Guide for the Perplexed, Part 1 Chapter 46

Chapter 46

א כבר זכרנו בקצת פרקי זה המאמר, כי הבדל גדול יש בין ההישרה למציאות הדבר, ובין האמתת מהותו ועצמו. כי ההישרה למציאות הדבר תהיה אפילו במקריו, ואפילו בפעולותיו, ואפילו ביחסים רחוקים מאד ממנו בינו ובין זולתו.
1 WE have already stated, in one of the chapters of this treatise, that there is a great difference between bringing to view the existence of a thing and demonstrating its true essence. We can lead others to notice the existence of an object by pointing to its accidents, actions, or even most remote relations to other objects:
ב והמשל בזה, שאתה אילו תרצה שתודיע מלך אקלים אחד לאדם מבני ארצו אשר לא ידעהו, יהיה הודיעך אותו והערתך על מציאותו בדרכים רבים. מהם – שתאמר לו ״הוא האיש הארוך הלבן במראהו בעל השיבה״ – כבר הודעתו במקריו. או תאמר ״הוא אשר תראה סביביו המון רבה מבני אדם רוכבים ורגלים וחרבות שלופות סביביו ונסים נשואים על ראשו וחצוצרות יתקעו לפניו״; או: ״הוא אשר ישכון בהיכל בארץ הפלונית מזה האקלים״ או: ״הוא אשר צוה בבנין זאת החומה, או בעשות זה הגשר״ – וכיוצא בזה מפעולותיו ויחסו לזולתו. ואפשר שתורה על מציאותו בענינים הם יותר נעלמים מאלו – כמו שישאלך שואל ״היש לארץ הזאת מלך?״ תאמר לו ״כן, בלא ספק״; ״ומה המופת על זה?״ תאמר לו: ״היות זה השולחני כאשר תראה איש חלוש קְטֹן הגוף, לפניו זה ההמון הרב מן הזהובים; וזה האיש האחר עצום הגוף החזק העני עומד לפניו ישאל ממנו שיעשה לו צדקה במשקל שעורה ולא יעשה, אבל יגער בו וידחהו מעליו בדבריו; ולולא פחד המלך היה ממהר בהריגתו או בדחותו ובקחת מה שבידו מן ההמון; וזאת ראיה על היות זאת המדינה בעלת מלך״ – הנה כבר הורית על מציאותו בסדור עניני המדינה, אשר סבתו – פחד המלך ויראת יסוריו. ואין בדבר מכל מה שהמשלנו בו מה שיורה על עצם המלך ואמתת עצמותו מצד היותו מלך.
2 e.g., if you wish to describe the king of a country to one of his subjects who does not know him, you can give a description and an account of his existence in many ways. You will either say to him, the tall man with a fair complexion and grey hair is the king, thus describing him by his accidents; or you will say, the king is the person round whom are seen a great multitude of men on horse and on foot, and soldiers with drawn swords, over whose head banners are waving, and before whom trumpets are sounded; or it is the person living in the palace in a particular region of a certain country: or it is the person who ordered the building of that wall, or the construction of that bridge; or by some other similar acts and things relating to him. His existence can be demonstrated in a still more indirect way, e.g., if you are asked whether this land has a king, you will undoubtedly answer in the affirmative. “What proof have you?” “The fact that this banker here, a weak and little person, stands before this large mass of gold pieces, and that poor man, tall and strong, who stands before him asking in vain for alms of the weight of a carob-grain, is rebuked and is compelled to go away by the mere force of words: for had he not feared the king, he would, without hesitation, have killed the banker, or pushed him away and taken as much of the money as he could.” Consequently, this is a proof that this country has a ruler and his existence is proved by the well-regulated affairs of the country, on account of which the king is respected and the punishments decreed by him are feared. In this whole example nothing is mentioned that indicated his characteristics, and his essential properties, by virtue of which he is king.
ג כן קרה בהודעת האלוה ית׳ להמון בכל ספרי הנביאים וב׳תורה׳. כי כאשר הביא הצורך להישירם כולם למציאותו ית׳ ושיש לו הַשְּׁלֵמֻיּוֹת כולם – רצוני לומר: שאינו נמצא לבד כמו שהארץ נמצאת והשמים נמצאים, אבל נמצא חי חכם יכול פועל, ושאר מה שצריך שיאמינו במציאותו כאשר יתבאר אחר זה – הוישרו דעות בני אדם שהוא נמצא בדמיון הגשמות, ושהוא חי בדמיון התנועה. כי לא יראו ההמון דבר חזק המציאה אמת אין ספק בו כי אם הגשם; וכל מה שאינו גשם, אבל הוא בגשם, הוא נמצא אצלם, אבל הוא חסר המציאות מן הגשם, להצטרכו במציאותו אל גשם; אמנם מה שאינו גשם ולא בגשם אינו דבר נמצא בשום פנים בתחלת ציור האדם, ובלבד אצל הדמיון. וכן לא יצירו ההמון מענין החיים זולת התנועה, ומה שאינו מתנועע תנועה רצונית מקומית אינו חי, אף על פי שהתנועה אינה מעצם החי, אבל מקרה דבק בו.
3 The same is the case with the information concerning the Creator given to the ordinary classes of men in all prophetical books and in the Law. For it was found necessary to teach all of them that God exists, and that He is in every respect the most perfect Being, that is to say, He exists not only in the sense in which the earth and the heavens exist, but He exists and possesses life, wisdom, power, activity, and all other properties which our belief in His existence must include, as will be shown below. That God exists was therefore shown to ordinary men by means of similes taken from physical bodies; that He is living, by a simile taken from motion, because ordinary men consider only the body as fully, truly, and undoubtedly existing; that which is connected with a body but is itself not a body, although believed to exist, has a lower degree of existence on account of its dependence on the body for existence. That, however, which is neither itself a body, nor a force within a body, is not existent according to man’s first notions, and is above all excluded from the range of imagination. In the same manner motion is considered by the ordinary man as identical with life; what cannot move voluntarily from place to place has no life, although motion is not part of the definition of life, but an accident connected with it.
ד וכן ההשגה הנודעת אצלנו היא בחושים – רצוני לומר: השמע והראות. וכן לא נדע ולא נציר העתק הענין מנפש איש ממנו לנפש איש אחר, אלא בדבור והוא הקול אשר יחתכוהו השפה והלשון ושאר כלי הדבור. וכאשר הֻיְשְׁרוּ דעותינו גם כן אל היותו ית׳ משיג ושיגיעו ענינים ממנו לנביאים להגיעם אלינו, תארוהו לנו שהוא ישמע ויראה – ענינו: שהוא משיג אלו הדברים הנראים והנשמעים וידעם; ותארוהו לנו שהוא מדבר – ענינו: שיגיעו ענינים ממנו ית׳ לנביאים – וזהו ענין הנבואה. והנה יתבאר זה תכלית באור. וכאשר לא נשכיל מהמציאנו זולתנו אלא בשנעשהו בנגיעה, תארוהו שהוא פועל. [וכן כאשר לא ישיגו ההמון דבר חי אלא בעל נפש תארוהו לנו גם כן שהוא בעל נפש – ואף על פי ששם הנפש משותף כמו שהתבאר – הענין שהוא חי].
4 The perception by the senses, especially by hearing and seeing, is best known to us; we have no idea or notion of any other mode of communication between the soul of one person and that of another than by means of speaking, i.e., by the sound produced by lips, tongue, and the other organs of speech. When, therefore, we are to be informed that God has a knowledge of things, and that communication is made by Him to the Prophets who convey it to us, they represent Him to us as seeing and hearing, i.e., as perceiving and knowing those things which can be seen and heard. They represent Him to us as speaking, i.e., that communications from Him reach the Prophets; that is to be understood by the term “prophecy,” as will be fully explained. God is described as working, because we do not know any other mode of producing a thing except by direct touch. He is said to have a soul in the sense that He is living, because all living beings are generally supposed to have a soul; although the term soul is, as has been shown, a homonym.
ה וכאשר לא יושגו אלו הפעולות כלם בנו, אלא בכלים גשמיים הושאלו לו אלו הכלים כולם אשר בהם תהיה התנועה המקומית – רצוני לומר: הרגלים וכפותם; והכלים אשר יהיה בהם השמע והראות והריח והם – האוזן והעין והאף; והכלים אשר בהם יהיה הדבור וחומר הדבור והם – הפה והלשון והקול; והכלים אשר בהם יעשה העושה ממנו מה שיעשהו והם – הידים והאצבעות והכף והזרוע. ובאור זה כולו שהוא – יתעלה מכל חסרון – הושאלו לו הכלים הגשמיים להורות בהם על פעולותיו, והושאלו לו הפעולות ההם להורות בהם על שלמות אחד, אינו עצם הפעולה ההיא. והמשל בו: שהנה הושאלו לו העין והאזן והיד והפה והלשון – להורות בהם על הראות והשמע והפעולה והדבור, והושאלו לו הראות והשמע – לראיה על ההשגה בכלל. ולזה תמצא לשון העברים יעשה השגת חוש אחד במקום השגת חוש אחר – אמר ״ראו דבר ה׳״ כמו ׳שמעו׳ כי המכוון – השיגו ענין דברו. וכן: ״ראה ריח בני״ כאילו אמר: ׳הרח ריח בני׳ כי המכוון – השגת ריחו. ולפי זה נאמר: ״וכל העם רואים את הקולות״ עם היות המעמד ההוא גם כן ׳מראה נבואה׳ כמו שהוא ידוע ומפורסם באומה. והושאלו לו ית׳ הפעולה והדבור – להורות על שפע השופע מאתו כמו שיתבאר.
5 Again, since we perform all these actions only by means of corporeal organs, we figuratively ascribe to God the organs of locomotion, as feet, and their soles; organs of hearing, seeing, and smelling, as ear, eye, and nose; organs and substance of speech, as mouth, tongue, and sound; organs for the performance of work, as hand, its fingers, its palm, and the arm. In short, these organs of the body are figuratively ascribed to God, who is above all imperfection, to express that He performs certain acts; and these acts are figuratively ascribed to Him to express that He possesses certain perfections different from those acts themselves. E.g., we say that He has eyes, ears, hands, a mouth, a tongue, to express that He sees, hears, acts, and speaks: but seeing and hearing are attributed to Him to indicate simply that He perceives. You thus find in Hebrew instances in which the perception of the one sense is named instead of the other; thus, “See the word of the Lord” (Jer. 2:31), in the same meaning as “Hear the word of the Lord,” for the sense of the phrase is, “Perceive what He says”; similarly the phrase, “See the smell of my son” (Gen. 27:27) has the same meaning as “Smell the smell of my son,” for it relates to the perception of the smell. In the same way are used the words, “And all the people saw the thunders and the lightnings” (Exod. 20:15), although the passage also contains the description of a prophetical vision, as is well known and understood among our people. Action and speech are likewise figuratively applied to God, to express that a certain influence has emanated from Him, as will be explained (chap. lxv and chap. lxvi.).
ו הנה כל כלי גשמי שתמצאהו בכל ספרי הנבואה, הוא אם כלי תנועה מקומית להורות על החיים, או כלי הרגשה להורות על ההשגה, או כלי המשוש להורות על הפעולה, או כלי הדבור להורות על השפעת השכלים על הנביאים, כמו שיתבאר.
6 The physical organs which are attributed to God in the writings of the Prophets are either organs of locomotion, indicating life; organs of sensation, indicating perception: organs of touch, indicating action: or organs of speech, indicating the divine inspiration of the Prophets, as will be explained.
ז הנה תהיה הישרת ההשאלות ההם כולם – לישב לנו שיש נמצא חי פועל לכל מה שזולתו משיג לפעלו גם כן. והנה נבאר כשנתחיל בהרחקת התארים, איך ישוב זה כולו לענין אחד והוא עצמו ית׳ לבד; כי אין כונת זה הפרק אלא לבאר ענין אלו הכלים הגשמיים המיוחסים לו – יתעלה מכל חסרון – ושהם כולם – להורות על פעולות הכלים ההם אשר הפעולות ההם – שלמות אצלנו בעבור שנורה על היותו שלם בכל מיני השלמות כמו שהעירונו באמרם ׳דברה תורה כלשון בני אדם׳.
7 The object of all these indications is to establish in our minds the notion of the existence of a living being, the Maker of everything, who also possesses a knowledge of the things which He has made. We shall explain, when we come to speak of the inadmissibility of Divine attributes, that all these various attributes convey but one notion, viz., that of the essence of God. The sole object of this chapter is to explain in what sense physical organs are ascribed to the Most Perfect Being, namely, that they are mere indications of the actions generally performed by means of these organs. Such actions being perfections respecting ourselves, are predicated of God, because we wish to express that He is most perfect in every respect, as we remarked above in explaining the Rabbinical phrase, “The language of the Torah is like the language of man.”
ח אמנם כלי התנועה המקומית המיוחדים לו ית׳ – כאמרו: ״הדום רגלי״, ״ואת מקום כפות רגלי״. ואמנם כלי המישוש המיוחסים לו – ״יד ה׳״, ״באצבע אלהים״, ״מעשה אצבעותיך״, ״ותשת עלי כפכה״, ״וזרוע ה׳ על מי נגלתה״, ״ימינך ה׳״. ואמנם כלי הדיבור המיוחסים לו – ״פי ה׳ דבר״, ״ויפתח שפתיו עמך״, ״קול ה׳ בכח״, ״ולשונו כאש אוכלת״. ואמנם כלי ההרגשה המיוחסים לו – ״עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם״, ״עיני ה׳ משוטטות״, ״הטה ה׳ אזנך ושמע״, ״קדחתם באפי״. ולא הושאלו לו מן האברים הפנימיים כי אם הלב, להיותו שם משותף. והוא שם השכל גם כן והוא התחלת חיי החי; כי אמרו: ״המו מעי לו״, ״המון מעיך״ רוצה בו גם כן הלב, כי ׳מעי׳ – שם יאמר בכלל ובפרט הוא שם הדקים בפרט ושם כל אבר פנימי בכלל – ויהיה גם כן שם הלב; והראיה עליו – אמרו: ״ותורתך בתוך מעי״ – דומה לאמרו: ׳בתוך לבי׳; ולזה אמר בזה ה׳פסוק׳ ׳המו מעי׳ ׳המון מעיך׳ – ו׳לשון המיה׳ אמנם בא בלב משאר האברים ״הומה לי לבי״. וכן לא הושאל לו הכתף להיותו כלי העתקה במפורסם ושהוא גם כן יגע בו הדבר הנעתק. וכל שכן שלא יושאלו לו כלי המזון כי אלו – גלויי החסרון בתחילת המחשבה.
8 Instances of organs of locomotion being applied to the Creator occur as follows:—“My footstool” (Isa. 66:1); “the place of the soles of my feet” (Ezek. 43:7). For examples of organs of touch applied to God, comp. “the hand of the Lord” (Exod. 9:3); “with the finger of God” (ib. 31:18); “the work of thy fingers” (Ps. 8:4), “And thou hast laid thine hand upon me” (ib. 139:5); “The arm of the Lord” (Isa. 53:1); “Thy right hand, O Lord” (Exod. 15:6). In instances like the following, organs of speech are attributed to God: “The mouth of the Lord has spoken” (Isa. 1:20); “And He would open His lips against thee” (Job 11:5); “The voice of the Lord is powerful” (Ps. 29:4); “And his tongue as a devouring fire” (Isa. 30:27). Organs of sensation are attributed to God in instances like the following: “His eyes behold, His eyelids try” (Ps. 11:4); “The eyes of the Lord which run to and fro” (Zech. 4:10); “Bow down thine ear unto me, and hear” (2 Kings 19:16); “You have kindled a fire in my nostril” (Jer. 17:5). Of the inner parts of the human body only the heart is figuratively applied to God, because “heart” is a homonym, and denotes also “intellect”; it is besides the source of animal life. In phrases like “my bowels are troubled for him” (Jer. 31:20); “The sounding of thy bowels” (Isa. 63:15), the term “bowels” is used in the sense of “heart”; for the term “bowels” is used both in a general and in a specific meaning; it denotes specifically “bowels,” but more generally it can be used as the name of any inner organ, including “heart.” The correctness of this argument can be proved by the phrase “And thy law is within my bowels” (Ps. 40:9), which is identical with “And thy law is within my heart.” For that reason the prophet employed in this verse the phrase “my bowels are troubled” (and “the sounding of thy bowels”); the verb hamah is in fact used more frequently in connection with “heart,” than with any other organ; comp. “My heart maketh a noise (homeh) in me” (Jer. 4:19). Similarly, the shoulder is never used as a figure in reference to God, because it is known as a mere instrument of transport, and also comes into close contact with the thing which it carries. With far greater reason the organs of nutrition are never attributed to God: they are at once recognized as signs of imperfection.
ט ומשפט הכלים כולם באמת – אחד הנראה מהם והפנימי – כולם כלים לפעולות הנפש המתחלפות. מהם – כלים לצורך עמידת האיש זמן כאברים הפנימיים כולם; ומהם – כלים לצורך עמידת המין ככלי ההולדה; ומהם – כלים לתיקון ענין האיש ושלמות פעולותיו, כידים והרגלים והעינים – כולם לשלמות התנועה והמעשה וההשגה. אמנם צורך התנועה לבעלי החיים הוא לכוון אל הנאות ולברוח ממה שהוא כנגדו. ואמנם צורך החושים הוא להכיר מה שהוא כנגדו ומה שהוא נאות לו. וצורך האדם לפעולות המלאכותיות – להזמנת מזונו ולבושו ודירתו, מפני שהוא מחויב לטבעו, רצוני לומר: שהוא צריך להזמין מה שיאות לו; והנה ימצאו קצת המלאכות גם כן לקצת בעלי חיים לצרכו למלאכה ההיא.
9 In fact all organs, both the external and the internal, are employed in the various actions of the soul: some, as e.g., all inner organs, are the means of preserving the individual for a certain time: others, as the organs of generation, are the means of preserving the species; others are the means of improving the condition of man and bringing his actions to perfection, as the hands, the feet, and the eyes, all of which tend to render motion, action, and perception more perfect. Animate beings require motion in order to be able to approach that which is conducive to their welfare, and to move away from the opposite: they require the senses in order to be able to discern what is injurious to them and what is beneficial. In addition, man requires various kinds of handiwork, to prepare his food, clothing, and dwelling; and he is compelled by his physical constitution to perform such work, namely, to prepare what is good for him. Some kinds of work also occur among certain animals, as far as such work is required by those animals.
י ואיני רואה שום אדם יסופק לו שהאלוה ית׳ בלתי צריך לדבר יתמיד מציאותו ולא יתקן ענינו – אם כן אין כלי לו – כלומר: שהוא אינו גוף; ואמנם פעולותיו – בעצמו לא בכלי. והכוחות באין ספק מכלל הכלים; אם כן אינו בעל כח – כלומר: שיהיה בו ענין זולת עצמו בו יעשה או ידע או ירצה. כי התארים הם כחות שנו בהם השם – לא זולת זה. ואין זה כונת הפרק.
10 I do not believe that any man can doubt the correctness of the assertion that the Creator is not in need of anything for the continuance of His existence, or for the improvement of His condition. Therefore, God has no organs, or, what is the same, He is not corporeal; His actions are accomplished by His Essence, not by any organ, and as undoubtedly physical forces are connected with the organs, He does not possess any such forces, that is to say, He has, besides His Essence, nothing that could be the cause of His action, His knowledge, or His will, for attributes are nothing but forces under a different name. It is not my intention to discuss the question in this chapter.
יא וכבר אמרו: ׳ז״ל׳ מאמר כולל דוחה לכל מה שמראים אותו התארים ההם הגשמיים כולם אשר יזכרום הנביאים. והוא מאמר יורה לך שה׳חכמים ז״ל׳ לא עלה בדעתם ההגשמה כלל, ולא היה אצלם ענין ישבש או יספק שום אדם. ולזה תמצאם בכל ה׳תלמוד והמדרשות׳ נמשכים כפי פשוטי דברי הנבואה לדעתם, כי דבר זה בטוח הוא בו מן הספק ואין פחד עליו מטעות בו בשום פנים, אבל הכל על צד ההמשל, והורות השכל לנמצא. וכאשר התודע ההמשל שהוא ית׳ המושל במלך יצוה ויזהיר ויענוש ויתן שכר טוב לאנשי ארצו, ויש לו עבדים ושמשים יודיעו מצוותיו לעשותם ועושים לו מה שירצה לעשותו, הלכו הם גם כן (כלומר: ה׳חכמים׳) על זה המשל בכל מקום, וידברו לפי מה שיתחיב מזה ההמשל מן הדבור והמענה והחזרה בענין, ומה שינהג זה המנהג מפעולות המלכים – ובזה כולו הם בטוחים שלא יספק זה ולא יבלבל. והמאמר ההוא הכולל אשר רמזנו אליו הוא אמרם ב׳בראשית רבה׳: ״גדול כחן של נביאים שהם מדמין את הצורה ליוצרה, שנאמר: ׳ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם׳״ – כבר בארו כי אלו הצורות כולם אשר ישיגום הנביאים כלם ב׳מראה הנבואה׳ הם צורות נבראות האלוה ית׳ בוראם; והוא – האמת כי כל צורה מדומה היא ברואה. ומה נפלא מאמרם ׳גדול כחם׳ – כאילו הראו על עצמם עליהם השלום שהענין ההוא קשה עליהם; כי כן יאמרו לעולם כשיקשה עליהם מאמר שנאמר או פועל שנפעל ויש בנראהו גנות – כמו שאמרו: ״ר׳ פלוני עבד עובדא במוק ביחידי ובלילה; אמר ר׳ פלוני כמה רב גוברה דיעבד ביחידאה״ ו׳רב גוברה׳ הוא ׳גדול כחו׳ וכאלו הם אומרים מה גדול מה שהוצרכו הנביאים לעשותו, בהיותם מורים על עצמו ית׳ בענינים הנבראים אשר בראם – והבן זה מאד – כבר פרשו ובארו על עצמם הנקותם מהאמנת הגשמות, ושכל צורה ותמונה שיראו ב׳מראה הנבואה׳ הם – ענינים נבראים; אמנם ׳דימו את הצורה ליוצרה׳ כמו שאמרו: ׳ז״ל׳. – ומי שירצה לחשוב רע עליהם אחר אלו המאמרים על צד הרע, ולחסר מי שלא נראה ולא נודע ענינו – אין הזק עליהם ׳ז״ל׳ בזה.
11 Our Sages laid down a general principle, by which the literal sense of the physical attributes of God mentioned by the prophets is rejected; a principle which evidently shows that our Sages were far from the belief in the corporeality of God, and that they did not think any person capable of misunderstanding it, or entertaining any doubt about it. For that reason they employ in the Talmud and the Midrashim phrases similar to those contained in the prophecies, without any circumlocution; they knew that there could not be any doubt about their metaphorical character, or any danger whatever of their being misunderstood; and that all such expressions would be understood as figurative [language], employed to communicate to the intellect the notion of His existence. Now, it was well known that in figurative language God is compared to a king who commands, cautions, punishes, and rewards, his subjects, and whose servants and attendants publish his orders, so that they might be acted upon, and they also execute whatever he wishes. Thus the Sages adopted that figure, used it frequently, and introduced such speech, consent, and refusal of a king, and other usual acts of kings, as became necessary by that figure. In all these instances they were sure that no doubt or confusion would arise from it. The general principle alluded to above is contained in the following saying of our Sages, mentioned in Bereshith Rabba (c. xxvii.), “Great was the power of the Prophets; they compared the creature to its Creator; comp. ‘And over the resemblance of the throne was a resemblance like the appearance of man’” (Ezek. 1:26). They have thus plainly stated that all those images which the Prophets perceived, i.e. in prophetic visions, are images created by God. This is perfectly correct; for every image in our imagination has been created. How pregnant is the expression, “Great is their boldness!” They indicated by it, that they themselves found it very remarkable; for whenever they perceived a word or act difficult to explain, or apparently objectionable, they used that phrase; e.g., a certain Rabbi has performed the act (of “ḥali ah”) with a slipper, alone and by night. Another Rabbi, thereupon exclaimed “How great is his boldness to have followed the opinion of the minority.” The Chaldee phrase rab gubreh in the original of the latter quotation, and the Hebrew gadol koḥo in that of the former quotation, have the same meaning, viz., Great is the power of (or the boldness of). Hence, in the preceding quotation, the sense is, How remarkable is the language which the Prophets were obliged to use when they speak of God the Creator in terms signifying properties of beings created by Him. This deserves attention. Our Sages have thus stated in distinct and plain terms that they are far from believing in the corporeality of God; and in the figures and forms seen in a prophetical vision, though belonging to created beings, the Prophets, to use the words of our Sages, “compared the creature to its Creator.” If, however, after these explanations, any one wishes out of malice to cavil at them, and to find fault with them, though their method is neither comprehended nor understood by him, the Sages oḅṃ. will sustain no injury by it.
Previous ChapterNext Chapter