מורה נבוכים, חלק ג פרק כ״ה

פרק כה

א הפעולות יחלקו לפי בחינת תכליתם לארבעה חלקים: אם פעולת הבל, או פעולת שחוק, או פעולת ריק, או פעולה טובה, אמנם הפעולה אשר יאמר לה ריק, היא הפעולה שיכון בה פועלה תכלית אחת ולא תגיע התכלית ההיא כי ימנעוה מונעים; שאתה תשמע בני אדם יאמרו הרבה פעמים ״טרחת לריק״ למי שטרח לבקש איש ולא ימצאהו, או טרח במהלך ולא הרויח בסחורתו; ויאמר גם כן ״השתדלותנו וטרחנו בזה החולה היו לריק״ כשלא ירפא. וכן כל הפעולות אשר יבוקש בהם תכליות ולא יגיעו התכליות ההם. ופעולת ההבל, היא הפעולה אשר לא יכוון בה תכלית כלל – כמו שיתעסקו בידם קצת בני אדם שהם חושבים, וכפעולות המשוגעים והנבהלים. ופעולת השחוק היא הפעולה אשר יכון בה תכלית פחות – רצוני לומר: שיכון בה ענין בלתי הכרחי ולא מועיל תועלת גדולה – כמי שירקוד לא לכונת התעמלות או מי שיעשה מעשים שתכליתם – לשחוק מהם – יאמר שזאת הפעולה שחוק בלא ספק. וזה יתחלף כפי כונת הפועלים ושלמותם, כי יש דברים רבים שהם הכרחיים או תועלתם גדולה אצל אנשים ואצל אחרים לא יצטרכו כלל – כהתעמלות הגוף כפי התחלף מיניו, אשר הוא הכרחי להתמיד הבריאות על מה שצריך – אצל מי שידע חכמת הרפואות; וככתיבה שתועלתה גדולה אצל אנשי החכמה. כי אשר יעשה פעולות ההתעמלות להתמיד בו הבריאות, כשחוק בכדור, או התאבקות, או משיכת הידים, או עצירת הנשימה; או פעולות יכון בהם הכתיבה, כעשית הקולמוס ועשית הניר – יהיה אצל אנשים סכלים פעולת שחוק ואצל החכמים אינו פעולת שחוק. – והפעולה הטובה, היא הפעולה אשר עשאה הפועל לכונת תכלית נכבדת – רצוני לומר: הכרחית או מועילה – ותגיע התכלית ההיא.
ב וזאת חלוקה שיראה לי שאין לחלוק עליה בדבר. והוא שכל פועל פעולה אחת – אפשר שיכון בה תכלית ואפשר שלא יכון; וכל תכלית מכוונת – פעמים תהיה נכבדת ופעמים תהיה פחותה, ופעמים תגיע ופעמים לא תגיע. זהו מה שתגזרהו החלוקה בהכרח.
ג ואחר בארי זה אומר שאי אפשר לבעל שכל לאמר שדבר מפעולות האלוה – ריק או הבל או שחוק. אמנם לפי דעתנו אנחנו וגם לפי דעת כל נמשך אחר תורת ׳משה רבנו׳ – פעולותיו כולם הם טובות מאד – אמר ״וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״. וכל מה שעשאהו ית׳ בגלל דבר – המעשה ההוא הוא הכרחי במציאות הדבר ההוא המכון או מועיל מאד. והמשל בו: מזון בעל חיים הכרחי בעמידתו, ומציאות העינים מועיל לו מאד בהשארו, ולא כון במזון אלא השאר בעל החיים קצת זמן, ולא כוון בחושים אלא התועלות המגיעות לבעלי חיים בהשגותם. וכן הוא גם כן דעת הפילוסופים – שאין בענינים הטבעיים כולם דבר על צד ההבל – רצוני לומר: שכל מה שאינו מלאכותי הם כולם פעולות שבוקש בהם תכלית אחת, אין הפרש בין שנדע התכלית ההיא או לא נדע. אמנם זאת הכת מאנשי העיון אשר חשבו שהאלוה לא יעשה דבר בגלל דבר, ואין סיבות ולא מסובבים אבל פעולותיו כולם לפי הרצון ולא יבוקש להם תכלית ולא יאמר למה עשה זה? אבל יעשה מה שירצה ואין זה נמשך אחר חכמה – יהיו פעולות האלוה ית׳ אצל אלו נכנסות בחלק ההבל וגם יותר פחותות מפעולות ההבל – כי המתעסק בהבל לא יכון תכלית והוא נבהל בלתי יודע מה שעושה, והאלוה – אצל אלו – יודע במה שיעשה ומכון אליו ללא תכלית כלל ולא לצד תועלת.
ד אך שיהיה בפעולותיו ית׳ דבר על צד השחוק – שקרותו גלויה בתחילת המחשבה; ולא תביט לשגעון מי שחשב שהקוף נברא לשחוק ממנו בני אדם. והמביא לזה כולו – הסכלות בטבע ההויה וההפסד ושכחת העיקר, והוא שהכונה כולה – להמציא כל מה שאפשר מציאותו כפי מה שתראה אותו; ואמנם, חילוף זה לא גזרה אותו חכמתו כלל – אם כן, הוא נמנע בבחינת היות הענינים נמשכים אחר גזרת חכמתו.
ה אמנם אלו האומרים שפעולות האלוה כולם לא כון בהם תכלית כלל – הביאם לזה הכרח, והוא בחינת כלל המציאות לפי דעתם – שהם אומרים מה תכלית מציאות העולם בכללו? ועל כרחם יאמרו כמאמר כל מי שיאמר בחידוש העולם, שכן רצה האלוה לא לעילה אחרת; וימשיכו זה בחלקי העולם כולו – עד שלא יודו שנקב המחיצה הענבית ובהירות הקרנים הוא מפני עבור הרוח הרואה עד שישיג מה שישיג, אבל לא ישימו זה סיבה בראות כלל, ולא נוקבה זאת המחיצה ולא הושמה אשר עליה בהירה מפני הראות – אבל כן רצה האלוה אף על פי שהיה הראות אפשר בחילוף זה. וכבר נמצאו אצלנו קצת פסוקים שמשמעם בתחילת העיון זה הענין – כאמרו: ״כל אשר חפץ ה׳ עשה וגו׳״ וכאמרו: ״ונפשך אותה ויעש״ וכאמרו: ״ומי יאמר לו מה תעשה?״. וענין אלו הפסוקים וכיוצא בהם הוא – שהדברים אשר ירצם האלוה יעשו בהכרח ואין שם מונע ימנע מהעשות רצונו [אלא שהוא ית׳ לא ירצה אלא אפשר ולא כל אפשר – אלא מה שגזרה חכמתו להיות כך]. וכן הפועל הטוב בתכלית הטובה שירצה האלוה לעשותו לא יבדיל בינו ובינו מונע ואין חושך. וזה הוא דעת כל בעל דת ודעת הפילוסופים גם כן, וכן הוא דעתנו אנחנו. שעם מה שנאמינהו שהעולם מחודש רוב חכמינו ויודעינו לא יאמינו שזה ברצון לבד לא בזולתו; אבל יאמרו שחכמתו ית׳ אשר תבצר ממנו השגתה חיבה מציאות זה העולם בכללו בהכרח כאשר נמצא, והחכמה היא בעצמה אשר לא תשתנה חיבה ההעדר קודם שנמצא העולם. תמצא זה הענין נזכר ל׳חכמים׳ הרבה בפרוש ״את הכל עשה יפה בעתו״. וזה כולו לברוח ממה שצריך לברוח ממנו – והוא שיעשה הפועל פעולה ולא יכון בה תכלית כלל. וכן אמונת המון חכמי תורתנו וכזה בארו נביאינו, והוא – שחלקי הפעולות הטבעיות כולם מתוקנות מסודרות נקשרות קצתם בקצתם וכולם סיבות ומסובבות, ואין מהם דבר להבל ולא לשחוק ולא לריק, אבל פעולות חכמה גדולה – כמו שאמר ״מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית״ ונאמר: ״וכל מעשהו באמונה״ ונאמר: ״ה׳ בחכמה יסד ארץ וגו׳״ וזה נמשך הרבה אין צריך שיאמן חילופו. והעיון הפילוסופי יגזור כן, שאין שם דבר הבל ולא דבר שחוק ולא דבר בטלה בכל פעולות הטבע – כל שכן בטבע הגלגלים שהם יותר מתוקנים ומסודרים כפי מעלת החומר שלהם.
ו ודע, שרוב הספקות המביאות למבוכה בבקשת תכלית מציאות העולם בכללו או תכלית כל חלק מחלקיו, אמנם שרשם – טעות האדם בעצמו ודמותו שהמציאות כולו בגללו לבד, והסכלות בטבע זה החומר השפל וסכלות המכון הראשון – והוא המציא כל מה שאפשר מציאותו כי המציאות טוב בלא ספק. ומפני הטעות ההוא וסכלות שני הענינים האלה יתחדשו הספקות והמבוכה, עד שידמו שקצת פעולות האלוה ית׳ שחוק וקצתם הבל וקצתם ריק. ודע, שאשר סבלו זאת ההרחקה עד שהיו פעולות האלוה ית׳ אצלם כפעולות ההבל אשר לא יכון בהם תכלית כלל, אמנם ברחו משום אותם נמשכות אחר חכמה שלא יביא אל המאמר בקדמות העולם וסגרו השעה בזה. וכבר הודעתיך דעת תורתנו בזה הענין, והוא שראוי להאמינו, שאין הרחקה באמרנו שכל אלו הפעולות – מציאותם והעדרם נמשך אחר חכמתו ית׳ ואנחנו נסכול הרבה מאפני החכמה בפעולותיו. ועל זה הדעת יוסדה ׳תורת משה רבנו׳ כולה – בו התחילה ״וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״ ובו השלימה ״הצור תמים פעלו וגו׳״ – ודעהו! וכשתחקור זה הדעת והדעת הפילוסופי בהסתכל כל הפרקים הקודמים בזה המאמר הנתלים בזה הענין, לא תמצא ביניהם מחלוקת כלל בדבר מחלקי המציאות כולם, ולא תמצא מחלוקת אלא במה שבארנוהו מקדמות העולם אצלם וחידושו אצלנו. והבן זה.
פרק קודםפרק הבא