מורה נבוכים, חלק א פרק נ״ט

פרק נט

א יש לשואל שישאל ויאמר: אחר שאין תחבולה בהשגת אמיתת עצמו, והמופת מכריח שהדבר המושג הוא שהוא נמצא לבד, ותארי החיוב כבר נמנעו, כמו שבא עליו המופת – באי זה דבר יפול היתרון בין המשיגים? אם כן, אשר השיגו משה רבינו ע״ה ושלמה הוא אשר ישיג האיש האחד מקצת דורשי החכמה – וזה אי אפשר בו תוספת? ומן המפורסם אצל בעלי התורה וגם אצל הפילוסופים, כי היתרון בזה הרבה. דע – כי הענין כן ושהיתרון בין המשיגים עצום מאוד: כי כמו כל אשר יוסיפו בתארי המתואר – יתיחד יותר ויקרב המתאר להשגת אמיתתו, כן כל מה שתוסיף בשלילה ממנו ית׳ – תקרב אל ההשגה ותהיה יותר קרוב אליו ממי שלא שלל מה שכבר התבאר לך במופת שלילתו.
ב ולזה יטרח אדם אחד שנים רבות בהבנת חכמה אחת ואמת הקדמותיה, עד שיקחה אמת – תהיה תולדת החכמה ההיא כולה שנשלול מהאלוה ענין אחד נודע במופת שהוא שקר שיוחס לו הענין ההוא; ואחר מן המקצרים בעיון, לא יתבאר לו זה במופת, ויהיה הענין אצלו מסופק; הימצא הענין ההוא לאלוה או לא ימצא לו? ואחר, מחשוכי העינים, יחיב לו הענין ההוא אשר התבאר שלילתו. כמו שאביא המופת שהוא אינו גשם; ואחר יִסְפֹּק ולא ידע אם גשם או לא גשם; ואחר יגזור שהוא גשם, ויקדם פני האלוה בזאת האמונה – ראה, כמה בין שלושת האנשים מן ההבדל! הראשון, בלא ספק, יותר קרוב אל האלוה, והשני רחוק ממנו, והשלישי יותר רחוק. כן כשנניח רביעי, התבאר אצלו במופת המנע ההפעליות בחוקו ית׳, והראשון אשר הרחיק הגשמות לא התבאר לו זה – יהיה הרביעי, בלא ספק, יותר קרוב אל האלוה מן הראשון, וכן תמיד. עד אשר אם ימצא איש, שיתבאר אצלו במופת המנע דברים רבים ממנו ית׳, הם אצלנו אפשר שימצאו לו או יבואו מאתו – כל שכן אם נאמין זה מחויב – יהיה האיש ההוא יותר שלם ממנו, בלא ספק.
ג הנה כבר התבאר לך, כי כל אשר התבאר לך במופת שלילת דבר אחד ממנו – תהיה יותר שלם, וכל אשר תחיב לו דבר מוסף – תהיה מדמה ותרחק מידיעת אמיתתו. ובאלו הפנים צריך שיתקרבו להשגתו בדרישה ובחקירה, עד שיודע שקרות כל מה שהוא עליו שקר; לא שֶׁתְּחַיֵּב לו דבר על צד שהוא ענין מוסף על עצמו או שהענין ההוא – שלמות בחוקו באשר תמצאהו שלמות בחוקנו; שהשלמויות כולם הם קצת קנינים ולא כל קנין ימצא לכל בעלי קנין.
ד ודע – שאתה כשתחיב לו דבר אחר, רחקך ממנו בשני פנים האחד – להיות כל מה שתחיבהו הוא שלמות לנו והשני – שהוא אינו בעל דבר אחר, אבל עצמו הוא שלמיותיו, כמו שבארנו.
ה וכאשר הרגיש כל אדם, שאי אפשר להגיע אל השגת מה שבכוחנו שנשיג כי אם בשלילה, והשלילה לא תודיע דבר מאמיתת הענין אשר נשלל ממנו הדבר אשר נשללהו – בארו בני אדם כולם, העוברים והבאים, שהאלוה ית׳ לא ישיגוהו השכלים, ולא ישיג מה הוא אלא הוא, ושהשגתו היא הַלֵּאוּת מתכלית השגתו. וכל הפילוסופים אומרים: נֻצַּחְנוּ בנעימותו, ונעלם ממנו לחוזק הראותו, כמו שיעלם השמש מן העינים החלושים להשיגו. וכבר האריכו בזה במה שאין תועלת לשנותו הנה. והמפולג שנאמר בזה הענין – אמרו ב׳תִּלִּים׳: ״לך דומיה תהילה״ – פרושו: השתיקה אצלך היא השבח. וזה המרצת דברים עצומה מאוד בזה הענין – שאנחנו כל דבר שנאמר אותו שנכון בו הגדלה ושבח – נמצא בו מעמס אחד בחוקו ית׳ ונשקיף בו קצת חסרון; אם כן, השתיקה יותר ראויה וההסתפקות בהשגת השכלים כמו שצוו השלמים ואמרו: ״אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה״.
ו וכבר ידעת אמרתם המפורסמת (אשר מי יתן והיה כל המאמרים כמותה!) ואני אזכרה לך בלשונה (ואף על פי שהיא ידועה) להעירך על עניניה. אמרו: ״ההוא דנחת קמיה דר׳ חנינה, אמר: האל הגדול הגיבור והנורא האדיר והחזק, היראוי והעזוז! אמר ליה: סימתינהו לכולהו שבחי דמרך? השתא אנן תלת קמיתא, אלמלא דאמרינהו משה רבינו באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקיננהו בתפילה אנן לא יכילנן למימרנהו – ואנת אמרת ואזלת כולי האי? משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף – והלא גנאי הוא לו״ – עד הנה הגיע מאמר זה החסיד.
ז והסתכל תחילה שתקו ומאסו רבוי תארי החיוב. והתבונן איך הראה, כי התארים, אילו הונחו לשכלינו לבד, לא אמרנום לעולם ולא דברנו בדבר מהם; ואמנם, כאשר הצריך הכרח הדיבור לבני אדם במה שיתקים להם מעט ציור – כמו שאמרו: ׳דברה תורה כלשון בני אדם׳ – שיתואר להם האלוה בשלמיותיהם תכליתנו – שנעמוד על המאמרים ההם ולא נקרא שמו בהם אלא בקראנו אותם ב׳תורה׳ לבד; אמנם כאשר באו גם ׳אנשי כנסת הגדולה׳ – והם הנביאים – וסדרו זכרם בתפלה תכליתנו – שנאמרם לבד. ועיקר זה המאמר – בארו ששני הכרחים נזדמנו בהתפללנו בהם האחד – מפני שבאו ב׳תורה׳ והשני – סדר הנביאים התפלה בהם; ולולא ההכרח הראשון – לא זכרנום ולולא ההכרח השני לא הסירונום ממקומם ולא התפללנו בהם – ואתה מרבה בתארים.
ח הנה כבר התבאר לך גם כן מאלו הדברים, שאין כל מה שתמצאהו מן התארים המיוחסים לאלוה בספרי הנביאים, ראוי לנו שנתפלל בהם ונאמרם – שהוא לא אמר: ׳אלמלא דאמרנהו משה רבנו לא יכילנן למימרנהו׳ אלא תנאי אחר: ׳ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה׳ – ואז מותר לנו להתפלל בהם. ולא כמו שעשו הפתאים באמת אשר המריצו בשבחים והאריכו והרבו דברים בתפילות, חיברום ומליצות קבצום להתקרב בהם לאלוה לפי מחשבתם, יתארו בהם האלוה בתארים, אילו יתואר בהם אחד מבני אדם היה זה חסרון בחוקו; שהם לא הבינו אלו הענינים הגדולים והחשובים הזרים משכלי ההמון, ולקחו האלוה ית׳ מדרס ללשונותם, ותארוהו וסיפרוהו בכל מה שיחשבוהו ראוי, וימריצו לשבח בזה, עד שיעוררוהו להפעל במחשבתם; וכל שכן אם ימצאו כתוב בדברי נביא בזה יהיה הענין מותר להם שיבואו לכתובים (שצריך לפרשם על כל פנים) וישיבום לפשוטיהם, ויגזרו מהם, ויעשו להם סעיפים, ויבנו עליהם מאמרים. וירבה התר זה אצל המשוררים והמליצים ואצל מי שיחשוב שהוא עושה שיר, עד שחוברו דברים, קצתם – כפירה גמורה, וקצתם – יש בהם מן השטות והפסד הדמיון, מה שראוי לאדם שישחק עליו לפי טבעו כשמעו, ויבכהו עם ההתבוננות איך נאמרו הדברים ההם בחוק האלוה ית׳! ולולא חמלתי על חסרון האומרים הייתי מגיד מהם מעט, עד שתתעורר על מקום החטא בהם אלא שהם מאמרים, חסרונם נראה מאד למי שיבין.
ט וצריך שתתבונן ותאמר: אם היה ׳לשון הרע׳ ו׳הוצאת שם רע׳ – מרי עצום, כל שכן התרת הלשון בחוק האלוה ית׳ ותארו בתארים – יתעלה מהם! ולא אומר שהם מרי, אבל ׳חרוף וגידוף בשגגה׳ מן ההמון השומעים ומן הפתי ההוא האומר. אמנם מי שהשיג חסרון המאמרים ההם ויאמרם הוא אצלי מכלל מי שנאמר בהם: ״ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה׳ אלהיהם״, ונאמר: ״ולדבר אל ה׳ תועה״. ואם תהיה ממי ש׳יחוס על כבוד קונו׳ אין צריך לך שתשמעם בשום פנים, כל שכן שתאמרם, וכל שכן שתעשה כמותם. וכבר ידעת שיעור אשמת מי ש׳יטיח דברים כלפי מעלה׳. ואין צריך לך בשום פנים שתכניס עצמך לתארי האלוה בחיוב להגדילו במחשבתך, ולא תצא ממה שסידרוהו ׳אנשי כנסת הגדולה׳ בתפילות וב׳ברכות׳; ובזה די לפי ההכרח ויותר מדי כמו שאמר רבי חנינה. אמנם שאר מה שבא בספרי הנביאים יקרא בעבור עליו, אבל יאמינו בו מה שכבר בארנו, שהם תארי פעולותיו או להורות על שלילת העדרם. וזה הענין גם כן לא יפורסם להמון, אבל זה המין מן העיון ראוי ביחידים אשר הגדלת הבורא אצלם אינה שיאמרו מה שאין ראוי, אבל שישכילו במה שראוי.
י ונשוב אל השלמת ההערה על דברי ר׳ חנינה וחכמותיו. לא אמר: ׳משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינרין׳ – שהיה מורה זה המשל על ששלמיותיו ית׳ יותר שלמות מאלו השלמויות אשר יוחסו לו, רק הם ממינים – ואין הענין כן, כמו שבארנו במופת. אבל חכמת זה המשל הוא אמרו: ׳דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף׳ – להורות שאלו אשר הם אצלנו שלומיות אין אצלו ית׳ ממינם דבר אלא כולם חסרון בחוקו, כמו שבאר ואמר בזה המשל ׳והלא גנאי הוא לו׳.
יא הנה כבר הודעתיך, שכל מה שתחשבהו מאלו התארים שלמות הוא חסרון בחוקו ית׳, כשיהיה ממין מה שאצלנו. וכבר הישירנו שלמה לזה הענין במה שבו די ואמר: ״כי האלוהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים״.
פרק קודםפרק הבא