ב וכן ׳כבוד ה׳, פעמים רוצים בו האור הנברא, אשר ישכינהו האלוה במקום להגדלה על דרך המופת: ״וישכון כבוד ה׳ על הר סיני ויכסכו וכו׳״, ״וכבוד ה׳ מלא את המשכן״. ופעמים רוצים בו עצמו ית׳ ואמיתתו, כמו שאמר ״הראני נא את כבודך״, ובא המענה ״כי לא יראני האדם וחי״ – מורה כי ה׳כבוד׳ הנאמר הנה – עצמו; ואמרו: ׳כבודך׳ – להגדיל כמו שבארנו באמרו: ׳ואמרו לי: מה שמו?׳. ופעמים רוצים ב׳כבוד׳ הגדלת האנשים כולם את האלוה, ואף כל מה שזולתו ית׳ יגדילהו כי הגדלתו האמיתית היא השגת גדולתו – הנה כל מי שהשיג גדולתו ושלמותו כבר הגדילו כשיעור השגתו, והאדם לבד יגדיל במאמרים – להורות על מה שהשיג בשכלו – ויפרסם בו לזולתו. ומי שאין השגה לו, כדומם, כאילו הם מגדילים גם כן, בהיותם מורים בטבעם על יכולת ממציאם וחכמתו, ויהיה זה מביא להגדלת הבוחן אותם – ידבר בלשונו או לא ידבר, אם הוא מי שאין ראוי עליו הדיבור. וכבר הרחיב הלשון העברי בזה עד שהתירו על זה הענין לשון ׳אמירה׳, ויאמרו על מי שאין השגה לו שהוא שיבח, ואמר: ״כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך״ – סיפר על היותם מחיבות זאת האמונה, שהם אשר בעבורם נודע זה גם כן. ולפי קרוא זה הענין ׳כבוד׳ נאמר: ״מלא כל הארץ כבודו״ – דומה לאמרו: ״ותהלתו מלאה הארץ״ כי השבח יקרא ׳כבוד׳ – כבר נאמר: ״תנו לה׳ אלהיכם כבוד״ ונאמר: ״ובהיכלו כולו אומר כבוד״ – ובא ממנו הרבה. והבן זה השיתוף גם כן ב׳כבוד׳, ופרשהו בכל מקום כפי ענינו ותמלט מספקות גדולות.
2 The same is the case with “The glory of the Lord.” The phrase sometimes signifies “the material light,” which God caused to rest on a certain place in order to show the distinction of that place, e.g., “And the glory of the Lord (kebod adonay) abode upon Mount Sinai and the cloud covered it” (Exod. 24:16); “And the glory of the Lord filled the tabernacle” (ib. 40:35). Sometimes the essence, the reality of God is meant by that expression, as in the words of Moses, “Show me thy glory” (ib. 33:18), to which the reply was given, “For no man shall see me and live” (ib. xx.). This shows that the glory of the Lord in this instance is the same as He Himself, and that “Thy glory” has been substituted for “Thyself,” as a tribute of homage; an explanation which we also gave of the words, “And they shall say unto me, What is his name?” Sometimes the term “glory” denotes the glorification of the Lord by man or by any other being. For the true glorification of the Lord consists in the comprehension of His greatness, and all who comprehend His greatness and perfection, glorify Him according to their capacity, with this difference, that man alone magnifies God in words, expressive of what he has received in his mind, and what he desires to communicate to others. Things not endowed with comprehension, as e.g., minerals, may also be considered as glorifying the Lord, for by their natural properties they testify to the omnipotence and wisdom of their Creator, and cause him who examines them to praise God, by means of speech or without the use of words, if the power of speech be wanting. In Hebrew this licence has been extended still further, and the use of the verb “to speak” has been admitted as applicable in such a case: things which have no comprehension are therefore said to give utterance to praise, e.g., “All my bones shall say, Lord, who is like unto thee?” (Ps. 35:10). Because a consideration of the properties of the bones leads to the discovery of that truth, and it is through them that it became known, they are represented as having uttered the divine praise: and since this [cause of God’s praise] is itself called “praise,” it has been said “the fulness of the whole earth is his praise” (Isa. 6:3), in the same sense as “the earth is full of his praise (Hab. 3:3). As to kabod being employed in the sense of praise, comp. “Give praise (kabod) to the Lord your God” (Jer. 13:16); also “and in his temple does every one speak of his praise (kabod)” (Ps. 29:9), etc. Consider well the homonymity of this term, and explain it in each instance in accordance with the context; you will thus escape great embarrassment.