ג הנה כבר התבאר לך שאריסטו יאמין ויבאר במופת שאלו הנמצאות כולם אינם נמצאות במקרה; ואשר יסתור היותם במקרה – שיהיו בעצם – רצוני לומר: שיש להם סיבה מחיבת להיותם כן בהכרח, מפני הסיבה ההיא נמצאו כפי מה שהם. זהו אשר יתבאר במופת והוא אשר יאמינהו אריסטו. אמנם שיתחיב להיותם לא מעצמם שיהיו בכוונת מכון ורצון רוצה – לא התבאר לי שאריסטו יאמין זה. וזה כי הקיבוץ בין המציאות על צד החיוב ובין החידוש על צד הכונה והרצון, עד שיהיו שני הענינים אחד – קרוב אצלי לקיבוץ בין שני ההפכים. כי ענין החיוב אשר יאמינהו אריסטו הוא שכל דבר מאלו הנמצאות אשר אינם מלאכותיות אי אפשר לו מבלתי סיבה מחיבת לדבר ההוא אשר הותהו כפי מה שהו; ולסיבה ההיא – סיבה שנית, ולסיבה השנית – שלישית, כן עד שיגיע לסיבה ראשונה, ממנה התחיב הכל – להמנע ההשתלשלות אל לא תכלית. אלא שהוא לא יאמין עם זה שחיוב מציאות העולם מהבורא – רצוני לומר: מהסבה הראשונה – כהתחיב הצל מהגוף, או התחיב החום מהאש או התחיב האור מהשמש – כמו שיאמר עליו מי שלא יבין דבריו. אבל יאמין החיוב ההוא כחיוב המושכל מהשכל – כי השכל הוא פועל המושכל מצד היותו מושכל, שהסיבה ההיא הראשונה – ואפילו אצלו – היא שכל בעליונה שבמדרגות המציאות והשלמה שבהם. עד שלו אמר שהוא רוצה במה שהתחיב ממנו ושמח בו ונהנה ואי אפשר שירצה חלופו – לא יאמר לזה כונה ואין בו ענין הכונה. כי האדם רוצה להיותו בעל עינים וידים ושמח בזה ונהנה בו ואי אפשר שירצה חלופו; אלא שלא היה זה האיש בעל עינים וידים בכונה ממנו והתיחדות לזה התואר ואלו הפעולות – ואין ענין הכונה וענין ההתיחדות, אלא לדבר בלתי נמצא, ואפשר מציאותו כמו שכוון ויוחד ואפשר שלא ימצא כן.
3 It is therefore clear that Aristotle believes and proves that things in real existence are not accidental; they cannot be accidental, because they are essential, i.e., there is a cause which necessitates that they should be in their actual condition, and on account of that cause they are just as they in reality are. This has been proved, and it is the opinion of Aristotle. But I do not think that, according to Aristotle, the rejection of the spontaneous origin of things implies the admission of Design and Will. For as it is impossible to reconcile two opposites, so it is impossible to reconcile the two theories, that of necessary existence by causality, and that of Creation by the desire and will of a Creator. For the necessary existence assumed by Aristotle must be understood in this sense, that for everything that is not the product of work there must be a certain cause that produces it with its properties; for this cause there is another cause, and for the second a third, and so on. The series of causes ends with the Prime Cause, from which everything derives existence, since it is impossible that the series should continue ad infinitum. He nevertheless does not mean to say that the existence of the Universe is the necessary product of the Creator, i.e., the Prime Cause, in the same manner as the shadow is caused by a body, or heat by fire, or light by the sun. Only those who do not comprehend his words attribute such ideas to him. He uses here the term necessary in the same sense as we use the term when we say that the existence of the intellectus necessarily implies that of the intellectum, for the former is the efficient cause of the latter in so far as intellectum. Even Aristotle holds that the Prime Cause is the highest and most perfect Intellect; he therefore says that the First Cause is pleased, satisfied, and delighted with that which necessarily derives existence from Him, and it is impossible that He should wish it to be different. But we do not call this “design,” and it has nothing in common with design. E.g., man is pleased, satisfied, and delighted that he is endowed with eyes and hands, and it is impossible that he should desire it to be otherwise, and yet the eyes and hands which a man has are not the result of his design, and it is not by his own determination that he has certain properties and is able to perform certain actions. The notion of design and determination applies only to things not yet in existence, when there is still the possibility of their being in accordance with the design or not.