Guide for the Perplexed, Part 1 Chapter 59

Chapter 59

א יש לשואל שישאל ויאמר: אחר שאין תחבולה בהשגת אמיתת עצמו, והמופת מכריח שהדבר המושג הוא שהוא נמצא לבד, ותארי החיוב כבר נמנעו, כמו שבא עליו המופת – באי זה דבר יפול היתרון בין המשיגים? אם כן, אשר השיגו משה רבינו ע״ה ושלמה הוא אשר ישיג האיש האחד מקצת דורשי החכמה – וזה אי אפשר בו תוספת? ומן המפורסם אצל בעלי התורה וגם אצל הפילוסופים, כי היתרון בזה הרבה. דע – כי הענין כן ושהיתרון בין המשיגים עצום מאוד: כי כמו כל אשר יוסיפו בתארי המתואר – יתיחד יותר ויקרב המתאר להשגת אמיתתו, כן כל מה שתוסיף בשלילה ממנו ית׳ – תקרב אל ההשגה ותהיה יותר קרוב אליו ממי שלא שלל מה שכבר התבאר לך במופת שלילתו.
1 THE following question might perhaps be asked: Since there is no possibility of obtaining a knowledge of the true essence of God, and since it has also been proved that the only thing that man can apprehend of Him is the fact that He exists, and that all positive attributes are inadmissible, as has been shown, what is the difference among those who have obtained a knowledge of God? Must not the knowledge obtained by our teacher Moses, and by Solomon, be the same as that obtained by any one of the lowest class of philosophers, since there can be no addition to this knowledge? But, on the other hand, it is generally accepted among theologians and also among philosophers, that there can be a great difference between two persons as regards the knowledge of God obtained by them. Know that this is really the case, that those who have obtained a knowledge of God differ greatly from each other; for in the same way as by each additional attribute an object is more specified, and is brought nearer to the true apprehension of the observer, so by each additional negative attribute you advance toward the knowledge of God, and you are nearer to it than he who does not negative, in reference to God, those qualities which you are convinced by proof must be negatived.
ב ולזה יטרח אדם אחד שנים רבות בהבנת חכמה אחת ואמת הקדמותיה, עד שיקחה אמת – תהיה תולדת החכמה ההיא כולה שנשלול מהאלוה ענין אחד נודע במופת שהוא שקר שיוחס לו הענין ההוא; ואחר מן המקצרים בעיון, לא יתבאר לו זה במופת, ויהיה הענין אצלו מסופק; הימצא הענין ההוא לאלוה או לא ימצא לו? ואחר, מחשוכי העינים, יחיב לו הענין ההוא אשר התבאר שלילתו. כמו שאביא המופת שהוא אינו גשם; ואחר יִסְפֹּק ולא ידע אם גשם או לא גשם; ואחר יגזור שהוא גשם, ויקדם פני האלוה בזאת האמונה – ראה, כמה בין שלושת האנשים מן ההבדל! הראשון, בלא ספק, יותר קרוב אל האלוה, והשני רחוק ממנו, והשלישי יותר רחוק. כן כשנניח רביעי, התבאר אצלו במופת המנע ההפעליות בחוקו ית׳, והראשון אשר הרחיק הגשמות לא התבאר לו זה – יהיה הרביעי, בלא ספק, יותר קרוב אל האלוה מן הראשון, וכן תמיד. עד אשר אם ימצא איש, שיתבאר אצלו במופת המנע דברים רבים ממנו ית׳, הם אצלנו אפשר שימצאו לו או יבואו מאתו – כל שכן אם נאמין זה מחויב – יהיה האיש ההוא יותר שלם ממנו, בלא ספק.
2 There may thus be a man who after having earnestly devoted many years to the pursuit of one science, and to the true understanding of its principles, till he is fully convinced of its truths, has obtained as the sole result of this study the conviction that a certain quality must be negatived in reference to God, and the capacity of demonstrating that it is impossible to apply it to Him. Superficial thinkers will have no proof for this, will doubtfully ask, Is that thing existing in the Creator, or not? And those who are deprived of sight will positively ascribe it to God, although it has been clearly shown that He does not possess it. E.g., while I show that God is incorporeal, another doubts and is not certain whether He is corporeal or incorporeal: others even positively declare that He is corporeal, and appear before the Lord with that belief. Now see how great the difference is between these three men: the first is undoubtedly nearest to the Almighty; the second is remote, and the third still more distant from Him. If there be a fourth person who holds himself convinced by proof that emotions are impossible in God, while the first who rejects the corporeality, is not convinced of that impossibility, that fourth person is undoubtedly nearer the knowledge of God than the first, and go on, so that a person who, convinced by proof, negatives a number of things in reference to God, which according to our belief may possibly be in Him or emanate from Him, is undoubtedly a more perfect man than we are, and would surpass us still more if we positively believed these things to be properties of God.
ג הנה כבר התבאר לך, כי כל אשר התבאר לך במופת שלילת דבר אחד ממנו – תהיה יותר שלם, וכל אשר תחיב לו דבר מוסף – תהיה מדמה ותרחק מידיעת אמיתתו. ובאלו הפנים צריך שיתקרבו להשגתו בדרישה ובחקירה, עד שיודע שקרות כל מה שהוא עליו שקר; לא שֶׁתְּחַיֵּב לו דבר על צד שהוא ענין מוסף על עצמו או שהענין ההוא – שלמות בחוקו באשר תמצאהו שלמות בחוקנו; שהשלמויות כולם הם קצת קנינים ולא כל קנין ימצא לכל בעלי קנין.
3 It will now be clear to you, that every time you establish by proof the negation of a thing in reference to God, you become more perfect, while with every additional positive assertion you follow your imagination and recede from the true knowledge of God. Only by such ways must we approach the knowledge of God, and by such researches and studies as would show us the inapplicability of what is inadmissible as regards the Creator, not by such methods as would prove the necessity of ascribing to Him anything extraneous to His essence, or asserting that He has a certain perfection, when we find it to be a perfection in relation to us. The perfections are all to some extent acquired properties, and a property which must be acquired does not exist in everything capable of making such acquisition.
ד ודע – שאתה כשתחיב לו דבר אחר, רחקך ממנו בשני פנים האחד – להיות כל מה שתחיבהו הוא שלמות לנו והשני – שהוא אינו בעל דבר אחר, אבל עצמו הוא שלמיותיו, כמו שבארנו.
4 You must bear in mind, that by affirming anything of God, you are removed from Him in two respects; first, whatever you affirm, is only a perfection in relation to us; secondly, He does not possess anything superadded to this essence; His essence includes all His perfections, as we have shown.
ה וכאשר הרגיש כל אדם, שאי אפשר להגיע אל השגת מה שבכוחנו שנשיג כי אם בשלילה, והשלילה לא תודיע דבר מאמיתת הענין אשר נשלל ממנו הדבר אשר נשללהו – בארו בני אדם כולם, העוברים והבאים, שהאלוה ית׳ לא ישיגוהו השכלים, ולא ישיג מה הוא אלא הוא, ושהשגתו היא הַלֵּאוּת מתכלית השגתו. וכל הפילוסופים אומרים: נֻצַּחְנוּ בנעימותו, ונעלם ממנו לחוזק הראותו, כמו שיעלם השמש מן העינים החלושים להשיגו. וכבר האריכו בזה במה שאין תועלת לשנותו הנה. והמפולג שנאמר בזה הענין – אמרו ב׳תִּלִּים׳: ״לך דומיה תהילה״ – פרושו: השתיקה אצלך היא השבח. וזה המרצת דברים עצומה מאוד בזה הענין – שאנחנו כל דבר שנאמר אותו שנכון בו הגדלה ושבח – נמצא בו מעמס אחד בחוקו ית׳ ונשקיף בו קצת חסרון; אם כן, השתיקה יותר ראויה וההסתפקות בהשגת השכלים כמו שצוו השלמים ואמרו: ״אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה״.
5 Since it is a well-known fact that even that knowledge of God which is accessible to man cannot be attained except by negations, and that negations do not convey a true idea of the being to which they refer, all people, both of past and present generations, declared that God cannot be the object of human comprehension, that none but Himself comprehends what He is, and that our knowledge consists in knowing that we are unable truly to comprehend Him. All philosophers say, “He has overpowered us by His grace, and is invisible to us through the intensity of His light,” like the sun which cannot be perceived by eyes which are too weak to bear its rays. Much more has been said on this topic, but it is useless to repeat it here. The idea is best expressed in the book of Psalms, “Silence is praise to Thee” (lxv. 2). It is a very expressive remark on this subject; for whatever we utter with the intention of extolling and of praising Him, contains something that cannot be applied to God, and includes derogatory expressions; it is therefore more becoming to be silent, and to be content with intellectual reflection, as has been recommended by men of the highest culture, in the words “Commune with your own heart upon your bed, and be still” (Ps. 4:4).
ו וכבר ידעת אמרתם המפורסמת (אשר מי יתן והיה כל המאמרים כמותה!) ואני אזכרה לך בלשונה (ואף על פי שהיא ידועה) להעירך על עניניה. אמרו: ״ההוא דנחת קמיה דר׳ חנינה, אמר: האל הגדול הגיבור והנורא האדיר והחזק, היראוי והעזוז! אמר ליה: סימתינהו לכולהו שבחי דמרך? השתא אנן תלת קמיתא, אלמלא דאמרינהו משה רבינו באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקיננהו בתפילה אנן לא יכילנן למימרנהו – ואנת אמרת ואזלת כולי האי? משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף – והלא גנאי הוא לו״ – עד הנה הגיע מאמר זה החסיד.
6 You must surely know the following celebrated passage in the Talmud—would that all passages in the Talmud were like that!—although it is known to you, I quote it literally, as I wish to point out to you the ideas contained in it: “A certain person, reading prayers in the presence of Rabbi Haninah, said, ‘God, the great, the valiant and the tremendous, the powerful, the strong, and the mighty.'—The rabbi said to him, Have you finished all the praises of your Master? The three epithets, ‘God, the great, the valiant and the tremendous,’ we should not have applied to God, had Moses not mentioned them in the Law, and had not the men of the Great Synagogue come forward subsequently and established their use in the prayer; and you say all this! Let this be illustrated by a parable. There was once an earthly king, possessing millions of gold coin; he was praised for owning millions of silver coin; was this not really dispraise to him?” Thus far the opinion of the pious rabbi.
ז והסתכל תחילה שתקו ומאסו רבוי תארי החיוב. והתבונן איך הראה, כי התארים, אילו הונחו לשכלינו לבד, לא אמרנום לעולם ולא דברנו בדבר מהם; ואמנם, כאשר הצריך הכרח הדיבור לבני אדם במה שיתקים להם מעט ציור – כמו שאמרו: ׳דברה תורה כלשון בני אדם׳ – שיתואר להם האלוה בשלמיותיהם תכליתנו – שנעמוד על המאמרים ההם ולא נקרא שמו בהם אלא בקראנו אותם ב׳תורה׳ לבד; אמנם כאשר באו גם ׳אנשי כנסת הגדולה׳ – והם הנביאים – וסדרו זכרם בתפלה תכליתנו – שנאמרם לבד. ועיקר זה המאמר – בארו ששני הכרחים נזדמנו בהתפללנו בהם האחד – מפני שבאו ב׳תורה׳ והשני – סדר הנביאים התפלה בהם; ולולא ההכרח הראשון – לא זכרנום ולולא ההכרח השני לא הסירונום ממקומם ולא התפללנו בהם – ואתה מרבה בתארים.
7 Consider, first, how repulsive and annoying the accumulation of all these positive attributes was to him; next, how he showed that, if we had only to follow our reason, we should never have composed these prayers, and we should not have uttered any of them. It has, however, become necessary to address men in words that should leave some idea in their minds, and, in accordance with the saying of our Sages, “The Torah speaks in the language of men,” the Creator has been described to us in terms of our own perfections; but we should not on that account have uttered any other than the three above-mentioned attributes, and we should not have used them as names of God except when meeting with them in reading the Law. Subsequently, the men of the Great Synagogue, who were prophets, introduced these expressions also into the prayer, but we should not on that account use [in our prayers] any other attributes of God. The principal lesson to be derived from this passage is that there are two reasons for our employing those phrases in our prayers: first, they occur in the Pentateuch; secondly, the Prophets introduced them into the prayer. Were it not for the first reason, we should never have uttered them; and were it not for the second reason, we should not have copied them from the Pentateuch to recite them in our prayers; how then could we approve of the use of those numerous attributes!
ח הנה כבר התבאר לך גם כן מאלו הדברים, שאין כל מה שתמצאהו מן התארים המיוחסים לאלוה בספרי הנביאים, ראוי לנו שנתפלל בהם ונאמרם – שהוא לא אמר: ׳אלמלא דאמרנהו משה רבנו לא יכילנן למימרנהו׳ אלא תנאי אחר: ׳ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה׳ – ואז מותר לנו להתפלל בהם. ולא כמו שעשו הפתאים באמת אשר המריצו בשבחים והאריכו והרבו דברים בתפילות, חיברום ומליצות קבצום להתקרב בהם לאלוה לפי מחשבתם, יתארו בהם האלוה בתארים, אילו יתואר בהם אחד מבני אדם היה זה חסרון בחוקו; שהם לא הבינו אלו הענינים הגדולים והחשובים הזרים משכלי ההמון, ולקחו האלוה ית׳ מדרס ללשונותם, ותארוהו וסיפרוהו בכל מה שיחשבוהו ראוי, וימריצו לשבח בזה, עד שיעוררוהו להפעל במחשבתם; וכל שכן אם ימצאו כתוב בדברי נביא בזה יהיה הענין מותר להם שיבואו לכתובים (שצריך לפרשם על כל פנים) וישיבום לפשוטיהם, ויגזרו מהם, ויעשו להם סעיפים, ויבנו עליהם מאמרים. וירבה התר זה אצל המשוררים והמליצים ואצל מי שיחשוב שהוא עושה שיר, עד שחוברו דברים, קצתם – כפירה גמורה, וקצתם – יש בהם מן השטות והפסד הדמיון, מה שראוי לאדם שישחק עליו לפי טבעו כשמעו, ויבכהו עם ההתבוננות איך נאמרו הדברים ההם בחוק האלוה ית׳! ולולא חמלתי על חסרון האומרים הייתי מגיד מהם מעט, עד שתתעורר על מקום החטא בהם אלא שהם מאמרים, חסרונם נראה מאד למי שיבין.
8 You also learn from this that we ought not to mention and employ ill our prayers all the attributes we find applied to God in the books of the Prophets; for he does not say, “Were it not that Moses, our Teacher, said them, we should not have been able to use them”; but he adds another condition—“and had not the men of the Great Synagogue come forward and established their use in the prayer,” because only for that reason are we allowed to use them in our prayers. We cannot approve of what those foolish persons do who are extravagant in praise, fluent and prolix in the prayers they compose, and in the hymns they make in the desire to approach the Creator. They describe God in attributes which would be an offence if applied to a human being; for those persons have no knowledge of these great and important principles, which are not accessible to the ordinary intelligence of man. Treating the Creator as a familiar object, they describe Him and speak of Him in any expressions they think proper; they eloquently continue to praise Him in that manner, and believe that they can thereby influence Him and produce an effect on Him. If they find some phrase suited to their object in the words of the Prophets they are still more inclined to consider that they are free to make use of such texts—which should at least be explained—to employ them in their literal sense, to derive new expressions from them, to form from them numerous variations, and to found whole compositions on them. This license is frequently met with in the compositions of the singers, preachers, and others who imagine themselves to be able to compose a poem. Such authors write things which partly are real heresy, partly contain such folly and absurdity that they naturally cause those who hear them to laugh, but also to feel grieved at the thought that such things can be uttered in reference to God. Were it not that I pitied the authors for their defects. and did not wish to injure them, I should have cited some passages to show you their mistakes; besides, the fault of their compositions is obvious to all intelligent persons.
ט וצריך שתתבונן ותאמר: אם היה ׳לשון הרע׳ ו׳הוצאת שם רע׳ – מרי עצום, כל שכן התרת הלשון בחוק האלוה ית׳ ותארו בתארים – יתעלה מהם! ולא אומר שהם מרי, אבל ׳חרוף וגידוף בשגגה׳ מן ההמון השומעים ומן הפתי ההוא האומר. אמנם מי שהשיג חסרון המאמרים ההם ויאמרם הוא אצלי מכלל מי שנאמר בהם: ״ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה׳ אלהיהם״, ונאמר: ״ולדבר אל ה׳ תועה״. ואם תהיה ממי ש׳יחוס על כבוד קונו׳ אין צריך לך שתשמעם בשום פנים, כל שכן שתאמרם, וכל שכן שתעשה כמותם. וכבר ידעת שיעור אשמת מי ש׳יטיח דברים כלפי מעלה׳. ואין צריך לך בשום פנים שתכניס עצמך לתארי האלוה בחיוב להגדילו במחשבתך, ולא תצא ממה שסידרוהו ׳אנשי כנסת הגדולה׳ בתפילות וב׳ברכות׳; ובזה די לפי ההכרח ויותר מדי כמו שאמר רבי חנינה. אמנם שאר מה שבא בספרי הנביאים יקרא בעבור עליו, אבל יאמינו בו מה שכבר בארנו, שהם תארי פעולותיו או להורות על שלילת העדרם. וזה הענין גם כן לא יפורסם להמון, אבל זה המין מן העיון ראוי ביחידים אשר הגדלת הבורא אצלם אינה שיאמרו מה שאין ראוי, אבל שישכילו במה שראוי.
9 You must consider it, and think thus: If slander and libel is a great sin, how much greater is the sin of those who speak with looseness of tongue in reference to God, and describe Him by attributes which are far below Him; and I declare that they not only commit an ordinary sin, but unconsciously at least incur the guilt of profanity and blasphemy. This applies both to the multitude that listens to such prayers, and to the foolish man that recites them. Men, however, who understand the fault of such compositions, and, nevertheless, recite them, may be classed, according to my opinion, among those to whom the following words are applied: “And the children of Israel used words that were not right against the Lord their God” (2 Kings 17:9); and “utter error against the Lord” (Isa. 32:6). If you are of those who regard the honour of their Creator, do not listen in any way to them, much less utter what they say, and still less compose such prayers. knowing how great is the offence of one who hurls aspersions against the Supreme Being. There is no necessity at all for you to use positive attributes of God with the view of magnifying Him in your thoughts, or to go beyond the limits which the men of the Great Synagogue have introduced in the prayers and in the blessings, for this is sufficient for all purposes, and even more than Sufficient, as Rabbi Haninah said. Other attributes, such as occur in the books of the Prophets, may be uttered when we meet with them in reading those books; but we must bear in mind what has already been explained, that they are either attributes of God’s actions, or expressions implying the negation of the opposite. This likewise should not be divulged to the multitude; but a reflection of this kind is fitted for the few only who believe that the glorification of God does not consist in uttering that which is not to be uttered, but in reflecting on that on which man should reflect.
י ונשוב אל השלמת ההערה על דברי ר׳ חנינה וחכמותיו. לא אמר: ׳משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינרין׳ – שהיה מורה זה המשל על ששלמיותיו ית׳ יותר שלמות מאלו השלמויות אשר יוחסו לו, רק הם ממינים – ואין הענין כן, כמו שבארנו במופת. אבל חכמת זה המשל הוא אמרו: ׳דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף׳ – להורות שאלו אשר הם אצלנו שלומיות אין אצלו ית׳ ממינם דבר אלא כולם חסרון בחוקו, כמו שבאר ואמר בזה המשל ׳והלא גנאי הוא לו׳.
10 We will now conclude our exposition of the wise words of R. Ḥaninah. He does not employ any such simile as: “A king who possesses millions of gold denarii, and is praised as having hundreds”; for this would imply that God’s perfections, although more perfect than those ascribed to man are still of the same kind: but this is not the case, as has been proved. The excellence of the simile consists in the words: “who possesses golden denarii, and is praised as having silver denarii”; this implies that these attributes, though perfections as regards ourselves, are not such as regards God; in reference to Him they would all be defects, as is distinctly suggested in the remark, “Is this not an offence to Him?”
יא הנה כבר הודעתיך, שכל מה שתחשבהו מאלו התארים שלמות הוא חסרון בחוקו ית׳, כשיהיה ממין מה שאצלנו. וכבר הישירנו שלמה לזה הענין במה שבו די ואמר: ״כי האלוהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים״.
11 I have already told you that all these attributes, whatever perfection they may denote according to your idea, imply defects in reference to God, if applied to Him in the same sense as they are used in reference to ourselves. Solomon has already given us sufficient instruction on this subject by saying, “For God is in heaven, and thou upon earth; therefore let thy words be few” (Eccles. 5:2).
Previous ChapterNext Chapter