ד ואמנם, הכינוי על הרצון והחפץ ב׳אמירה׳ ו׳דיבור׳ הוא, כמו שבארתיו מעניני שתוף זאת המילה; ועוד, על צד הדמיון לנו, כמו שהעירונו במה שקדם. כי לא יבין האדם בתחלת מחשבה, איך יעשה הדבר, אשר ירצה הרוצה לעשותו, ברצון לבד; אבל אי אפשר, בתחלת הדעת, מבלתי שיעשה הרוצה הדבר אשר ירצה להמציאו או יצוה לזולתו לעשותו. ולזה הושאל לאלוה הצווי, בהיות מה שרצה היותו, ונאמר שהוא צוה שיהיה כך; והיה כל זה על צד הדמיון בפעולותינו (מחובר אל היות זאת המילה גם כן מורה על ענין רצה, כמו שבארנו). וכל מה שבא ב׳מעשה בראשית׳: ׳ויאמר ויאמר׳ – ענינו: רצה או חפץ. וכבר זכר זה זולתנו והתפרסם מאד. והמופת עליו – רצוני לומר: שאלו ה׳מאמרות׳ אמנם הם רצונים לא מאמרים – כי מאמרי הצווי אמנם יהיו לנמצא יקבל הצווי ההוא. כן אמרו: ״בדבר ה׳ שמים נעשו״ – כמו ״וברוח פיו כל צבאם״: כמו ש׳פיו׳ ו׳רוח פיו׳ – השאלה כן ׳דברו׳ ו׳מאמרו׳ – השאלה והענין – שהם נמצאו בכונתו וברצונו. וזה ממה שלא יסכלהו אדם מחכמינו הידועים. ואיני צריך שאבאר שה׳אמירה׳ וה׳דיבור׳ בלשון העברי בענין אחד גם כן: ״כי היא שמעה את כל אמרי ה׳ אשר דבר״.
4 The use of these words in the sense of will and desire, is based, as I have explained, on the homonymity of these terms. In addition they are figures borrowed from our common practices, as has been already pointed out. For we cannot, at a first glance, see how anything can be produced by a mere desire: we think that he who wishes to produce a thing, must perform a certain act, or command some one else to perform it. Therefore the command is figuratively ascribed to God when that takes place which He wishes, and we then say that He commanded that a certain thing should be accomplished. All this has its origin in our comparing the acts of God to our own acts, and also in the use of the term amar in the sense of “He desired,” as we have already explained. The words “And He said,” occurring in the account of the creation, signify “He wished,” or “He desired.” This has already been stated by other authors, and is well known. A proof for this, namely that the phrase “God said,” in the first chapter of Genesis, must be taken in a figurative sense “He willed,” and not in its literal meaning, is found in the circumstance that a command can only be given to a being which exists and is capable of receiving the command. Comp. “By the word of the Lord were the heavens made, and all the host of them by the breath of his mouth” (Ps. 33:6). “His mouth,” and “the breath of his mouth,” are undoubtedly figurative expressions, and the same is the case with “His word” and “His speech.” The meaning of the verse is therefore that they [the heavens and all their host] exist through His will and desire. All our eminent authorities are cognisant of this; and, I need not explain that in Hebrew amar and dibber have the same meaning, as is proved by the passage, “For it has heard all the words (imre) of the Lord which he spake (dibber) unto us” (Josh. 24:27).