מורה נבוכים, חלק ג פרק מ״ב

פרק מב

א ה׳מצוות׳ אשר כלל אותם הכלל השביעי, והם דיני ממונות אשר ספרנום בקצת ״ספר משפטים״ וקצת ״ספר קנין״ וסיבתם מבוארת. וזה – שהם שיעור משפטי יושר בעסקים הנהוגים בין בני אדם בהכרח, ושיעזרו העוסקים זה את זה להועיל כל אחד את חברו לא שיכון האחד משני העוסקים לרבות חלקו בכל ושיהיה הוא המרויח מכל צד.
ב תחילת זה – שלא יהיה שם אונאה במכר אלא הרוח הנהוג הידוע; והניח תנאים שיתקיים בהם המכר, והזהיר אפילו מאונאת דברים כמו שנודע.
ג ואחר כך – ׳דין ארבעה שומרים׳ – ואופן היושר בו מבואר, והוא ש׳שומר חינם׳ שאין תועלת לו כלל בזה הענין, ואמנם הוא גומל חסד, הוא ׳פטור׳ מן הכל׳ וכל נזק שיארע בו הוא מכיס בעל הממון; ו׳שואל׳ שהתועלת כולה שלו ובעל הממון הוא הגומל אותו ׳חיב בכל׳ וכל הנזקים המתחדשים הם מכיס ה׳שואל׳; אבל ׳נושא שכר והשוכר׳ כל אחד משניהם – רצוני לומר: ה׳שומר ובעל הממון׳ – משתתפים בתועלת, ולזה נחלקו הנזקים בין שניהם, ומה שיביא מהנזק מפני מיעוט השמירה הוא מכיס ה׳שומר׳ והוא ׳גנבה ואבדה׳ כי ה׳גנבה׳ וה׳אבדה׳ באה מפני שלא שמר שמירה מעולה; והנזקים שאין תחבולה למונעם והם ׳שבורה ושבויה ומתה׳ שהם ׳אנסין׳ הם מכיס בעל הממון.
ד ואחר כן הפליג בחמלת השכיר לעניו ואמר למהר שכרו ושלא יונו אותו בדבר מדינו – רצוני לומר: שינתן לו כפי עבודתו. ומן הרחמנות עליו – שלא ימנע ואפילו הבהמה מלאכול ממה שהם עושים בו מן המזונות כפי משפטי זאת המצוה.
ה ומדיני ממונות גם כן – הירושות, והם – מדה מעולה – רצוני לומר: שלא ימנע האדם טוב ממי שהוא ראוי לו, ואחר שהוא הולך למות שלא יקנא ביורשיו ולא יפזר ממונו אבל יניחהו למי שהוא יותר ראוי לו מכל בני אדם, והוא – הקרוב לו יותר ״לשארו הקרוב אליו ממשפחתו״. וכבר באר שהבן קודם ואחר כך הבת ואחר כך האח ואחר כך אחי האב – כמו שהוא ידוע. ויבכר הגדול שבבניו מפני שאהבתו קודמת; ולא ימשך אחר תאותו ״לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו׳״. וזאת המידה תשמרה ותחזקה זאת התורה הישרה מאד – רצוני לומר: נשיאת פני הקרובים והטיב להם – כמו שאמר הנביא ״ועוכר שארו – אכזרי״ ודברי ה׳תורה׳ בצדקות ״לאחיך לעניך וגו׳״ וה׳חכמים ז״ל׳ משבחים מאד מדת האדם שיהיה ׳מקרב את קרוביו ונושא את בת אחותו׳.
ו וכבר הודיעתנו ה׳תורה׳ בזאת המדה הפלגה גדולה מאד, והיא שהאדם צריך לישא פנים לקרוביו ולקרב מאד כל מי שיש לו עמו אחוה. ואפילו חטא לו וחמסו, ואפילו היה הקרוב ההוא בתכלית ההפסד אי אפשר לו מבלתי שישא פנים לקרובו – אמר ית׳: ״לא תתעב אדומי כי אחיך הוא״. וכן כל מי שהצטרכת אליו יום אחד וכל מי שקבלת ממנו תועלת ומצאתו בעת צרה, ואף על פי שהרע לך אחר כן צריך שתזכור לו מה שקדם – אמר ית׳: ״לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו״ וכבר התפרסם רוב מה ש׳הרעו לנו מצרים׳ אחר כן. – ראה כמה מידות טובות למדנו מאלו ה׳מצוות׳ ושני אלו אינם מזה הכלל השביעי, אבל מפני נשיאת פני הקרובים בירושות התגלגל באנו המאמר ל׳מצרי ואדומי׳.
פרק קודםפרק הבא