ב וצריך לפי ההנחה הזאת שנבאר למה הושאלו לו ית׳ השמע והראות והריח, ולא הושאלו לו הטעם והמישוש – ומשפט רוממותו ית׳ מן החושים החמישה – אחד והחושים כולם חסרון בבחינת ההשגה – ואפילו למי שלא ישיג אלא בהם – להיותם מתפעלים מתפסקים כואבים כשאר הכלים. וענין אמרינו שהוא ית׳ רואה – כלומר: ישיג הנראים ושומע – כלומר: ישיג הנשמעים; וכן היה יכול לתארו בטעם ובמשוש ויפורש בו שהוא ישיג הנטעמים והממוששים כי משפט השגתם כולם – אחד, ואם תשולל ממנו השגת אחד מהם תתחיב שלילת השגתם כולם (רצוני לומר: החמשה חושים) ואם תחויב לו השגת אחד מהם – רצוני לומר: השגת מה שישיגהו חוש מהם – יתחיב שישיג כל מושגיהם החמישה. ומצאנו ספרינו אמרו: ׳וירא ה׳ ׳וישמע ה׳ ׳וירח ה׳ ולא אמרו: ׳ויטעם ה׳ ׳וימשש ה׳. ונאמר שעילת זה – מה שהתישב בדמיון כל אדם שהאלוה לא יפגוש הגשמים פגישת גשם לגשם שהרי אף בעיניהם לא יראוהו; ושני החושים האלה – רצוני לומר: הטעם והמישוש – לא ישיגו מורגשיהם עד שימששום. אמנם חוש הראות והשמע והריח ישיגו מורגשיהם ואף על פי שהעצמים ההם הנושאים לאיכיות ההם רחוקים מהם – על כן היה נאות ליחסם לאלוה בדמיון ההמון. ועוד, כי הענין והכונה בהשאלת אלה החושים לו ית׳ – להורות על השיגו פעולותינו, והשמע והראות מספיק בזה – רצוני לומר: שישיג בו כל מה שיעשה זולתו, או יאמר אותו – כמו שאמרו על צד ההזהרה והמניעה בכלל ההוכחה ״דע מה למעלה ממך עין רואה ואזן שומעת״.
2 We must now show why, according to this principle, the senses of hearing, sight and smell, are attributed to God, but not those of taste and touch. He is equally elevated above the use of all the five senses: they are all defective as regards perception, even for those who have no other source of knowledge: because they are passive, receive impressions from without, and are subject to interruptions and sufferings, as much as the other organs of the body. By saying that God sees, we mean to state that He perceives visible things; “He hears” is identical with saying “He perceives audible things”; in the same way we might say, “He tastes and He touches,” in the sense of “He perceives objects which man perceives by means of taste and touch.” For, as regards perception, the senses are identical: if we deny the existence of one sensation in God, we must deny that of all other sensations, i.e., the perceptions of the five senses: and if we attribute the existence of one sensation to Him, i.e., the perception appertaining to one of the senses, we must attribute all the five sensations. Nevertheless, we find in Holy Writ, “And God saw” (Gen. 6:5); “And God heard” (Num. 11:1); “And God smelt” (Gen. 8:21); but we do not meet with the expressions, “And God tasted,” “And God touched.” According to our opinion the reason of this is to be found in the idea, which has a firm hold in the minds of all men, that God does not come into contact with a body in the same manner as one body comes into contact with another, since He is not even seen by the eye. While these two senses, namely, taste and touch, only act when in close contact with the object, by sight, hearing, and smell, even distant objects are perceived. These, therefore, were considered by the multitude appropriate expressions [to be figuratively applied to God]. Besides, the object in figuratively applying the sensations to Him, could only have been to express that He perceives our actions: but hearing and sight are sufficient for that, namely, for the perception of what a man does or says. Thus our Sages, among other admonitions, gave the following advice and warning: “Know what is above thee, a seeing eye, and a hearing ear.” (Mishnah Abot, 2:1.)