shem, Eber, Noah, Methushelah, and Enoch, but of these none said to any portion of mankind that God sent him to them and commanded him to convey to them a certain message or to prohibit or to command a certain thing. Such a thing is not related in Scripture, or in authentic tradition. Divine prophecy reached them as we have explained. Men like Abraham, who received a large measure of prophetic inspiration, called their fellow-men together and led them by training and instruction to the truth which they had perceived. Thus Abraham taught, and showed by philosophical arguments that there is one God, that He has created everything that exists beside Him, and that neither the constellations nor anything in the air ought to be worshipped; he trained his fellow-men in this belief, and won their attention by pleasant words as well as by acts of kindness. Abraham did not tell the people that God had sent him to them with the command concerning certain things which should or should not be done. Even when it was commanded that he, his sons, and his servants should be circumcised, he fulfilled that commandment, but he did not address his fellow-men prophetically on this subject. That Abraham induced his fellow-men to do what is right, telling them only his own will [and not that of God], may be learnt from the following passage of Scripture: “For I know him, because he commands his sons and his house after him, to practise righteousness and judgment” (Gen. 19:19). Also Isaac, Jacob, Levi, Kohath, and Amram influenced their fellow-men in the same way. Our Sages, when speaking of prophets before Moses, used expressions like the following: The bet-din (court of justice) of Eber, the bet-din of Methushelah, and in the college of Methushelah; although all these were prophets, yet they taught their fellow-men in the manner of preachers, teachers, and pedagogues, but did not use such phrases as the following: “And God said to me, Speak to certain people so and so.”
ב כן היה הענין קודם ׳משה רבנו׳ אבל משה כבר ידעת מה שנאמר לו ומה שאמר ומאמר העם לו: ״היום הזה ראינו כי ידבר אלהים וגו׳״. אמנם כל נביא ממנו שהיה אחר ׳משה רבנו׳ כבר ידעת דברי עניניהם כולם, והיותם כדמות המזהירים לבני האדם קוראים אותם לשמור תורת משה, מיעדים הרע למניח אותה ומיעדים הטוב למי שהתישר להמשך אחריה. וכן נאמין שכן יהיה הענין תמיד, כמו שאמר לא בשמים היא וגו׳״, ״לנו ולבנינו עד עולם״. וכן ראוי שיהיה, כי הדבר השלם בתכלית מה שאפשר במינו, אי אפשר שימצא זולתו במינו אלא חסר מן השלמות ההוא, אם בתוספת או בחסרון; כמזג השוה אשר הוא תכלית שווי המין ההוא – כי כל מזג יוצא מן השווי ההוא יהיה בו חסרון או תוספת. כן הענין בזאת התורה כמו שבאר משוויה, ואמר: ״חוקים ומשפטים צדיקים״ (וכבר ידעת, שענין ׳צדיקים׳ – שוים) וזה שהם עבודות אין טורח בהם, ולא תוספת (כעבודת המתבודד בהרים הפורש עצמו מן הבשר והיין ודברים רבים מצרכי הגוף וכטלטול לעבודה וכיוצא בהם) ולא חסרון שיביא אל זוללות ואל שטיפה בזימה עד שיחסר שלמות האדם במידותיו ועיונו, כשאר נימוסי האומות הסכלות.
2 This was the state of prophecy before Moses. But as regards Moses, you know what [God] said to him, what he said [to the people], and the words addressed to him by the whole nation: “This day we have seen that God doth talk with man, and that he liveth“(Deut. 5:21). The history of all our prophets that lived after Moses is well known to you; they performed, as it were, the function of warning the people and exhorting them to keep the Law of Moses, threatening evil to those who would neglect it, and announcing blessings to those who would submit to its guidance. This we believe will always be the case. Comp. “It is not in the heavens that one might say,” etc. (ibid. 30:12); “For us and for our children for ever” (ibid. 29:28). It is but natural that it should be so. For if one individual of a class has reached the highest perfection possible in that class, every other individual must necessarily be less perfect, and deviate from the perfect measure either by surplus or deficiency. Take, e.g., the normal constitution of a being, it is the most proper composition possible in that class; any constitution that deviates from that norm contains something too much or too little. The same is the case with the Law. It is clear that the Law is normal in this sense; for it contains “Just statutes and judgments” (Deut. 4:8); but “just” is here identical with “equibalanced.” The statutes of the Law do not impose burdens or excesses as are implied in the service of a hermit or pilgrim, and the like; but, on the other hand, they are not so deficient as to lead to gluttony or lewdness, or to prevent, as the religious laws of the heathen nations do, the development of man’s moral and intellectual faculties.
ג וכשנדבר בזה המאמר בתת עילת טעמי המצוות יתבאר לך משוויה וחכמתה מה שצריך שיתבאר. ולזה נאמר בה ״תורת ה׳ תמימה״. אבל מי שיחשוב שטרחה גדול וקשה ושבה – צער גדול – כל זה טעות בהתבוננות; והנה אבאר אחר זה קלותה באמת אצל השלמים. ולזה אמר ״מה ה׳ אלהיך שואל מעמך וגו׳״ ואמר: ״המדבר הייתי לישראל וגו׳?״. אלא זה כולו בערך לחשובים; אמנם אנשי העולה והחמס וההתגברות – המזיק מן הדברים אצלם והקשה שבהם, שיהיה שם שופט ימנע ההתגברות. וכן בעלי התאוה והיצר הפחותים – הקשה שבדברים אצלם מנוע לכתם בשרירות לבם בזנות ולקחת הדין מעושהו. וכן כל חסר יראה, שמניעת הרע אשר יבחרהו לפי גנות מדותיו – טורח גדול. ואין להקיש קלות התורה וקשיה לפי תאות כל רע – פחות – בעל מידות מגונות. ואמנם תבחן לפי השלם מבני האדם, אשר כונת זאת התורה – שיהיו בני האדם כולם כמו האיש ההוא. זאת התורה לבד היא אשר נקראה תורה אלהית. אמנם זולתה מן ההנהגות המדיניות כנימוסי היונים והזיות הצאבה וזולתם – כל זה מפעולות אנשים מנהיגים לא נביאים, כמו שבארתי פעמים.
3 We intend to discuss in this treatise the reasons of the commandments, and we shall then show, as far as necessary, the justice and wisdom of the Law, on account of which it is said: “The Law of God is perfect, refreshing the heart” (Ps. 19:8). There are persons who believe that the Law commands much exertion and great pain, but due consideration will show them their error. Later on I will show how easy it is for the perfect to obey the Law. Comp. “What does the Lord thy God ask of thee?” etc. (Deut. 10:12); “Have I been a wilderness to Israel?” (Jer. 2:31). But this applies only to the noble ones; whilst wicked, violent, and pugnacious persons find it most injurious and hard that there should be any divine authority tending to subdue their passion. To low-minded, wanton, and passionate persons it appears most cruel that there should be an obstacle in their way to satisfy their carnal appetite, or that a punishment should be inflicted for their doings. Similarly every godless person imagines that it is too hard to abstain from the evil he has chosen in accordance with his inclination. We must not consider the Law easy or hard according as it appears to any wicked, low-minded, and immoral person, but as it appears to the judgment of the most perfect, who, according to the Law, are fit to be the example for all mankind. This Law alone is called divine; other laws, such as the political legislations among the Greeks, or the follies of the Sabeans, are the works of human leaders, but not of prophets, as I have explained several times.
Previous ChapterNext Chapter