מורה נבוכים, חלק ג פרק כ״ד

פרק כד

א ענין ה׳נסיון׳ גם כן מסופק מאוד והוא הגדול שבמסופקי התורה; וה׳תורה׳ זכרה אותו בששה מקומות – כמו שאבאר לך בזה הפרק.
ב ואמנם, מה שהוא מפורסם לבני אדם מענין ה׳נסיון׳ והוא – שיביא האלוה מכות ומקרים באיש מבלתי שיקדם לו חטא כדי להרבות שכרו – זאת פינה לא הוזכרה ב׳תורה׳ בלשון מבואר כלל, ואין ב׳תורה׳ מה שיראה פשוטו זה הענין אלא מקום אחד מן הששה מקומות – והנה אבאר אחר זה ענינו. אבל פינת התורה – הפך זה הדעת – הוא אמרו ית׳: ״אל אמונה ואין עול״.
ג ולא כל ה׳חכמים׳ גם כן רואים זה הדעת ההמוני – שהם כבר אמרו: ״אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון״. וזה הדעת הוא אשר צריך שיאמינהו כל בן תורה בעל שכל – לא שייחס העול לאלוה – חלילה לו ממנו – עד שיאמן נקוי ראובן מהעול ושלמותו ושלא התחיב מה שחל עליו.
ד אמנם הנראה מה׳נסיונות׳ הנזכרות ב׳תורה׳ במקומות ההם – שהם כבר באו בענין הנסיון והבחינה עד שיודע שיעור אמונת האיש ההוא (או האומה ההיא) או יכולת עבודתו. וזה הענין הוא המסופק הגדול – וכל שכן ענין ה׳עקדה׳ אשר לא ידעה בלתי האלוה והם שניהם – ונאמר לו ״כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה״ וכן אמרו: ״כי מנסה ה׳ אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה׳ וגו׳״ וכן אמרו: ״לדעת את אשר בלבבך וגו׳״. והנני מתיר לך כל אלו הספקות.
ה דע כי כל ׳נסיון׳ שבא ב׳תורה׳ אין כונתו וענינו אלא שידעו בני אדם מה שצריך להם לעשותו ומה שראוי להאמינו. וכאילו ענין ה׳נסיון׳ – שיעשה מעשה אחד, אין הכונה – גוף המעשה ההוא אבל הכונה שיהיה משל – שילמדו ממנו וילכו אחריו. ואמרו: ׳לדעת הישכם אוהבים׳ אין פרושו – שידע האלוה זה. כי הוא כבר ידעו אלא הוא כאמרו: ״לדעת כי אני ה׳ מקדשכם״ אשר ענינו – שידעו האומות, כן אמר כי כשיקום מתפאר בנבואה ותראו אותותיו המביאות לחשוב אמת בדבריו – דעו שהוא ענין שרצהו האלוה להודיע באומות שיעור האמינכם באמיתת תורתו ית׳ והשגתכם אמיתתו, ושאינכם נפתים להסתת מסית ולא תפסד אמונתכם באלוה – למען יכון אליה כל מבקש אמת ויבקש מן האמונות מה שהוא קים זה הקיום אשר לא יביטו עמו לעשית מופת, מפני שהיא קריאה אל הנמנעות – כי לא יועיל עשית המופת רק לאומר האפשר – כמו שבארנו ב׳משנה תורה׳....
ו – ואחר שהתבאר שענין ׳לדעת׳ הנה הוא – שידעו בני אדם, כן אמרו ב׳מן׳: ״למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך – התשמור מצותיו אם לא״ – ענינו: לדעת האומות זה ושיתפרסם בעולם שמי שניתן לעבודתו ית׳ – יכלכלהו מאשר לא יחשוב. ועל זה הענין בעצמו נאמר ב׳מן׳ בתחילת רדתו ״למען אנסנו הילך בתורתי אם לא?״ – רוצה בו שיבחון בזה כל בוחן ויראה אם ההמסר לעבודתו מועיל ומספיק או אינו מספיק? אמנם אמרו גם כן ב׳מן׳ פעם שלישית ״המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך״ – הוא מביא לחשוב שפעמים יענה האלוה איש להרבות שכרו; ואין אמיתת הענין כך! אבל ענין אלו הדברים אחד משני ענינים, האחד מהם הוא הענין הנכפל ב׳מן׳ במאמר הראשון והשני, והוא – להודע אם ההמסר לאלוה מספיק בכלכלה ומניח מן העמל והטורח אם אין; או יהיה ענין ׳נסותך׳ – (מאמרו: ״לא נסתה כף רגלה וגו׳״–) כאילו הוא אומר שהוא ית׳ הקדים להרגילכם הטורח במדבר – להרבות טובתכם כשתכנסו לארץ; וזה אמת! כי היציאה מן הטורח אל המנוחה יותר ערבה מההתמדה על המנוחה. וידוע שלולא טרחם ועמלם במדבר לא היו יכולים לכבוש הארץ ולא להלחם ביושביה – כבר אמרה ה׳תורה זה ״כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה, ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף״ – כי המנוחה תסיר הגבורה, וצוק הפרנסה והעמל יתנו הגבורה – והיא ה׳טובה׳ אשר באה בזה הענין ׳באחריתם׳.
ז ואמנם, אמרו: ״כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים״ הוא הענין בעצמו הנאמר ב׳משנה תורה׳ ב׳מתנבא בשם עבודה זרה׳: ״כי מנסה ה׳ אלהיכם אתכם״ אשר כבר בארנו ענינו. כן הנה ב׳מעמד הר סיני׳ אמר להם אל תיראו שזה המראה הגדול אשר ראיתם לא היה רק שיגיע לכם האמת בראות העין, בעבור שכשי׳נסה ה׳ אלהיכם אתכם בנביא שקר׳ אומר סתירת מה ששמעתם אותו – להודיע שיעור אמונתכם – תעמדו על אמונתכם ולא תמעד אשורכם; ואילו הייתי בא אליכם שליח ואומר אליכם מה שנאמר לי ולא תשמעוהו היה אפשר שתחשבו לאמת מה שבפי זולתי כשיבוא לכם בסתירת מה שאגיד אותו לכם – לולא ששמעתם אותו בזה המראה.
ח ואמנם, ענין אברהם אבינו ע״ה ב׳עקדה׳ כלל שני ענינים גדולים הם מפינות התורה, הענין האחד הוא – להודיע אותנו גבול ׳אהבת׳ האלוה ית׳ ו׳יראתו׳ עד היכן היא מגעת. וצוה בזה הענין אשר לא ידמה לו לא נתינת ממון ולא נתינת נפש, אבל הוא מופלג מכל מה שאפשר שיבוא במציאות ממה שלא ידומה שטבע בני אדם יטה עליו. והוא שיהיה איש עקר בתכלית הכוסף לילד ובעל עושר גדול ואיש נכבד ובוחר שתשאר מזרעו אומה; ונולד לו בן אחר היאוש איך יהיה חשקו בו ואהבתו אותו, אבל ליראתו האלוה ית׳ ולאהבתו לקים מצותו בז לולד האהוב ההוא והניח כל מה שקוה בו והסכים לשחוט אותו אחר מהלך ימים, כי אילו היה רוצה לעשותו לשעתו בבוא המצוה אליו, היה פעולת בהלה בבלתי הסתכלות; ואמנם, עשותו זה אחר ימים מעת בא המצוה אליו, היה מעשה במחשבה ובהסתכלות אמיתי ובחינת חק מצותו ית׳ ואהבתו ויראתו. ואין צריך להשגיח בענין אחר ולא לעורר הפעלות כלל כי ׳אברהם אבינו׳ לא מיהר לשחוט יצחק לפחדו מהאלוה שיהרגהו או ירוששהו, אבל כדי שיתפרסם לבני אדם מה ראוי לעשותו בשביל אהבת האלוה ית׳ ויראתו לא לתקות גמול ולא לפחד עונש – כמו שבארנו במקומות רבים. ואמר המלאך לו ״כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה״ – רצונו לומר: שבזה המעשה אשר בו תקרא ׳ירא אלהים׳ גמור, ידעו כל בני אדם גבול יראת ה׳ מה הוא.
ט ודע, שכבר חיזק זה הענין ב׳תורה׳ ובארו וזכר שתכלית ה׳תורה׳ כולה בכל מה שכללה אותו ממצות עשה וממצות לא תעשה ומיעודים וסיפורים, אמנם הוא דבר אחד והוא – יראת האלוה ית; והוא אמרו: ״אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה וגו׳״. זה – אחד משני הענינים המכוונים ב׳עקדה׳.
י והענין השני – להודיע אותנו איך יאמינו הנביאים באמת מה שיבואם מאת האלוה בנבואה. שלא יחשוב החושב בעבור שהוא ׳בחלום ובמראה׳ (כמו שבארנו) ובאמצעות הכח המדמה, שפעמים לא יהיה מה שישמעוהו או מה שיומשל להם אמת או יתערב בו קצת ספק; ורצה להודיענו שכל מה שיראה הנביא ב׳מראה הנבואה׳ הוא אמת יציב אצל הנביא לא יסופק בדבר ממנו אצלו כלל, ודינו אצלו כדין הענינים הנמצאים כולם המושגים בחושים או בשכל. והראיה על זה הסכם אברהם לשחוט ״בנו יחידו אשר אהב״ כמו שצווה – ואף על פי שהיתה המצוה ההיא ׳בחלום׳ או ׳במראה׳; ולו היו הנביאים מסופקים בחלום של נבואה או היה אצלם ספק במה שישיגוהו ׳במראה הנבואה׳ לא היו מסכימים לעשות מה שימאנהו הטבע ולא היה הוא מוצא בנפשו לעשות זה המעשה הגדול ׳מספק׳.
יא ובאמת היה ראוי שיהיה זה הענין על יד אברהם וביצחק – רצוני לומר: ה׳עקדה׳ – כי ׳אברהם אבינו׳ הוא אשר התחיל להודיע היחוד ולקיים הנבואה ולהשאיר זה הדעת אחריו תמיד ולמשוך בני אדם אליו – אמר ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״. וכמו שנמשכו אחר דעותיו האמתיות המועילות הנשמעות ממנו, כן צריך שימשכו אחר הדעות הנלקחות מפעולותיו, וכל שכן זאת הפעולה אשר אמת בה פינת אמתת הנבואה והודיענו בה תכלית ׳יראת ה׳ ואהבתו׳ להיכן היא מגעת.
יב כן צריך שנבין עניני ה׳נסיונות׳ – לא שהאלוה ית׳ ירצה לבחון אדם ולנסותו עד שידע מה שלא היה יודעו קודם – חלילה לו חלילה ממה שידמוהו הסכלים הפתאים ברוע מחשבתם. ודע זה!
פרק קודםפרק הבא