מורה נבוכים, חלק ג פרק כ׳

פרק כ

א ענין מוסכם עליו שהוא ית׳ לא יתכן שתתחדש לו ידיעה עד שידע עתה מה שלא ידעהו קודם, ולא יתכן שיהיו לו ידיעות רבות, ואפילו לפי דעת מי שיאמין התארים. וכאשר התבאר זה במופת – נאמר אנחנו, קהל אנשי התורה, שבידיעה אחת ידע הדברים הרבים, ולא בהתחלף הידועים יתחלפו הידיעות בחוקו ית׳, כמו שהוא בחוקינו. וכן נאמר, שכל אלה הדברים המתחדשים ידעם קודם היותם ולא סר מהיות יודע אותם, ולזה לא יתחדש לו מדע כלל. כי ידיעתו שפלוני הוא עתה נעדר, וימצא בעת הפלוני, ויתמיד נמצא זמן כך ואחר כך יעדר – וכשימצא האיש ההוא כמו שקדמה הידיעה בו, לא נוספה שם ידיעה ולא התחדש מה שלא היה נודע אצלו, אבל התחדש מה שהיה ידוע מקודם שנתחדש כפי מה שנמצא.
ב והתחיב לפי זאת האמונה שיהיה המדע נתלה בהעדרים ויקיף במה שאין לו תכלה – והאמננו זה, ואמרנו: כי העדרים אשר קדמה בידיעתו המצאתם והוא יכול להמציאם – לא ימנע התלות הידיעה בהם אמנם מה שלא ימצא כלל, הוא העדר הגמור בחוק ידיעתו, אשר לא תתלה ידיעתו בו, כמו שלא תתלה ידיעתנו אנחנו במה שהוא נעדר אצלנו. ואמנם, ההקפה במה שאין תכלית לו, יש בה ספק – ונטה קצת בעלי העיון לאמור שהידיעה נתלית במין ומתפשטת על שאר אישי המין בענין אחד – וזהו דעת כל בעל תורה כפי מה שיביא אליו הכרח העיון. אמנם הפילוסופים פסקו הדבר, ואמרו: שלא תתלה ידיעתו בהעדר, ולא תקיף ידיעה במה שאין לו תכלית; ואחר שלא יתחדש לו מדע – מן השקר שידע דבר מן המתחדשים, ולא ידע, אם כן, אלא הדבר הקיים, אשר לא ישתנה. וקצתם נתחדש לו ספק אחר ואמר שאפילו הדברים הקיימים – אילו ידעם היו לו דעות רבות כי ברוב הידועים ירבו הדעות. כי לכל ידוע – דעה מיוחדת בו – אם כן, לא ידע כי אם עצמו.
ג ואשר אומר אותו אני, הוא שסיבת כל מה שנכשלו בו כולם, הוא – שִׂימָם בין ידיעתנו וידיעתו ית׳ יחס, ותעין כל כת בענינים נמנעים בידיעתנו ותחשוב שהוא מחויב בידיעתו, או יסופק עליו הענין. וצריך שנרבה להוכיח הפילוסופים על זאת השאלה יותר מכל אדם – שהם בארו במופת שעצמו ית׳ אין ריבוי בו ולא תואר לו חוץ לעצמו, אבל עצמו – מדעו ומדעו עצמו; והם הם אשר בארו במופת ששכלנו וידיעתנו מקצרות להשיג אמיתת עצמו כפי מה שהיא, כמו שבארנו – ואיך יחשבו שישיגו ידיעתו? – וידיעתו אינה דבר חוץ לעצמו, אבל הקיצור בעצמו אשר קצרו ידי שכלינו מהשיג עצמו הוא הקיצור מהשגת ידיעתו בדברים איך הם, ואין זה ידיעה ממין ידיעתנו שנקיש עליה, אבל הוא ענין נבדל כל הבדל. וכמו שיש עצמות מחויבת המציאות, מאיתה התחיב כל נמצא, לפי דעתם, או היא הפועלת כל אשר זולתה אחר ההעדר, לפי דעתנו. כן נאמר שהעצמות ההיא משגת כל אשר זולתה, לא יעלם ממנה דבר בשום צד מכל מה שהמציאה – ואין שיתוף בין ידיעתנו וידיעתו כמו שאין שיתוף בין עצמנו ועצמו. ואמנם, הטעה הנה שיתוף שם הידיעה, כי השיתוף הוא בשם לבד וההבדל באמיתתו – מפני זה יתחיבו ההרחקות. כי נחשוב שהענינים המחויבים לידיעתנו, מחויבים לידיעתו.
ד וממה שהתבאר לי גם כן מפסוקי ה׳תורה׳ – שידיעתו ית׳ במציאות אפשר אחד שעתיד להיות, לא תוציא האפשר ההוא מטבע האפשר כלל, אבל טבע האפשר עומד עמו, ושאין הידיעה במה שיתחדש מן האפשרים מחיבת היותם בהכרח על אחד משני האפשריים – זאת גם כן פינה מפנות תורת משה אין ספק בה כלל; ולולא זה לא אמר: ״ועשית מעקה לגגך״, וכן אמרו: ״פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה״, וכן נתינת התורות והמצוה והאזהרה שבה אל זה השורש, והוא – שידיעתו במה שיהיה לא יוציא הדבר האפשר ההוא מטבעו. וזהו – המסופק הגדול לפי השגת דעתנו הקצרה.
ה והתבונן בכמה דברים נבדל מדעו ממדענו, לפי דעת כל בעל תורה. תחילת זה – בהיות המדע האחד יאות וישוה לידיעות רבות מתחלפות במינים; והשני – בהתלות במה שלא נמצא; והשלישי – בהתלות במה שאין תכלית לו; והרביעי – בהיות מדעו לא ישתנה בהשיג המחודשים, ונראה שידיעת הדבר העתיד להמצא אינה הידיעה בו שכבר נמצא, אבל הנה – תוספת אחת והיא אשר היה בכח שב בפועל; והחמישי – לפי דעת תורתנו בהיותו ית׳ לא תברר ידיעתו ית׳ אחד משני אפשריים, ואף על פי שכבר ידע ית׳ אחרית אחד מהם על דרך יחוד וברור. ואם כן, אני תמה באי זה דבר דמתה ידיעתנו לידיעתו, לפי דעת מי שיאמין המדע תואר נוסף? והאם יש הנה אלא השיתוף בשם לבד? אמנם, לפי דעתנו, אשר נאמר שאין דעתו דבר נוסף על עצמו, באמת התחיב הבדל ידיעתו לידיעתנו ההבדל העצמי הזה כהבדל עצם השמים לעצם הארץ – כבר בארו הנביאים זה, אמרו: ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי – נאום ה׳ כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם״.
ו וכלל הענין אשר אומר אותו בקצרה: כי כמו שלא נשיג אמיתת עצמו, ועם כל זה ידענו שמציאותו שלמה מכל מציאות, ולא יתערב עמה לא חסרון ולא שינוי, ולא הפעלות כלל – כן, עם היותנו בלתי יודעים אמיתת ידיעתו, מפני שהיא עצמו, נדע שהוא לא ישיג פעם ויסכול פעם אחרת – רצוני לומר: שלא יתחדש לו מדע כלל, ולא יתרבה, ולא יגיע מדעו לתכלית, ולא יעלם ממנו דבר מן הנמצאות כולם, ולא תבטל ידיעתו אותם טבעיהם, אבל האפשר נשאר עם טבע האפשרות; וכל מה שיראה בכלל אלה הדברים מסתירה, הוא לפי בחינת מדענו, אשר לא ישתתף עם מדעו כי אם בשם לבד. וכן הכוונה תאמר על מה שנכונהו אנחנו ועל מה שיאמר שהוא ית׳ כוון אליו בשיתוף, וכן ההשגחה נאמרת בשיתוף על מה שנשגיח אנחנו עליו ועל מה שיאמר שהוא ית׳ ישגיח עליו. והאמת, אם כן, שענין הידיעה, וענין הכונה, וענין ההשגחה המיוחסות אלינו, בלתי ענין המיוחסות אליו. וכשילקחו שתי ההשגחות או שתי הידיעות או שתי הכוונות על שיקבצם ענין אחד, יבואו הספקות הנזכרות, וכשיודע שכל מה שייוחס עלינו נבדל מכל מה שייוחס עליו – יתבאר האמת. וכבר הגיד ההבדל בין אלה המיוחסים אליו ובין המיוחסים אלינו באמרו: ׳ולא דרכיכם דרכי׳ – כמו שקדם לנו זכרו.
פרק קודםפרק הבא