מורה נבוכים, חלק ג פרק מ״ג

פרק מג

א ה׳מצוות׳ אשר כלל אותם הכלל השמיני הם אשר ספרנום ב״ספר זמנים״ וסיבת כולם מבוארת בתורה מלבד מעט.
ב אמנם ענין השבת – טעמו מפורסם ואין צריך לבאור. כבר נודע מה שבו מהמנוחה – עד שיהיה שביעית חיי האדם בהנאה ובמנוחה מן העמל והטורח שלא ימלט ממנו קטון וגדול; עם מה שמתמיד ומקים הדעת הנכבד מאד לדורות, והוא האמונה בחידוש העולם.
ג וענין ׳צום כפור׳ גם כן סיבתו מבוארת, שהוא נותן דעת ה׳תשובה׳ והוא היום שירד בו אדון הנביאים ב׳לוחות שניות׳ ובשרם בסליחת חטאם הגדול – והיה היום ההוא לנצח יום תשובה ועבודה גמורה. ולזה נאסרה בו כל הנאה גשמית וכל טורח בתועלת הגוף – רצוני לומר: המלאכות – ואין עושים בו רק ה׳וידויים׳ – שיודה בחטאיו וישוב מהם.
ד אבל ה׳ימים הטובים׳ הם כולם לשמחה ולקיבוצים שיש בהם הנאה שבני אדם צריכים אליהם ברוב; ויש מהם תועלת גם כן בענין האהבה שצריך שתהיה בין בני אדם בקיבוצים המדיניים. – ויחוד הימים ההם יש לו סיבה.
ה פסח׳ – ענינו מפורסם, והיותו שבעה ימים – מפני שהקף השבעה ימים הוא הקף בינוני בין היום השמשי והחודש הירחי, וכבר ידעת, שלזה ההקף מבוא גדול בענינים הטבעיים, וכן הוא עוד בענינים התוריים – כי התורה תדמה בטבע תמיד ותשלים הענינים הטבעיים על צד אחד, כי הטבע אינו בעל מחשבה והסתכלות, והתורה – שיעור והנהגת האלוה שחנן השכל לכל בעל שכל. – ואין זה כונת הפרק ונשוב למה שאנחנו עתה בו.
ו ו׳שבועות׳ הוא יום ׳מתן תורה׳. ולהגדיל היום ההוא ימנו הימים מן המועד הראשון אליו – כמי שממתין בוא הנאמן שבאוהביו שהוא מונה היום וגם השעות. וזאת היא סיבת ׳ספירת העומר׳ מיום צאתם ממצרים עד יום ׳מתן תורה׳ שהוא היה הכונה והתכלית ביציאתם – כאמרו: ״ואביא אתכם אלי״. ולא היה המראה הגדול ההוא אלא יום אחד – כן זכרונו בכל שנה יום אחד. אבל אכילת ׳מצה׳ אילו היה יום אחד לא היינו מרגישים בו ולא היה מתבאר ענינו, כי הרבה פעמים יאכל האדם מין אחד מן המאכלים שני ימים או שלושה; ואמנם, יתבאר ענינו ויתפרסם בהתמיד אכילתו הקף שלם.
ז כן ׳ראש השנה׳ יום אחד, מפני שהוא יום תשובה והערת בני אדם משכחתם – ומפני זה יתקע בו ב׳שופר׳ – כמו שבארנו ב״משנה תורה״ – וכאילו הוא הצעה ופתיחה ליום ה׳צום׳ כמו שהוא מפורסם בקבלת האומה מענין ׳עשרת ימים שמראש השנה ועד יום הכפורים׳.
ח אמנם ׳סוכות׳ אשר הכונה בו – הששון והשמחה הוא שבעת ימים כדי שיתפרסם הענין. והיותו בזה הפרק – הנה בארה ה׳תורה׳ סיבתו ״באספך את מעשיך מן השדה״ – רצוני לומר: עת המנוחה והפנאי מן העסקים ההכרחיים. וכבר זכר אריסטו במאמר התשיעי מספר המדות שכן היה הענין המפורסם באומות מקדם – אמר בזה הלשון ״הקרבנות הקדומים והקיבוצים היו אחרי אסוף התבואות והפרות כאילו היו קרבנות מפני הרוחה״ – זהו לשונו. ועוד, שישיבת ה׳סוכה׳ בעת ההיא אפשר לסבלה אין חום גדול ולא מטר מצער.
ט ושני המועדים האלה – רצוני לומר: סוכות ופסח – מלמדים דעות ומדות. אמנם הדעת ב׳פסח׳ – הזכרת ׳אותות מצרים׳ והתמדתה לדורות; אמנם הדעת ב׳סוכות׳ – להתמיד זכר ׳אותות המדבר׳ לדורות. אמנם המדות הם – שיהיה האדם זוכר ימי הרעה בימי הטובה, בעבור שירבה להודות לאלוה ושילמד מדת ענוה ושפלות, ויאכל ׳מצה ומרור׳ ב׳פסח׳ – לזכור מה שארע לנו; וכן יצא מן הבתים לשכון בסוכות כמו שיעשו השרויים בצער שוכני המדברות – לזכור שכן היה עניננו בתחילה ״כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו׳״. ונעתקנו מן הענין ההוא לשכון בבתים המצוירים במקום הטוב שבארץ והשמן שבה בחסד האלוה וביעודיו לאבותינו, בעבור שהיו אנשים שלמים בדעותם ומדותם – רצוני לומר: ״אברהם יצחק ויעקב – שזה גם כן הוא ממה שהתורה תלויה עליו – רצוני לומר: שכל טוב שהיטיב האלוה לנו וייטיב – אמנם הוא ׳בזכות אבות׳ מפני ש״שמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״.
י אבל צאתנו מ׳סוכות׳ למועד שני – רצוני לומר: ׳שמיני עצרת׳ – הוא להשלים בו מן השמחות מה שאי אפשר לעשותו ב׳סוכות׳ אלא בבתים הרחבים ובבנינים.
יא אמנם ׳ארבעת מינים שבלולב׳ כבר זכרו ׳ז״ל׳ בו קצת סיבה על צד ה׳דרשות׳ שדרכם ידוע למי שהבין דבריהם; וזה שהם אצלם כדמות מליצת השיר, לא שהדבר ההוא הוא ענין הפסוק ההוא. ונחלקו בני אדם ב׳דרשות׳ לשני חלקים, החלק האחד, ידמה שהם אמרום על צד באור ענין הפסוק ההוא, והחלק השני, יבזה אותם ויחשבם לשחוק אחר שהוא מבואר נגלה שאין זה ענין הפסוק; והחלק הראשון נלחם ונתגבר לאמת ה׳דרשות׳ לפי מחשבתו ולשמרם ויחשוב שהם ענין הפסוק, שמשפט ה׳דרשות׳ כמשפט הדינים המקובלים. ולא הבינה אחת משני הכתות שהם על צד מליצות השיר אשר לא יסופק ענינם על בעל שכל. והתפרסם הדרך ההוא והיו עושים אותו הכל כמה שיעשו המשוררים מזמורי השיר. אמרו: ׳רז״ל׳: ״תני בר קפרא ׳ויתד תהיה לך על אזנך׳ – אל תקרא ׳אזנך׳ אלא ׳אזנך׳ – מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו״. ואני תמה אם זה ה׳תנא׳ אצל אלו הסכלים כן יחשוב בפרוש זה הפסוק, ושזאת היא כונת זאת ה׳מצוה׳ ושה׳יתד׳ הוא האצבע, ו׳אזנך׳ הוא האזנים? איני חושב שאחד ממי ששכלם שלם יחשב זה – אבל היא מליצת שיר נאה מאד, הזהיר בה על מידה טובה, והיא כמו שאסור לומר דבר מגונה, כן אסור לשמעו; וסמך זה לפסוק על צד המשל השיר. וכן כל מה שיאמר ב׳דרשות׳ ׳אל תקרי כך אלא כך׳ – זהו ענינו. – וכבר יצאתי מן הכונה אלא שהיא – תועלת יצטרך אליה כל בעל שכל מאנשי התורה והרבנים. – ואשוב אל סדר דברינו.
יב והנראה לי ב׳ארבעת מינין שבלולב׳ שהם – שמחה בצאתם מן ה׳מדבר׳ אשר היה ״לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין לשתות״ אל מקום האילנות נותני הפרי והנהרות. ולקח לזכרון זה הנאה שבפרות והטוב שבריחו, והיפה שבעלים והטוב שבעשבים גם כן – רצוני לומר: ׳ערבי נחל׳. ואלו ה׳ארבעת מינין׳ הם אשר קבצו שלשת הדברים האלה האחד מהם – רוב מציאותם ב׳ארץ ישראל׳ בעת ההיא והיה כל אדם יכול למצאם; והענין השני – טוב מראם ורעננותם – ויש מהם טובים בריחם ׳אתרוג והדס׳ אבל ׳לולב וערבה׳ אין להם ריח לא טוב ולא רע; והענין השלישי – עמדם על לחותם ורעננותם בשבעה ימים. – מה שאי אפשר זה באפרסקים וברימונים ובאספרגל ובאגס וכיוצא בהם.
פרק קודםפרק הבא