Guide for the Perplexed, Part 1 Chapter 62

Chapter 62

א צונו ב׳ברכת כהנים׳, ובה ׳שם האלוה ככתבו׳, אשר הוא ׳שם המפורש׳. ולא היה נודע אל כל אדם, איך יהיה הדיבור בו, ובאי זו תנועה יניע כל אות מאותיותיו, או ידגש קצת אותיותיו, אם היתה אות מקבלת דגשות. אבל אנשי החכמה היו מוסרים אותו זה לזה – רצוני לומר: תואר הדיבור בו – ולא היו מלמדים אותו לאדם אלא ׳לתלמיד הגון פעם אחת בשבוע׳. ואני סובר שזה שאמרו: ״שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע״ – אין זה איך יהיה הדיבור בו לבד אלא ללמד גם הענין, אשר בעבורו יוחד זה השם ויהיה בו סוד אלהי.
1 WE were commanded that, in the sacerdotal blessing, the name of the Lord should be pronounced as it is written in the form of the Tetragrammaton, the shem ha-meforash. It was not known to every one how the name was to be pronounced, what vowels were to be given to each consonant, and whether some of the letters capable of reduplication should receive a dagesh. Wise men successively transmitted the pronunciation of the name: it occurred only once in seven years that the pronunciation was communicated to a distinguished disciple. I must, however, add that the statement, “The wise men communicated the Tetragrammaton to their children and their disciples once in seven years,” does not only refer to the pronunciation but also to its meaning, because of which the Tetragrammaton was made a nomen proprium of God, and which includes certain metaphysical principles.
ב עוד שם, שהיה אצלם שם בן שתי עשרה אותיות והוא ב׳קדושה׳ למטה מזה ה׳שם בן ארבע אותיות׳. והקרוב אצלי, שלא היה שם אחד, אלא שני שמות או שלושה כלל אותיותיהם – שתים עשרה והיו מכנים בו בכל מקום שהיה מזדמן להם ב׳קריאה׳ ׳שם בן ארבע אותיות׳, כמו שנכנה אנחנו היום ב׳אל״ף דל״ת׳. וזה השם גם כן, אשר הוא ׳שם בן שתים עשרה אותיות׳, אין ספק שהיה מורה על ענין יותר מיוחד מהוראת ׳אל״ף דל״ת׳. ולא היה נמנע ומעולם מאחד מבני החכמה אלא כל מי שיבקש ללמדו – ילמדוהו; ולא כן ׳שם בן ארבע אותיות׳, שלא למדהו מעולם אדם ממי שידעו, אלא ׳לבנו ולתלמידו פעם אחת בשבוע׳. כאשר היו אנשים פרוצים לומדים זה ה׳שם בן שתים עשרה אותיות׳ ומפסידים בו אמונות (כמו שיקרה לכל מי שאינו שלם כשידע שהדבר אינו כמו שהיה מדמה אותו תחילה) הסתירו זה ה׳שם׳ גם כן, ולא היו מלמדים אותו אלא ל׳צנועים שבכהונה׳, לברך בו בני אדם ב׳מקדש׳; שכבר פסקו מלזכור ׳השם המפורש׳ ב׳מקדש׳ גם כן להפסד האנשים – אמרו: ״משמת שמעון הצדיק, בטלו אחיו הכהנים מלברך בשם״; אלא היו מברכים בזה ׳שם בן שתים עשרה אותיות׳ – אמרו: ״בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם; משרבו הפריצים, היו מוסרין אותו לצנועין שבכהונה והצנועים שבכהונה היו מבליעין אותו בנעימות אחיהם הכהנים; אמר ר׳ טרפון: פעם אחת עליתי אחר אבי אמא לדוכן; והטיתי אזני אצל כהן, ושמעתי שהבליעו בנעימות אחיו הכהנים׳.
2 Our Sages knew in addition a name of God which consisted of twelve letters, inferior in sanctity to the Tetragrammaton. I believe that this was not a single noun, but consisted of two or three words, the sum of their letters being twelve, and that these words were used by our Sages as a substitute for the Tetragrammaton, whenever they met with it in the course or their reading the Scriptures, in the same manner as we at present substitute for it aleph, daleth, etc. [i.e., Adonay, “the Lord”]. There is no doubt that this name also, consisting of twelve letters, was in this sense more distinctive than the name Adonay: it was never withheld from any of the students; whoever wished to learn it, had the opportunity given to him without any reserve: not so the Tetragrammaton: those who knew it did not communicate it except to a son or a disciple, once in seven years, When, however, unprincipled men had become acquainted with that name which consists of twelve letters and in consequence had become corrupt in faith—as is sometimes the case when persons with imperfect knowledge become aware that a thing is not such as they had imagined—the Sages concealed also that name, and only communicated it to the worthiest among the priests, that they should pronounce it when they blessed the people in the Temple; for the Tetragrammaton was then no longer uttered in the sanctuary on account of the corruption of the people. There is a tradition, that with the death of Simeon the just, his brother priests discontinued the pronunciation of the Tetragrammaton in the blessing; they used, instead, this name of twelve letters. It is further stated, that at first the name of twelve letters was communicated to every man; but when the number of impious men increased it was only entrusted to the worthiest among the priests, whose voice, in pronouncing it, was drowned amid the singing of their brother priests. Rabbi Tarphon said, “Once I followed my grandfather to the daïs [where the blessing was pronounced); I inclined my ear to listen to a priest [who pronounced the name], and noticed that his voice was drowned amid the singing of his brother priests.”
ג והיה אצלם גם כן ׳שם בן שתים וארבעים אותיות׳. וידוע אצל כל בעל ציור, שאי אפשר בשום פנים שיהיו שתים וארבעים אותיות מלה אחת; ואמנם, היו אלו מלים רבות, כלל אותיותיהם – שתים וארבעים. ואין ספק, שהמילות ההם מורות על ענינים בהכרח, הענינים ההם יקרבו לאמיתת ציור עצמו ית׳ בפנים אשר אמרנו. ואמנם, נקראו אלו המילות הרבות האותיות ׳שם׳, להיותם מורים על ענין אחד לבד, כשאר השמות המיוחדים. ואמנם, רבו המילות להבנת הענין, כי הענין האחד אפשר שיובן במילות רבות. והבן זה.
3 There was also a name of forty-two letters known among them. Every intelligent person knows that one word of forty-two letters is impossible. But it was a phrase of several words which had together forty-two letters. There is no doubt that the words had such a meaning as to convey a correct notion of the essence of God, in the way we have stated. This phrase of so many letters is called a name because, like other proper nouns, they represent one single object, and several words have been employed in order to explain more clearly the idea which the name represents: for an idea can more easily be comprehended if expressed in many words.
ד ודע, שזה הדבר אשר ילומד, היה לימוד הענינים שמורים עליהם השמות ההם, לא הדיבור לבד באותיות הערומות מכל ציור. ולא נקרא כלל ׳שם בן שתים עשרה אותיות׳ זה ולא ׳שם בן ארבעים ושתים אותיות׳ – ׳שם המפורש׳; אבל ׳שם המפורש׳ הוא ׳השם המיוחד לו׳ כמו שבארנו. אמנם אלו השנים האחרים היו מלמדים קצת חכמה אלהית בהכרח. והראיה על היותו מלמד חכמה – אמרה עליו ״שם בן ארבעים ושתים אותיות קדוש ומקודש, ואין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע, ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מידותיו, ודיבורו בנחת עם הבריות; וכל היודעו וזהיר בו ומשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות, ותלמודו מתקיים בידו, ונוחל שני עולמים – העולם הזה והעולם הבא״ – זה כתוב ב׳תלמוד׳. ומה מאוד רחוק מה שיובן מזה המאמר מכוונת אומרו! וזה – כי הרוב יחשבו, שהם אותיות, ידובר בהם – לא דבר אחר – ולא יפורש להם ענין, ויגיעו בהם אל אלה הענינים העצומים, וצריך להם להכנות המדות האלו וההזמנה הרבה אשר זכר. ומבואר הוא שזה כולו אינו רק הודעת ענינים אלהיים מכלל הענינים שהם ׳סתרי תורה׳ כמו שבארנו; וכבר התבאר בספרים המחוברים – בחכמה האלהית, שזאת החכמה אי אפשר לשכחה – רצוני לומר: השגת השכל הפועל – והוא ענין אמרו: ׳ותלמודו מתקיים בידו׳.
4 Mark this and observe now that the instruction in regard to the names of God extended to the signification of each of those names, and did not confine itself to the pronunciation of the single letters which, in themselves, are destitute of an idea. Shem ha-meforash applied neither to the name of forty-two letters nor to that of twelve, but only to the Tetragrammaton, the proper name of God, as we have explained. Those two names must have included some metaphysical ideas. It can be proved that one of them conveyed profound knowledge, from the following rule laid down by our Sages: “The name of forty-two letters is exceedingly holy; it can only be entrusted to him who is modest, in the midway of life, not easily provoked to anger, temperate, gentle, and who speaks kindly to his fellow men. He who understands it, is cautious with it, and keeps it in purity, is loved above and is liked here below; he is respected by his fellow men; his learning remaineth with him, and he enjoys both this world and the world to come.” So far in the Talmud. How grievously has this passage been misunderstood! Many believe that the forty-two letters are merely to be pronounced mechanically; that by knowledge of these, without any further interpretation, they can attain to these exalted ends, although it is stated that he who desires to obtain a knowledge of that name must be trained in the virtues named before, and go through all the great preparations which are mentioned in that passage. On the contrary, it is evident that all this preparation aims at a knowledge of Metaphysics, and includes ideas which constitute the “secrets of the Law,” as we have explained (chap. xxxv.). In works on Metaphysics it has been shown that such knowledge, i.e., the perception of the active intellect, can never be forgotten: and this is meant by the phrase “his learning remaineth with him.”
ה וכאשר מצאו האנשים הרעים הפתאים אלו הדברים, התרחב להם הכזב והמאמר, שיקבצו איזה אותיות שירצה ויאמרו שזה הוא ׳שם׳ יעשה ויפעל, כשיכתב או כשיאמר על תואר כך. ואחר כך נכתבו הכזבים ההם אשר בדאם הרע הפתי הראשון; ונעתקו הספרים ההם לידי הטובים, רכי הלב הסכלים אשר אין אצלם מאזנים ידעו בהם האמת מן השקר והסתירום ונמצאו בעזבונותם ונחשב בהם שהם אמת. וסוף דבר – ״פתי יאמין לכל דבר״.
5 When bad and foolish men were reading such passages, they considered them to be a support of their false pretensions and of their assertion that they could, by means of an arbitrary combination of letters, form a shem (“a name”) which would act and operate miraculously when written or spoken in a certain particular way. Such fictions, originally invented by foolish men, were in the course of time committed to writing, and came into the hands of good but weak-minded and ignorant persons who were unable to discriminate between truth and falsehood, and made a secret of these shemot (names). When after the death of such persons those writings were discovered among their papers, it was believed that they contained truths; for, “The simple believeth every word” (Prov. 14:15).
ו וכבר יצאנו מעניננו הנכבד ועיוננו הדק אל העיון בביטול שגעון יראה בטולו לכל מתחיל בעיון; אלא שהביא לזה הכרח זכרנו ה׳שמות׳ ועניניהם ומה שהתפרסם אצל ההמון מענינם. ואשוב אל עניני.
6 We have already gone too far away from our interesting subject and recondite inquiry, endeavouring to refute a perverse notion, the absurdity of which every one must perceive who gives a thought to the subject. We have, however, been compelled to mention it, in treating of the divine names, their meanings, and the opinions commonly held concerning them. We shall now return to our theme.
ז כבר העירונו, שכל שם שיש לו ית׳ הוא נגזר, אלא ׳שם המפורש׳. וצריך שנדבר בזה השם, והוא ׳אהיה אשר אהיה׳, בפרק נפרד למה שבזה מן הענין הדק אשר אנחנו בו – רצוני לומר: הרחקת התארים.
7 Having shown that all names of God, with the exception of the Tetragrammaton (Shem ha-meforash), are appellatives, we must now, in a separate chapter, speak on the phrase Ehyeh asher Ehyeh, (Exod. 3:14), because it is connected with the difficult subject under discussion, namely, the inadmissibility of divine attributes.
Previous ChapterNext Chapter