Guide for the Perplexed, Part 1 Chapter 63

Chapter 63

א נקדים הצעה ונאמר – שזה אשר אמרו משה עליו השלום: ״ואמרו לי מה שמו? – מה אומר אליהם?״ – איך היתה לענין ההוא ראויה זאת השאלה, עד שיבקש, במה זה ישיב עליה? אמנם אמרו: ״והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו: לא נראה אליך ה׳״ – הוא מבואר מאוד שכן ראוי שיאמר לכל מי שיתפאר בנבואה עד שיביא מופת. ועוד, אם היה הענין כמו שיראה שהוא – שם ידובר בו לבד, לא ימלט הדבר מהיות ׳ישראל׳ כבר ידעו השם ההוא או לא שמעוהו כלל; ואם היה נודע אצלם – אין טענה לו בהגידו אותו, כי ידיעתו בו כידיעתם; ואם היה בלתי נשמע אצלם – מה הראיה שזה שם האל, אם היתה ידיעת שמו ראיה? ועוד, שהוא אחר שלמדו ית׳ זה השם אמר לו: ״לך ואספת את זקני ישראל... ושמעו לקולך״ ואחר זה ענה הוא ע״ה ואמר: ״והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי״ – וכבר קדם אמרו ית׳ לו ׳ושמעו לקולך׳ – ואמר לו ית׳ אחר כך ״מזה בידך?״ – ״ויאמר: מטה״.
1 BEFORE approaching the subject of this chapter, we will first consider the words of Moses, “And they shall say unto me, What is His name? what shall I say unto them” (Exod. 3:13). How far was this question, anticipated by Moses, appropriate, and how far was he justified in seeking to be prepared with the answer? Moses was correct in declaring, “But, behold, they will not believe me, for they will say, The Lord hath not appeared unto thee” (ib. 4:1); for any man claiming the authority of a prophet must expect to meet with such an objection so long as he has not given a proof of his mission. Again, if the question, as appears at first sight, referred only to the name, as a mere utterance of the lips, the following dilemma would present itself: either the Israelites knew the name, or they had never heard it: if the name was known to them, they would perceive in it no argument in favour of the mission of Moses, his knowledge and their knowledge of the divine name being the same. If, on the other hand, they had never heard it mentioned, and if the knowledge of it was to prove the mission of Moses, what evidence would they have that this was really the name of God? Moreover, after God had made known that name to Moses, and had told him, “Go and gather the elders of Israel.... and they shall hearken to thy voice” (ib. 16:18), he replied, “Behold, they will not believe me nor hearken unto my voice,” although God had told him, “And they will hearken to thy voice”; whereupon God answered, “What is that in thine hand?” and he said, “A rod” (ib. 4:2).
ב ואשר תדעהו ויבאר לך כל זה הספק הוא מה שאומר לך. כבר ידעת פרסום דעות הצאבה בזמנים ההם, והיות בני אדם כולם אלא יחידים ׳עובדי עבודה זרה׳ – רצוני לומר: האמנת הרוחניות והורדת הרוחות ועשית הטלסמאות. והיה דבר כל מתפאר בזמנים ההם כולם, אם שיתפאר שעלה בידו עיון ומופת הורהו שיש אלוה לעולם בכללו כאברהם, או יתפאר שירדה עליו רוחניות כוכב או מלאך וכיוצא בזה; אבל איש שיתפאר בנבואה, לאמר, שהאלוה דיבר אליו ושלחו, לא נשמע זה כלל קודם משה רבינו. ואל יטעך מה שבא ב׳אבות׳ מזכרון דבר האלוה להם והראותו אליהם; שאתה לא תמצא הענין ההוא מן הנבואה לקרוא לבני אדם או להישיר זולתם, עד שיאמר אברהם או יצחק או יעקב או מי שקדמם לבני אדם: ״אמר לי האלוה עשו כך״ או ״לא תעשו״ או ״שלחני אליכם״ – זה לא היה כלל; אבל היה הדיבור להם במה שהיה מיוחד להם, לא דבר אחר – רצוני לומר: בשלמותם והישירה למה שיעשו, ובשרם במה שיגיע אליו ענין זרעם, לא זולת זה; והם היו מישרים בני אדם על דרך עיון ולימוד, כמו שהתבאר אצלנו באמרו: ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״,
2 In order to obviate this dilemma, you must understand what I am about to tell you. You know how widespread were in those days the opinions of the Sabeans: all men, except a few individuals, were idolaters, that is to say, they believed in spirits, in man’s power to direct the influences of the heavenly bodies, and in the effect of talismans. Any one who in those days laid claim to authority, based it either, like Abraham, on the fact that, by reasoning and by proof he had been convinced of the existence of a Being who rules the whole Universe, or that some spiritual power was conferred upon him by a star, by an angel, or by a similar agency; but no one could establish his claim on prophecy, that is to say, on the fact that God had spoken to him, or had entrusted a mission to him: before the days of Moses no such assertion had ever been made. You must not be misled by the statements that God spoke to the Patriarchs, or that He had appeared to them. For you do not find any mention of a prophecy which appealed to others, or which directed them. Abraham, Isaac, or Jacob, or any other person before them did not tell the people, “God said unto me, you shall do this thing, or you shall not do that thing.” or “God has sent me to you.” Far from it! for God spoke to them on nothing but of what especially concerned them, i.e., He communicated to them things relating to their perfection, directed them in what they should do, and foretold them what the condition of their descendants would be; nothing beyond this. They guided their fellow-men by means of argument and instruction, as is implied, according to the interpretation generally received amongst us, in the words “and the souls that they had gotten in Haran” (Gen. 12:5).
ג וכאשר נראה ית׳ אל משה רבינו ע״ה וצוהו שיקרא לבני אדם ויגיע אליהם זאת השליחות, אמר: תחילת מה שישאלוני – שאאמת להם שיש אלוה לעולם נמצא, ואחר כך אומר, שהוא שלחני. מפני שכל בני אדם אז אלא יחידים, לא היו מרגישים במציאות האלוה, ותכלית עיונם לא היה עובר הגלגל וכוחותיו ופעולותיו – שהם לא היו נבדלים מן המורגש, ולא הושלמו שלמות שכלי. ולמדהו האלוה אז מדע שיגיעהו אליהם, יאמת אצלם מציאות האלוה והוא – ׳אהיה אשר אהיה׳ וזה שם נגזר מן ׳היה׳ והוא – המציאות, כי ׳היה׳ מורה על ענין ההויה, ואין הפרש בין אמרך ׳היה׳ או ׳נמצא׳ בלשון העברי. והסוד כולו הוא בשנותו המילה בעצמה המורה על המציאות בענין התואר; כי ׳אשר׳ גוזר זכרון התואר הנדבק בו, שהוא שם חסר, צריך אל חיבור, כענין ׳אלדי׳ ו׳אלתי׳ בערבי; והושם השם הראשון – והוא המתואר – ׳אהיה׳, והשם השני אשר תארו בו – ׳אהיה׳ והוא הוא בעצמו; וכאילו הראה שהמתואר הוא התואר בעצמו. והיה זה באור ענין, שהוא נמצא לא במציאות; ובא באור הענין ההוא ופרושו כן הנמצא אשר הוא הנמצא – כלומר: המחויב המציאות. וזה אשר יביא אליו המופת בהכרח שיש דבר מחויב המציאות לא נעדר ולא יעדר כמו שאבאר מופתו.
3 When God appeared to our Teacher Moses, and commanded him to address the people and to bring them the message, Moses replied that he might first be asked to prove the existence of God in the Universe, and that only after doing so he would be able to announce to them that God had sent him. For all men, with few exceptions, were ignorant of the existence of God; their highest thoughts did not extend beyond the heavenly sphere, its forms or its influences. They could not yet emancipate themselves from sensation, and had not yet attained to any intellectual perfection. Then God taught Moses how to teach them, and how to establish amongst them the belief in the existence of Himself, namely, by saying Ehyeh asher Ehyeh, a name derived from the verb hayah in the sense of “existing,” for the verb hayah denotes “to be,” and in Hebrew no difference is made between the verbs “to be” and “to exist.” The principal point in this phrase is that the same word which denotes “existence,” is repeated as an attribute. The word asher, “that,” corresponds to the Arabic illadi and illati, and is an incomplete noun that must be completed by another noun; it may be considered as the subject of the predicate which follows. The first noun which is to be described is ehyeh; the second, by which the first is described, is likewise ehyeh, the identical word, as if to show that the object which is to be described and the attribute by which it is described are in this case necessarily identical. This is, therefore, the expression of the idea that God exists, but not in the ordinary sense of the term; or, in other words, He is “the existing Being which is the existing Being,” that is to say, the Being whose existence is absolute. The proof which he was to give consisted in demonstrating that there is a Being of absolute existence, that has never been and never will be without existence. This I will clearly prove (II. Introd. Prop. 20 and chap. i.).
ד וכאשר הודיעהו ית׳ הראיות אשר יתקים בהם מציאותו אצל חכמיהם (כי אחר זה בא: ׳לך ואספת את זקני ישראל׳ ויעד לו שהם יבינו מה שהודעתיו לך ויקבלוהו – והוא אמרו: ״ושמעו לקולך׳–) השיבו ע״ה ואמר: הנה הם יקבלו שיש אלוה נמצא באלו המופתים השכליים, מה תהיה ראיתי שזה האלוה הנמצא שלחני? ואז ניתן לו האות. הנה כבר התבאר שענין אמרו: ׳מה שמו?׳ – אמנם ענינו: מי הוא אשר תחשוב ששלחך? ואמנם אמר: ׳מה שמו׳? – לגדלו ולהדרו בסיפור כאילו אמר שעצמך ואמיתתך – לא יסכול אותה אדם, ואם אשאל על שמך: איזה דבר הוא הענין אשר יורו עליו בשם? ואמנם, הרחיק שיאמר לאלוה ית׳ שיש מי שיסכול זה הנמצא, ושם סכלותם לשמו, לא לנקרא בשם ההוא.
4 God thus showed Moses the proofs by which His existence would be firmly established among the wise men of His people. Therefore the explanation of the name is followed by the words, “Go, gather the elders of Israel,” and by the assurance that the elders would understand what God had shown to him, and would accept it, as is stated in the words, “And they will hearken to thy voice.” Then Moses replied as follows: They will accept the doctrine that God exists convinced by these intelligible proofs. But, said Moses, by what means shall I be able to show that this existing God has sent me? Thereupon God gave him the sign. We have thus shown that the question, “What is His name” means “Who is that Being, which according to thy belief has sent thee?” The sentence, “What is his name” (instead of, Who is He), has here been used as a tribute of praise and homage, as though it had been said, Nobody can be ignorant of Thy essence and of Thy real existence; if, nevertheless, I ask what is Thy name, I mean, What idea is to be expressed by the name? (Moses considered it inappropriate to say to God that any person was ignorant of God’s existence, and therefore described the Israelites as ignorant of God’s name, not as ignorant of Him who was called by that name.)
ה וכן שם ׳יה׳ הוא מענין נצחיות המציאה. ו׳שדי׳ – בו גזרה מן ׳די׳: ״והמלאכה היתה דים״; וה׳שין׳ – בענין ׳אשר׳, כמו ״שכבר״; ויהיה ענינו: ׳אשר די׳ – הכונה בזה: שהוא לא יצטרך במציאות מה שהמציא ולא בהתמידו, לזולתו, אבל מציאותו מספקת בו. וכן שם ׳חסין׳ נגזר מן הכח: ״וחסון הוא כאלונים״. וכן ׳צור׳ הוא שם משותף כמו שבארנו.
5 The name Jah likewise implies eternal existence. Shadday, however, is derived from day, “enough”; comp. “for the stuff they had was sufficient” (dayyam, Exod. 36:7) the shin is equal to asher, “which,” as in she-kebar, “which already” (Eccles. 2:16). The name Shadday, therefore, signifies “he who is sufficient”; that is to say, He does not require any other being for effecting the existence of what He created, or its conservation: His existence is sufficient for that. In a similar manner the name ḥasin implies “strength”; comp. “he was strong (ḥason) as the oaks” (Amos 2:9). The same is the case with “rock,” which is a homonym, as we have explained (chap. xvi.).
ו הנה כבר התבאר לך, שהשמות כולם נגזרים (או יאמרו בשיתוף כ׳צור ודומהו), ואין ׳שם׳ לו ית׳ בלתי נגזר זולתי ׳שם בן ארבע אותיות׳ והוא ׳השם המפורש׳ להיותו בלתי מורה על תואר, אבל על מציאות לבד, לא דבר אחר. ובכלל המציאות המוחלט – שיהיה תמיד – רצוני לומר: מחויב המציאות.
6 It is, therefore, clear that all these names of God are appellatives, or are applied to God by way of homonymy, like ẓur and others, the only exception being the tetragrammaton, the Shem ha-meforash (the nomen proprium of God), which is not an appellative; it does not denote any attribute of God, nor does it imply anything except His existence. Absolute existence includes the idea of eternity, i.e., the necessity of existence.
ז והבן מה שהגיע אליו המאמר.
7 Note well the result at which we have arrived in this chapter.
Previous ChapterNext Chapter