ו אמנם תארי ההרחקה הם אשר צריך שיעשו – להישיר השכל למה שצריך שיאמינו בו ית׳; מפני שלא יגיע מצדם רבוי בשום פנים, והם יישירו השכל לתכלית מה שאפשר שישיגהו האדם ממנו ית׳. והמשל בו – שהנה התבאר לנו במופת חיוב מציאות דבר אחד זולת אלו העצמים המושגים בחושים ואשר כלל ידיעתם השכל – ואמרנו על זה שהוא נמצא הענין – כי מן השקר העדרו; ואחר כן השגנו, שזה הנמצא אינו כמציאות היסודות, על דרך משל, אשר הם גופות מתות – ואמרנו שהוא חי, הענין – שהוא ית׳ אינו מת; ואחר כן השגנו, שזה הנמצא גם כן אינו כמציאות השמים אשר הם גוף חי; – ואמרנו שהוא אינו גוף; ואחר כן השגנו שזה הנמצא אינו כמציאות השכל, אשר אינו גשם ולא מת אבל הוא עלול – ואמרנו שהוא ית׳ קדמון, הענין – אין לו סיבה המציאתו; ואחר כן השגנו, שזה הנמצא – אין מציאותו, אשר הוא עצמו מספיק לו אמנם שיהיה נמצא בלבד, אבל שופעות מאתו מציאויות רבות – ואין זה כשפע החום מן האש ולא כחיוב האור מן השמש, אבל שפע שימשיך להם תמיד עמידה וקיום וסידור בהנהגה מתוקנת כמו שנבאר – ואמרנו בו, מפני אלו הענינים שהוא יכול וחכם ורוצה, והכונה באלו התארים – שאינו לואה ולא סכל ולא נבהל או עוזב; וענין אמרנו: ׳לא לואה׳ – שמציאותו יש בה די להמצאת דברים אחרים זולתו וענין אמרנו: ׳לא סכל׳ – שהוא משיג – כלומר: חי, כי כל משיג חי –, וענין אמרנו: ׳לא נבהל ולא עוזב׳ – כי כל אלה הנמצאות הולכות על סדר והנהגה לא נעזבות והוות כאשר יקרה, אלא כהיות כל מה שינהיגהו הרוצה – בכונה ורצון. ואחר כן השגנו, כי זה הנמצא אין אחר כמוהו – ואמרנו: ׳הוא אחד׳, הענין – הרחקת הריבוי.