ג ולזה אומר שהתורה אף על פי שאינה טבעית יש לה מבוא בענין הטבעי. והיה מחכמת האלוה בהעמיד זה המין – למה שרצה מציאותו – ששם בטבעו שיהיה לאישיו כח הנהגה. ומהם – מי שיהיה הוא עצמו אשר ניבא בהנהגה ההיא, והוא הנביא או מניח הנימוס; ומהם – מי שיהיה לו כח לחייב לעשות מה שצוה הנביא ההוא ולהמשך אחריו ולהוציאו לפועל והם – המלך הלוקח הנימוס ההוא, והמתפאר בנבואה הלוקח מתורת הנביא אם כולה או מקצתה – יהיה לקיחתו הקצת והניח הקצת, אם בעבור שזה היה יותר קל עליו, או בעבור שיביא לחשוב שאלו הענינים באו לו בנבואה ואינו נמשך בהם אחר זולתו – על צד הקנאה. כי יש מבני אדם מי שייטב בעיניו שלמות אחד ויערב לו ויתאוהו וירצה שידמו בני אדם שאצלו השלמות ההוא – ואף על פי שהוא ידע שאין אצלו שלמות – כמו שתראה רבים יתפארו בשיר זולתם ויאמרו שהם עשאוהו; וכן נעשה בקצת חיבורי אנשי החכמה ובחלקי חכמות רבות, יפול ליד איש מקנא מתרשל, דבר חידשו זולתו ויתפאר שהוא חידשהו. כן קרה בזה השלמות של נבואה גם כן שאנחנו נמצא אנשים התפארו בנבואה, ואמרו: מה שלא באה נבואה בו מאת האלוה כלל כצדקיה בן כנענה; ונמצא אנשים התפארו בנבואה ואמרו דברים אמרם האלוה בלא ספק – רצוני לומר: שהם באו בנבואה אבל לזולתם – כחנניה בן עזור ואמרו שהם נבאום ושתום עדים.
3 I therefore maintain that the Law, though not a product of Nature, is nevertheless not entirely foreign to Nature. It being the will of God that our race should exist and be permanently established, He in His wisdom gave it such properties that men can acquire the capacity of ruling others. Some persons are therefore inspired with theories of legislation, such as prophets and lawgivers: others possess the power of enforcing the dictates of the former, and of compelling people to obey them, and to act accordingly. Such are kings, who accept the code of lawgivers, and [rulers] who pretend to be prophets, and accept, either entirely or partly, the teaching of the prophets. They accept one part while rejecting another part, either because this course appears to them more convenient, or out of ambition, because it might lead people to believe that the rulers themselves had been prophetically inspired with these laws, and did not copy them from others. For when we like a certain perfection, find pleasure in it, and wish to possess it, we sometimes desire to make others believe that we possess that virtue, although we are fully aware that we do not possess it. Thus people, e.g., adorn themselves with the poems of others, and publish them as their own productions. It also occurs in the works of wise men on the various branches of Science, that an ambitious, lazy person sees an opinion expressed by another person, appropriates it, and boasts that he himself originated it. The same [ambition] occurs also with regard to the faculty of prophecy. There were men who, like Zedekiah, the son of Chenaanah (1 Kings xxii. 2:24) boasted that they received a prophecy, and declared things which have never been prophesied. Others, like Hananiah, son of Azzur (Jer. 28:1-5), claim the capacity of prophecy, and proclaim things which, no doubt, have been said by God, that is to say, that have been the subject of a divine inspiration, but not to them. They nevertheless say that they are prophets, and adorn themselves with the prophecies of others.