מורה נבוכים, חלק ג פרק כ״ב

פרק כב

א ענין איוב הנפלא הוא מִכַּת מה שאנחנו בו – רצוני לומר: שהוא משל לבאר דעות בני אדם בהשגחה. וכבר ידעת באורם ומאמר קצתם: ״איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה״. ואשר חשבו ש׳היה ונברא׳ ושהוא ענין שארע – לא ידעו לא זמן ולא מקום; אלא קצת ה׳חכמים׳ אמרו שהיה ׳בימי האבות׳, וקצתם אמרו שהיה ׳בימי משה׳, וקצתם אמרו שהיה ׳בימי דוד׳, וקצתם אמרו שהיה ׳מן עולי בבל׳ – וזה ממה שיחזק מאמר מי שאמר: ׳לא היה ולא נברא׳. סוף דבר, ׳בין היה בין לא היה׳ – בכמו ענינו הנמצא תמיד נבוכו כל המעיינים מבני אדם; עד שנאמר בידיעת האלוה ובהשגחתו מה שכבר זכרתי לך – רצוני לומר: היות האיש התם, השלם, הישר במעשיו, הירא מאד מן החטאים – יחולו בו רעות גדולות ותכופות בממונו ובניו וגופו, ללא חטא יחיב הענין ההוא. ולפי שתי הדעות – רצוני לומר: אם ׳היה׳ או ׳לא היה׳ – הדברים ההם אשר בפתיחת הספר – רצוני לומר: מאמר ה׳שטן׳ ומאמר האלוה אל ה׳שטן׳ ומסור איוב בידו – כל זה משל בלא ספק, לכל בעל דעת. אלא שהוא משל לא כשאר המשלים כולם אבל משל שנתלו בו פליאות ו״דברים שהם כבשונו של אולם״. והתבארו בו ספקות גדולות ונגלו ממנו אמיתות שאין למעלה מהם. ואני אזכר לך מה שאפשר לזכרו, ואזכר לך דברי ה׳חכמים׳ המעוררים אותי לכל שהבינותיו מן המשל ההוא הגדול.
ב ותחילת מה שתסתכל בו – אמרו: ״איש היה בארץ עוץ״, הביא שם משתתף, והוא ׳עוץ׳, שהוא שם איש: ״את עוץ בכורו״ והוא צווי בעצה ובהנהגה: ״עוצו עצה!״ – וכאילו יאמר לך: הסתכל בזה המשל והתבונן בו והעלה בידך עניניו והבינם, וראה הדעת האמיתית מה היא. ואחר כן זכר ש׳בני האלהים׳ באו להתיצב על ה׳ ובא ה׳שטן׳ בתוכם ובכללם – כי לא אמר: ׳ויבאו בני האלקים והשטן להתיצב על ה׳ שאז היה נראה שמציאות הכל על יחס אחד ועל ערך אחד; אבל אמר: ״ויבואו בני האלהים להתיצב על ה׳ ויבוא גם השטן בתוכם״ – וכיוצא בזה המאמר לא נאמר אלא במי שבא בלתי מכוון ולא מבוקש לעצמו, אבל כאשר באו מי שכון בואם – בא זה בתוך הבאים. ואחר כן זכר שזה השטן, הוא משוטט בארץ ומתהלך בה ואין בינו ובין העליונים יחס כלל, ואין לו שם מהלכים – הוא אמרו: ״משוט בארץ ומהתהלך בך״ – כלומר: שוטו והתהלכו לא היה רק בארץ. ואחר כן זכר שזה התם והישר ניתן ונמסר ביד ה׳שטן׳ הזה ושכל מה שחל עליו מן המכות והמקרים בממונו ובבניו ובגופו היה סִבָּתוֹ ה׳שטן׳.
ג וכאשר ישב זה הענין התחיל להציע דברי בעלי העיון בזאת הגזרה, וזכר דעת אחת ויחסה לאיוב, ודעות אחרות – לחבריו. ואני אשמיע אותם אחר כן בבאור – רצוני לומר: הדעות ההם אשר בעבורם הפליגו לחשוב רעה בזה הענין אשר היה כל סִבָּתוֹ ה׳שטן׳, וחשבו כולם, איוב וחבריו שהאלוה ית׳ עושה אותו בעצמו ולא באמצעות ה׳שטן׳. והנפלא שבזה הענין הוא – שלא תאר איוב בחכמה ולא אמר: ׳איש חכם׳, או ׳מבין׳, או ׳משכיל׳, אבל תארו במעלות מדות ויושר פעולות – שאילו היה ׳חכם׳ לא היה מסופק עליו ענינו – כמו שיתבאר אחר זה.
ד ועוד שנזכרו מקריו על ערך דעות בני אדם – כי מבני אדם מי שלא יבהל ולא יסוב לבבו לאבדת הממון, ויהיה נקל בעיניו, אבל ירעידהו דבר מות הבנים וימיתהו מדאגה; ומבני אדם גם כן מי שיסבול ולא ילאה אפילו לאבדת הבנים ואולם סבול המכאובים אין יכולת למרגיש עליו. וכל בני אדם – רצוני לומר: ההמון – אמנם יגדילו האלוה בלשונותם ויתארוהו ית׳ ביושר ובגמילות החסד בעת הצלחתם ושלותם או בעת צער שיוכלו לסבלו, אבל כשיבואו אלו הצרות הנזכרות ב׳איוב׳ – מהם מי שיכפור ויאמין מעוט הסדר במציאות כולו, בַּאֲבֹד ממונו; ומהם מי שישאר על אמונת היושר והסדר אפילו עם צער אבדת הממון, אבל כשינגע באבדת הבנים לא יסבול; ומהם מי שיסבול ולא תתבלבל עליו אמונתו אפילו עם אבדת הבנים, אבל עם מכאובי הגוף אין אחד מהם שיסבול, אלא יתלונן ויצעק חמס – אם בלבבו או בלשונו.
ה וראה אמרו ב׳בני האלהים׳: ׳להתיצב על ה׳ – בפעם ראשונה ושניה; אבל ה׳שטן׳ – ואף על פי שבא בכללם ובתוכם בפעם ראשונה ושניה, לא אמר בו בראשונה: ׳להתיצב׳, ובשניה אמר: ׳ויבוא גם השטן בתוכם להתיצב על ה׳. והבן זה הענין, והסתכל מה מאד נפלא, וראה איך עלו בידי אלו הענינים כדמות נבואה! והוא: שענין ׳להתיצב על ה׳ מורה על היותם נמצאים מוכרחים במצותו לעשות מה שירצהו – תבין זה ממאמר זכריה ב׳ארבע מרכבות יוצאות׳ – אמר: ״ויען המלאך ויאמר אלי: אלה ארבע רוחות השמים יוצאות מהתיצב על אדון כל הארץ״; ומבואר הוא שאין יחס ׳בני האלהים׳ ויחס ה׳שטן׳ במציאות יחס אחד, אבל ׳בני האלהים׳ יותר קיימים ויותר מתמידים, והוא גם כן יש לו חלק אחד במציאות למטה מהם.
ו ומנפלאות זה המשל גם כן – שהוא, כאשר זכר שׁוּט ה׳שטן׳ בארץ בלבד ועשותו המעשים ההם, באר שהוא נמנע מלשלוט על הנפש ושניתן לו שלטון על אלו הדברים הארציים כולם ונבדל בינו ובין הנפש – והוא אמרו: ״אך את נפשו שמור״. וכבר בארתי לך שיתוף שם ׳נפש׳ בלשוננו, ושהוא נופל על הדבר הנשאר מן האדם אחר המות – והוא הדבר אשר אין ל׳שטן׳ שלטון עליו.
ז ואחר זכרי מה שזכרתי – שמע זה המאמר המועיל אשר זכרוהו ה׳חכמים׳ שראויים להקרא ׳חכמים׳ באמת, אשר באר כל מסופק וגילה כל מכוסה והראה רוב ׳סתרי תורה׳ – והוא אמרם ב׳תלמוד׳: ״אמר רבי שמעון בן לקיש: הוא שטן – הוא יצר הרע – הוא מלאך המות״ – כבר באר כל מה שזכרנוהו באור שלא יסופק על בעל שכל. וכבר התבאר לך שענין אחד בעצמו יכונה בשלושת השמות האלה, ושכל הפעולות המיוחסות לכל אחד מאלו השלושה הם כולם פועל דבר אחד. וכן עוד אמרו: ׳חכמי המשנה׳ הקדמונים: ״תנא: יורד ומתעה, עולה ומשטין, נוטל רשות ונוטל נשמה״. הנה כבר התבאר לך שאשר ראה דוד ׳במראה הנבואה׳ בעת המגפה: ״וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים״ – לא הראהו זה אלא להורות על ענין, הענין ההוא בעצמו הוא הנאמר עליו גם כן ׳במראה הנבואה׳ בחק מרי בני יהושע ׳הכהן הגדול׳: ״והשטן עומד על ימינו לשטנו״ ואחר כן באר רחקו מאתו ית׳ באמרו: ״יגער ה׳ בך, השטן, ויגער ה׳ בך הבוחר בירושלים״; והוא אשר ראה בלעם גם כן ׳במראה הנבואה׳ ׳בדרך׳ באמרו לו ״הנה אנוכי יצאתי לשטן״.
ח ודע, ש׳שטן׳ נגזר מגזרת ״שטה מעליו ועבור״ – רצוני לומר: שהוא מענין הנטיה וסור מן הדבר – ומפני שהוא המטה מדרך האמת בלא ספק ויורנו בדרך הטעות והשגיגה – ועל הענין ההוא בעצמו גם כן נאמר: ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״. וכבר ידעת פרסום זה הדעת בתורתנו – רצוני לומר: ׳יצר טוב ויצר רע׳ ואמרם: ״בשני יצריך״. וכבר אמרו ש׳יצר הרע׳ יתחדש בבן אדם בעת לדתו: ״לפתח חטאת רובץ״ וכמו שאמרה התורה ״מנעוריו״, וש׳יצר טוב׳ אמנם ימצא לו אחר שלמות שכלו – ולזה אמרו: נקרא ׳יצר הרע׳ – ׳מלך גדול׳, ונקרא ׳יצר טוב׳ – ׳ילד מסכן וחכם׳, במשל הנשוא לגוף בן האדם והתחלף כוחותיו, באמרו: ״עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו׳״. כל אלו הדברים נמצאים כתובים להם ׳ז״ל׳ מפורסמים. – ואחר שבארו לנו ש׳יצר הרע׳ הוא ה׳שטן׳, והוא ׳מלאך׳, בלא ספק – רצוני לומר: שהוא גם כן יקרא ׳מלאך׳ מפני שהוא בתוך ׳בני האלהים׳ – יהיה גם כן ׳יצר טוב׳ ׳מלאך׳ באמת; אם כן, זה הענין המפורסם בדברי ה׳חכמים ז״ל׳ שכל אדם נלוו אליו ׳שני מלאכים׳ – אחד מימינו ואחד משמאלו – הם ׳יצר טוב׳ ו׳יצר רע׳; ובבאור אמרו: ׳ז״ל׳ ב׳גמרא שבת׳ בשני המלאכים האלה – אמרו: ״אחד טוב ואחד רע״. וראה כמה גילה לנו זה המאמר מפליאות וכמה הסיר מדמיונות בלתי אמיתיות.
ט ואיני רואה את עצמי אלא שכבר בארתי ופרשתי ענין איוב עד אחריתו ותכליתו. אבל אני רוצה לבאר לך הדעת המיוחס לכל אחד מחבריו – מהו, בראיות לְקַטְתִּים מדברי כל אחד מהם. ולא תביט לזולת זה מן המאמרים אשר חיבם סדר הדברים, כמו שבארתי לך בראש זה המאמר.
פרק קודםפרק הבא