Guide for the Perplexed, Part 2 Chapter 21

Chapter 21

א דע כי מן האחרונים מן הפילוסופים האומרים בקדמות העולם – מי שאמר שהאלוה ית׳ פועל העולם ובוחר מציאותו ומכונו ומיחדו כפי מה שהוא אלא מן השקר שיהיה זה בעת בלתי עת אבל כן היה ויהיה תמיד. ואמרו: אמנם חייב לנו שלא נצייר שפועל דבר אלא בשיקדם הפועל לפעלו בזמן – היותנו אנחנו כן יתחיב לנו במה שנעשהו – להיות כל פועל שיהיה זה תארו, יש בו העדר אחד והיה פועל בכח וכאשר פעל – יצא אל הפועל. אמנם האלוה ית׳ אשר אין העדר בו ולא דבר בכח כלל, לא יקדם לפעלו אבל לא סר היותו פועל – וכמו שיש הפרש גדול בין עצמו לעצמנו, כן יש הפרש בין יחס פעלו אליו ליחס פעלנו אלינו. וזה ההקש בעצמו אמרו בהתיחדות וברצון – כי אין הפרש בין אמרך פועל או רוצה או מכון או בוחר או מיחד בזה הענין. אמרו ומן השקר עוד שישתנה פעלו או רצונו כמו שבארנו.
1 SOME of the recent philosophers who adhere to the theory of the Eternity of the Universe hold that God produces the Universe, that He by His will designs and determines its existence and form: they reject, however, the theory that this act took place at one certain time, and assume that this always has been the case, and will always be so. The circumstance that we cannot imagine an agent otherwise than preceding the result of its action, they explain by the fact that this is invariably the case in all that we produce; because for agents of the same kind as we are, there are some moments in which they are not active, and are only agents in potentia; they become agents when they act. But as regards God there are no moments of non-action, or of potentiality in any respect; He is not before His work, He is always an actual agent. And as there is a great difference between His essence and ours, so is also a great difference between the relation of His work to Him and the relation of our work to us. They apply the same argument to will and determination; for there is no difference in this respect whether we say He acts, wills, designs, or determines. They further assume that change in His action or will is inadmissible.
ב הנה כבר התבאר לך אתה המעין במאמרי זה שאלו שינו מילת החיוב והשאירו ענינו – אולי שהם כוונו ליפות מליצה או להסיר הרחקה. כי ענין היות זה המציאות מתחיב לעילתו תמיד בהתמדה, והוא האלוה – כפי מה שיאמר אריסטו – הוא ענין אמרם שהעולם מפועל האלוה או בכונתו ורצונו ובחירתו ויחודו, אלא שלא סר היות כן ולא יסור; כמו שזריחת השמש הוא פועל ליום בלא ספק ואף על פי שלא יקדם אחד מהם לאחר בזמן. ואין זה ענין כונת האלוה ית׳ אשר נכון אליה אנחנו, אבל נרצה בזה שהוא – רצוני לומר: העולם – אינו מחויב מאתו ית׳ חיוב העלול לעילתו, אשר אי אפשר הפרדו ממנה ולא השתנותו אלא אם תשתנה עילתו או ישתנה ענין מעניניה. וכשתבין הענין כן יודע כי מן השקר המאמר בהיות העולם מחויב ממציאות האלוה התחיבות העלול לעילתו ושהוא מפועל האלוה או ביחודו.
2 It is therefore clear that these philosophers abandoned the term “necessary result,” but retained the theory of it: they perhaps sought to use a better expression, or to remove an objectionable term. For it is the same thing, whether we say in accordance with the view of Aristotle that the Universe is the result of the Prime Cause, and must be eternal as that Cause is eternal, or in accordance with these philosophers that the Universe is the result of the act, design, will, selection, and determination of God, but it has always been so, and will always be so; in the same manner as the rising of the sun undoubtedly produces the day, and yet it does not precede it. But when we speak of design we do not mean it in this sense; we mean to express by it that the Universe is not the “necessary result” of God’s existence, as the effect is the necessary result of the efficient cause; in the latter case the effect cannot be separated from the cause; it cannot change unless the cause changes entirely, or at least in some respect. If we accept this explanation we easily see how absurd it is to say that the Universe is in the same relation to God as the effect is to the efficient cause, and to assume at the same time that the Universe is the result of the action and determination of God.
ג הנה כבר התבאר הענין והגיע ממנו המאמר אל החקירה על זה החילוף הנמצא בשמים אשר התבאר במופת שאי אפשר לו מבלתי סיבה, האם הסיבה ההיא היא העילה לזה החילוף, וכן התחיב ממציאותה? או הסיבה ההיא היא הפועלת לזה החילוף המיחדת לו – על הצד אשר נאמין אנחנו הנמשכים אחר ׳משה רבינו׳? ונאמר בזה אחר שנקדים הקדמה, והיא שנבאר לך ענין החיוב אשר יראהו אריסטו עד שתצירהו, ואז אתחיל לבאר לך הכרעתי לדעת חידוש העולם בראיות עיוניות פילוסופיות נקיות מן ההטעאה.
3 Having fully explained this subject, we come to the question whether the cause, which must be assumed for the variety of properties noticed in the heavenly beings, is merely an efficient cause, that must necessarily produce that variety as its effect, or whether that variety is due to a determining agent, such as we believe, in accordance with the theory of Moses our Teacher. Before I discuss this question I will first explain fully what Aristotle means by “necessary result”; after that I will show by such philosophical arguments as are free from every fallacy why I prefer the theory of Creatio ex nihilo.
ד מאמרו, שהשכל הראשון התחיב מהאלוה ושהשכל השני התחיב מן הראשון, והשלישי מן השני; וכן היותו רואה שהגלגלים התחיבו מהשכלים; והסדר הוא המפורסם אשר כבר ידעתו ממקומותיו, וכבר חברנו ממנו הנה ראשי דברים – מבואר הוא שהוא לא ירצה בזה שזה היה ואחר כן התחדש ממנו זה המתחיב ממנו – שהוא לא יאמר בהתחדש דבר מאלו. ואמנם ירצה ב׳חיוב הסיבה׳ כאילו הוא אומר השכל הראשון – סיבת מציאות השכל השני והשני – סיבת מציאות השכל השלישי עד סופם; וכן הדברים בגלגלים ובחומר הראשון, ולא קדם דבר מאלו כולם לאחר ולא ימצא בלעדיו אצלו. והמשל בו: כאילו אמר אומר מן האיכויות הראשונות התחיבו החלקות והפכו, והקשי והרכות והספוגיות והפכו – אשר לא יסופק אדם שהם – רצוני לומר: החום והקור והלחות והיובש – הם המחדשים לאלו החלקות והפכו והקשי והרכות והספוגיות והפכו ומה שדומה לזה, ומאלו הארבע איכויות הראשונות יתחייבו אלו – ואף על פי שאי אפשר שימצא גשם בעל אלו האיכויות הראשונות וערום מאלו האיכויות השניות [שאין נופל בזה ענין החידוש אך ענין הסיבה]. כפי זה המשל בעצמו, יאמר אריסטו במציאות בכללו שזה נתחיב מזה עד שיגיע לעילה הראשונה – כמו שיאמר הוא – או השכל הראשון או כמו שתרצה שתקראהו, כי כולנו אל התחלה אחת נכוין. אלא שהוא יראה חיוב כל מה שזולתו ממנו – כמו שסיפרתי לך – ואנחנו נאמר שכל אלו הדברים הוא עשאם בכונה ורצון לזה הנמצא אשר לא היה נמצא ושב עתה נמצא ברצונו ית׳. והנני מתחיל בזכרון ראיותי והכריעי להיות העולם מחודש כפי דעתנו – בפרקים הבאים.
4 It is clear that when he says that the first Intelligence is the necessary result of the existence of God, the second Intelligence the result of the existence of the first, the third of the second [and so on], and that the spheres are the necessary result of the existence of the Intelligences, and so forth, in the well-known order which you learnt from passages dealing with it, and of which we have given a résumé in this part (ch. iv.)—he does not mean that the one thing was first in existence, and then the second came as the necessary result of the first; he denies that any one of these beings has had a beginning. By “necessary result” he merely refers to the causal relation: he means to say that the first Intelligence is the cause of the existence of the second: the second of the third, and so on to the last of the Intelligences: and the same is also the case as regards the spheres and the materia prima: none of these preceded another, or has been in existence without the existence of that other. We say, e.g., that the necessary result of the primary qualities are roughness [and] smoothness, hardness [and] softness, porosity and solidity; and no person doubts that heat, cold, moisture, and dryness are the causes of smoothness and roughness, of hardness and softness, porosity and solidity, and similar qualities, and that the latter are the necessary result of those four primary qualities. And yet it is impossible that a body should exist with the primary qualities without the secondary ones; for the relation between the two sets of qualities is that of causality, not that of agent and its product. just in the same way the term “necessary result” is used by Aristotle in reference to the whole Universe, when he says that one portion is the result of the other, and continues the series up to the First Cause as he calls it, or first Intellect, if you prefer this term. For we all mean the same, only with this difference, that according to Aristotle everything besides that Being is the necessary result of the latter, as I have already mentioned: whilst, according to our opinion, that Being created the whole Universe with design and will, so that the Universe which had not been in existence before, has by His will come into existence. I will now begin in the following chapters my proofs for the superiority of our theory, that of Creatio ex nihilo.
Previous ChapterNext Chapter