Guide for the Perplexed, Part 3 Chapter 49

Chapter 49

א ה׳מצוות׳ אשר כלל אותם הכלל הארבעה עשר הם אשר ספרנום ב״ספר נשים״ ו״הלכות איסורי ביאה״ ו״כלאי בהמה״; ו׳מצות מילה׳ – מזה הכלל. וכבר הקדמנו להגיד תכלית כונת זה הכלל, ועתה אחל לבאר פרטיו.
1 THE precepts of the fourteenth class are those which we enumerated in the Section on Women, the Laws concerning forbidden sexual intercourse, and cross-breeding of cattle (Sefer nashim, Hilkot issure biah ve-kaleë behemah). The law concerning circumcision belongs also to this class. The general purpose of these precepts has already been described by us. We will now proceed to explain them singly.
ב ואומר: מן הידוע כי צריך אדם לאוהבים כל ימיו – כבר באר זה אריסטו במאמר התשיעי מספר המידות אם בעת בריאותו והצלחתו – יהנה בחברתם, ובעת צרתו – יצטרך אליהם, ובזקנתו וחולשת גופו יעזר בהם. וזאת האהבה נמצאת בבנים יותר ויותר גדולה, וכן בקרובים. ולא תשלם האהבה והאחוה והעזר בקרובים רק ביחסים – עד שהמשפחה האחת כשיקבצה אבי אב אחד ואפילו אבי אב רחוק, יהיה ביניהם בעבורו אהבה ועזר קצתם לקצתם וחמלת קצתם על קצתם, אשר היא אחת מכוונות התורה הגדולות.
2 It is well known that man requires friends all his lifetime. Aristotle explains this in the ninth book of his Nikomachean Ethics. When man is in good health and prosperous, he enjoys the company of his friends; in time of trouble he is in need of them; in old age, when his body is weak, he is assisted by them. This love is more frequent and more intense between parents and children, and among [other] relations. Perfect love, brotherhood, and mutual assistance is only found among those near to each other by relationship. The members of a family united by common descent from the same grandfather, or even from some more distant ancestor, have towards each other a certain feeling of love, help each other, and sympathize with each other. To effect this is one of the chief purposes of the Law.
ג ומפני זה נאסרה ה׳קדשה׳ למה שיש בה מהפסד היחס, והיות הנולד ממנה נכרי לבני אדם כולם לא ידע לעצמו קרוב ולא יכירהו אחד מקרוביו, וזהו הרע שבענינים לו ולאביו. וענין אחר גדול בטעם איסור ה׳קדשה׳ והוא – מניעת רוב תאות המשגל והתמדתו, כי בהתחלף גופי ה׳קדשות׳ תוסיף התאוה – כי לא יתעורר האדם לגוף אחד שהרגיל בו תמיד, כהתעוררו לגופות מתחדשות חלוקות הצורות והענינים. ובאיסור ה׳קדשה׳ תועלת גדולה מאד והיא מניעת הקטטות, כי אילו היתה ה׳קדשה׳ מותרת, היו באים אל אשה אחת אנשים רבים בעת אחת לפי המקרה ולא היו נמלטים מהמחלוקת, וברוב הפעמים היו הורגים זה את זה או היו הורגים אותה, כענין הנודע מאז: ״ובית זונה יתגודדו״; ולמנוע אלו הרעות העצומות ולהביא התועלת הכוללת והיא ידיעת היחסים, נאסרה ה׳קדשה׳ וה׳קדש׳.
3 Professional harlots were therefore not tolerated in Israel (Deut. 23:18), because their existence would disturb the above relationship between man and man. Their children are strangers to everybody; no one knows to what family they belong; nor does any person recognize them as relatives. And this is the greatest misfortune that can befall any child or father. Another important object in prohibiting prostitution is to restrain excessive and continual lust; for lust increases with the variety of its objects. The sight of that to which a person has been accustomed for a long time does not produce such an ardent desire for its enjoyment as is produced by objects new in form and character. Another effect of this prohibition is the removal of a cause for strife; for if the prohibition did not exist, several persons might by chance come to one woman, and would naturally quarrel with each other; they would in many cases kill one another, or they would kill the woman. This is known to have occurred in days of old, “And they assembled themselves by troops in a harlot’s house” (Jer. 5:7). In order to prevent these great evils, and to effect the great boon that all men should know their relationship to each other, prostitutes (Deut. 23:17) were not tolerated,
ד ולא נמצא צד התר למשגל רק ביחד אשה ולישא אותה במפורסם – כי אילו היה די ביחוד לבד, היו רוב בני אדם מביאים ׳קדשה׳ לבתיהם זמן אחד מוסכם בין שניהם ויאמר שהיא אשתו. ומפני זה צוה לעשות מעשה אחר שייחדה אליו בו והוא ה׳ארוסין׳ ושיפרסם הדבר והוא – ה׳נישואין׳: ״ויקח בועז עשרה אנשים וגו׳״.
4 and sexual intercourse was only permitted when man has chosen a certain female, and married her openly; for if it sufficed merely to choose her, many a person would bring a prostitute into his house at a certain time agreed upon between them, and say that she was his wife. Therefore it is commanded to perform the act of engagement by which he declares that he has chosen her to take her for his wife, and then to go through the public ceremony of marriage. Comp. “And Boaz took ten men,” etc. (Ruth 4:2).
ה ופעמים שלא יהיה ביניהם הסכמת אהבה ושלום ולא יסודר ענין ביתם. והותר לו לגרשה. ואילו היתה מתגרשת בדיבור לבד או בהוציאה מביתו, היתה האשה מחזרת אחר פשיעה ויוצאת ואומרת כי גרושה היא; או כשתזנה עם אדם תאמר היא והנואף שכבר נתגרשה – ולזה נצטוינו שלא יתכן לגרש רק בספר שיעיד עליו ״וכתב לה ספר כריתות וגו׳״.
5 It may happen that husband and wife do not agree, live without love and peace, and do not enjoy the benefit of a home; in that case he is permitted to send her away. If he had been allowed to divorce her by a mere word, or by turning her out of his house, the wife would wait for some negligence [on the part of the husband], and then come out and say that she was divorced; or having committed adultery, she and the adulterer would contend that she had then been divorced. Therefore the law is that divorce can only take place by means of a document which can serve as evidence, “He shall write her a bill of divorcement” (Deut. 24:1).
ו ומפני שחשד הזנות והספקות הנופלות בו על האשה רבות מאד, נצטוינו בדיני ׳שוטה׳ אשר הענין ההוא מביא לכל אשה בעולה שתשמור עצמה בתכלית השימור, כדי שלא יחלה לב בעלה עליה – מפני פחד ׳מי שוטה׳. שאף רוב הנקיות הבטוחות בעצמן היו פודות עצמן מן המעשה ההוא אשר יעשה בה בכל ממונן, ואף המות טוב מן הבושת הגדול ההוא, והוא – פריעת ראש האשה וסתירת שערה, וקריעת בגדיה עד שיתגלה לבה והקפתה בכל המקדש לעיני הכל נשים ואנשים ובפני ׳בית דין הגדול׳. וימנעו מפני זה הפחד חליים גדולים ומפסידים סדר בתים רבים.
6 There are frequently occasions for suspicion of adultery and doubts concerning the conduct of the wife. Laws concerning a wife suspected of adultery (sotah) are therefore prescribed (Num. v.); the effect of which is that the wife, out of fear of the “bitter waters,” is most careful to prevent any ill-feeling on the part of her husband against her. Even of those that felt quite innocent and safe most were rather willing to lose all their property than to submit to the prescribed treatment; even death was preferred to the public disgrace of uncovering the head, undoing the hair, rending the garments and exposing the heart, and being led round through the Sanctuary in the presence of all, of women and men, and also in the presence of the members of the Synhedrion. The fear of this trial keeps away great diseases that ruin the home comfort.
ז ומפני שכל ׳נערה בתולה׳ עומדת להנשא לכל מי שיזדמן, לא חייב המפתה אותה רק שישאנה – כי הוא הטוב לה בלא ספק ויותר רופא מחצה משישאנה זולתו. ואם לא תרצה בו היא או אביה, יתן המוהר. והוסיף בעונש ה׳אונס׳: ״לא יוכל שלחה כל ימיו״.
7 As every maiden expects to be married, her seducer therefore is only ordered to marry her; for he is undoubtedly the fittest husband for her. He will better heal her wound and redeem her character than any other husband. If, however, he is rejected by her or her father, he must give the dowry (Exod. 22:15). If he uses violence he has to submit to the additional punishment, “he may not put her away all his days” (Deut. 22:29).
ח ואמנם טעם ה׳יבום׳ כתוב: כי היה מנהג קדום קודם ׳מתן תורה׳ והשאירתו התורה. וציותה לעשות ה׳חליצה׳ מפני שהמעשים ההם היו מגונים במנהגי הזמנים ההם, ואולי יברח מן הגנות ההיא ו׳ייבם׳ – מבואר הוא זה ב׳תורה׳: ״ככה יעשה לאיש וגו׳ ונקרא שמו בישראל וגו׳״.
8 The reason of the law concerning marrying the deceased brother’s wife is stated in the Bible (Deut. 25:5). It was a custom in force before the Law was given, and the Law perpetuated it. The ceremony of haliẓah (ibid. 6, seq.), “taking off the shoe,” has been introduced, because in those days it was considered disgraceful to go through that ceremony, and in order to avoid the disgrace, a person might perhaps be induced to marry his deceased brother’s wife. This is evident from the words of the Law: “So shall it be done unto that man that will not build up his brother’s house. And his name shall be called in Israel, The house of him that hath his shoe loosed” (Deut. 25:9).
ט ואפשר ללמוד ממעשה יהודה מדה חשובה ויושר במשפט – וזה מאמרו: ״תקח לה פן נהיה לבוז הנה שלחתי הגדי הזה״. ובאור זה – שבעילת ה׳קדשה׳ קודם ׳מתן תורה׳ היה כבעילת האדם אשתו אחר ׳מתן תורה׳ – רצוני לומר: שהיה מעשה מותר לא היה אדם מרחיק אותו כלל – ונתינת השכר המותנה עליו ל׳קדשה׳ אז כנתינת ׳כתובת אשה׳ לה עתה בעת הגרושין – רצוני לומר: שהוא דין מדיני האשה שחיב עליו לתתו. ומאמר יהודה ׳פן נהיה לבוז׳ מלמד אותנו שעניני המשגל כולם אפילו המותר מהם הוא בושת עלינו לדבר בו, וראוי לשתוק ממנו ולהסתירו, ואפילו אם יגרום הפסד ממון – כמו שתראה יהודה עשה באמרו טוב שנפסיד וישאר לה מה שבידה ושנתפרסם לבקש ונוסיף בושת, זאת היא המידה הטובה אשר למדנו מן הענין ההוא. ואמנם, היושר אשר למדנו ממנו, הוא – אמרו לנקות עצמו מגזלתה ושהוא לא שינה ולא ביטל מה שהסכים עמה עליו: ׳הנה שלחתי הגדי הזה וגו׳׳ – אין ספק שהגדי ההוא היה טוב במינו מאד, ומפני זה רמז אליו ואמר: ׳הזה׳. וזהו היושר אשר ירשו מאברהם יצחק ויעקב, שלא ישנה אדם בדיבורו, ולא יחליף תנאו ושיתן לכל איש חוקי משלם; ושאין הפרש בין מה שיהיה בידו ממון חבירו על דרך הלואה או על דרך פקדון, או על אי זה צד שיתחיב לו משכירות או זולתו, ושכתובת כל אישה כדין שכר כל שכיר, ואין הפרש בין ׳כובש שכר שכיר׳ ומי שיכבוש חוק אשתו ואין הפרש בין עושק שכיר או מתעולל עליו להוציאו מבלי שכירות, או שיעשה כן עם אשתו עד שיוציאנה מבלי מוהר.
9 In the action of Judah we may perhaps notice an example of a noble conduct, and uprightness in judgment. He said: “Let her take it to her, lest we be shamed: behold, I sent this kid, and thou hast not found her” (Gen. 38:23). For before the Lawgiving, the intercourse with a harlot was as lawful as cohabitation of husband and wife since the Lawgiving; it was perfectly permitted, nobody considered it wrong. The hire which was in those days paid to the harlot in accordance with a previous agreement, corresponds to the ketubah which in our days the husband pays to his wife when he divorces her. It is a just claim on the part of the wife, and the husband is bound to pay it. The words of Judah, “Let her take it to her, lest we be shamed,” etc., show that conversation about sexual intercourse, even of that which is permitted, brings shame upon us; it is proper to be silent about it, to keep it secret, even if the silence would lead to loss of money. In this sense Judah said: It is better for us to lose property, and to let her keep what she has, than to make our affair public by inquiring after her, and bring still more shame upon us. This is the lesson, as regards conduct, to be derived from this incident. As to the uprightness to be learned therefrom, it is contained in the words of Judah when he wanted to show that he had not robbed her, that he has not in the least departed from his agreement with her. For he said, “Behold, I sent this kid, and thou hast not found her.” The kid was probably very good, therefore he points to it, saying, “this kid.” This is the uprightness which he had inherited from Abraham, Isaac, and Jacob: that man must not depart from his given word, nor deviate from what he agreed upon; but he must give to others all that is due to them. It makes no difference whether he holds a portion of his neighbour’s property as a loan or a trust, or whether he is in any other way his neighbour’s debtor, owing him wages or the like. The sum which the husband settles upon his wife (ketubah) is to be treated in the same way as the wages of a hired servant. There is no difference whether a master withholds the wages of a hired servant, or deprives his wife of that which is due to her; whether a master wrongs a hired servant, and brings charges against him with the intention to send him away without payment, or a husband treats his wife in a manner that would enable him to send her away without the payment of the promised sum.
י הלא תסתכל ברוב יושר אלו ה״חוקים ומשפטים צדיקים״ איך שפטו ב׳מוציא שם רע׳ והוא – כי אין ספק כי זה האיש הרע לא אהב אשתו אשר ׳הוציא עליה שם רע׳ ולא מצאה חן בעיניו; ואילו היה רוצה לגרשה כדין כל מגרש אשתו לא היה לו מונע מזה, אך היה מתחיב לתת לה חוקה הראוי לה – ושם לה ׳עלילות דברים׳ כדי להפטר ממנה בלא תשלומים והוציא עליה דבה ודבר שקר – להחזיק בחוקה שיש לה עליו והוא – ׳חמישים כסף׳ כי זהו ׳מוהר הבתולות׳ הקצוב ב׳תורה׳; ומפני זה גזר עליו ית׳ לשלם ״מאה כסף״ – נמשך אחר העיקר ״אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו״ וכ׳דין עדים זוממים׳ (כמו שבארנו) – כן זה ה׳מוציא שם רע׳ חשב להפסידה החמישים הראויים לה עליו ישלם מאה – זהו ענשו על שהיה כובש חוקה הראוי לה והשתדלו להחזיק בו. והיה ענשו על שפיחת מעלתה והוציא עליה קול הזנות – שהיו פוחתים מעלתו כשהכוהו בשוט – כאמרו: ״ויסרו אותו״. והיה עונש על בחירתו התאוה ובקשו ההנאה לבד – שנתחיב להחזיק בה עולמית: ״לא יוכל שלחה כל ימיו״ – כי לא הביאו אל כל זה רק היותה כעורה בעיניו.
10 The equity of the statutes and judgments of the Law in this regard may be noticed in the treatment of a person accused of spreading an evil report about his wife (Deut. 22:13, seq.). There is no doubt that the man that did this is bad, does not love his wife, and is not pleased with her. If he desired to divorce her in a regular manner, there is nothing to prevent him, but he would be bound to give her what is due unto her; but instead of this, “he gives occasion of speech against her” (ibid. 22:14), in order to get rid of his wife without paying anything; he slanders her, and utters falsehood in order to keep in his possession the fifty shekels of silver, the dowry fixed in the Law for maidens, which he is obliged to pay unto her. He is therefore sentenced to pay one hundred shekels of silver, in accordance with the principle, “Whom the judges shall condemn, he shall pay double unto his neighbour” (Exod. 22:9). The Law is also analogous to that about false witnesses, which we have explained above (chap. xli. p. 195). For he intended to cheat her of her fifty shekels of silver, he must therefore [add fifty, and] pay her a hundred shekels. This is his punishment for withholding from her her due, and endeavouring to keep it. But in so far as he degraded her, and spread the rumour that she was guilty of misconduct, he was also degraded, and received stripes, as is implied in the words, “and they shall chastise him” (Deut. 22:15). But he sinned besides in clinging to lust, and seeking only that which gave pleasure to him: he was therefore punished by being compelled to keep his wife always, “he may not put her away all his days” (ibid. 19); for he has been brought to all this only because he may have found her ugly.
יא כן ירפאו המדות הרעות כשיהיה רופאם – המצוה האלהית – לא יסורו לך אפני היושר, המבוארים גלויים בכל דיני זאת התורה עם ההסתכלות הטוב. הסתכל איך השוה בין דין ׳מוציא שם רע׳ אשר חשב להחזיק בחוק הראוי עליו לתתו, ובין דין ה׳גנב׳ שלקח ממון חבירו; ושם דין ׳עד זומם׳ אשר זמם להזיק ואף על פי שלא בא ההזק, כדין מי שהזיק וחמס – רצוני לומר: ׳גנב ומוציא שם רע׳ – הדין בשלשתם – ״תורה אחת ומשפט אחד״. הפלא מאד מתוכן משפטי האלוה ית׳ כמו שתתמה מתוכן מעשיו – אמר ״הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט״ – יאמר כי כמו שמעשיו בתכלית השלמות כן משפטיו בתכלית היושר. אבל דעותינו קצרי יד מלהשיג שלמות כל מעשיו ויושר כל משפטיו; וכמו שנשיג קצת נפלאות מעשיו, באברי בעלי חיים ותנועות הגלגלים, כן נשיג יושר קצת משפטיו; ואשר יעלם ממנו משני המינים יחד הוא יותר מן הנגלה לנו הרבה מאד. – ואשוב אל כונת הפרק.
11 Thus are these bad habits cured when they are treated according to the divine Law; the ways of equity are never lost sight of; they are obvious and discernible in every precept of the Law by those who consider it well. See how, according to the Law, the slanderer of his wife, who only intended to withhold from her what he is bound to give her, is treated in the same manner as a thief who has stolen the property of his neighbour; and the false witness (Deut. 19:16, seq.) who schemes to injure, although the injury was in reality not inflicted, is punished like those who have actually caused injury and wrong, viz., like the thief and the slanderer. The three kinds of sinners are tried and judged by one and the same law. See how wonderful are the divine laws, and admire His wonderful deeds. Scripture says: “The Rock, His work is perfect; for all His ways are judgment” (Deut. 32:4), i.e., as His works are most perfect, so are His laws most equitable; but our mind is too limited to comprehend the perfection of all His works, or the equity of all His laws; and as we are able to comprehend some of His wonderful works in the organs of living beings and the motions of the spheres, so we understand also the equity of some of His laws; that which is unknown to us of both of them is far more than that which is known to us. I will now return to the theme of the present chapter.
יב ואמנם איסור ה׳עריות׳ הענין בכולם שב למעט המשגל ולמאוס בו ושלא ירצה ממנו כי אם מעט מזער. אמנם איסור ׳זכר׳ ואיסור ׳בהמה׳ מבואר מאד, אחר שהענין הטבעי נמאס להעשות רק לצורך, כל שכן הענין היוצא חוץ לטבע ולבקש ההנאה לבד.
12 The law about forbidden sexual intercourse seeks in all its parts to inculcate the lesson that we ought to limit sexual intercourse altogether, hold it in contempt, and only desire it very rarely. The prohibition of pederasty (Lev. 18:22) and carnal intercourse with beasts (ibid. 73) is very clear. If in the natural way the act is too base to be performed except when needed, how much more base is it if performed in an unnatural manner, and only for the sake of pleasure.
יג וה׳עריות׳ מן הנקבות כולם יקבצם ענין אחד – והענין ההוא הוא שכל אחת מהן נמצאה על הרוב עם האיש שנאסרה עליו תמיד בביתו, והיא ממהרת לשמוע לו לעשות רצונו, וקרובה להמצא אליו לא יטרח להזמינה ואי אפשר לשופט להרחיק על אדם כשימצאו אלו עמו – ואילו היה דין ה׳ערוה׳ כדין ה׳פנויה׳ – רצוני לומר: שיהיה מותר לישא אותה ושלא יהיה בה מן האיסור רק שאינה אשתו – היו רוב בני אדם בכשלון זנותם תמיד; וכאשר נאסרה בעילתן כל עיקר ונמנעו לנו מניעה גדולה – רצוני לומר: ׳במיתת בית דין ובכרת׳ ושאין שם שום צד היתר על בעילתם – יש לבטוח בזה שלא יכון האדם עליהם ושלא יהרהר בהם כלל.
13 The female relatives whom a man may not marry are alike in this respect—that as a rule they are constantly together with him in his house: they would easily listen to him, and do what he desires; they are near at hand, and he would have no difficulty in procuring them. No judge could blame him if found in their company. If to these relatives the same law applied as to all other unmarried women, if we were allowed to marry any of them, and were only precluded from sexual intercourse with them without marriage, most people would constantly have become guilty of misconduct with them. But as they are entirely forbidden to us, and sexual intercourse with them is most emphatically denounced unto us as a capital crime, or a sin punishable with extinction (karet), and as there is no means of ever legalizing such intercourse, there is reason to expect that people will not seek it, and will not think of it.
יד והיות ה׳ערוה׳ ממהרת וקרובה להמצא (כאשר זכרנו) מבואר מאד – וזה כי האדם כשיהיה לו אשה, מן הידוע שאמה וזקנתה ובתה ובת בתה ואחותה נמצאות עמו ברוב העתים על הרוב, ושהבעל פוגש בהם תמיד בצאתו ובבואו ובעשותו מלאכתו; וכן האשה הרבה פעמים תעמוד עם אחי בעלה ואביו ובנו; וכן מציאות האדם על הרוב עם אחיותיו ודודותיו ואשת דודו והיותו גדל עמהם, הוא מבואר מאד – ואלו הם כל ה׳עריות של שאר בשר׳. זהו אחד מן הענינים אשר בעבורם נאסר ׳שאר בשר׳.
14 That the persons included in that prohibition are, as we have stated, at hand and easily accessible, is evident. For as a rule, the mother of the wife, the grandmother, the daughter, the granddaughter, and the sister-in-law, are mostly with her; the husband meets them always when he goes out, when he comes in, and when he is at his work. The wife stays also frequently in the house of her husband’s brother, father, or son. It is also well known that we are often in the company of our sisters, our aunts, and the wife of our uncle, and are frequently brought up together with them. These are all the relatives which we must not marry. This is one of the reasons why intermarriage with a near relative is forbidden.
טו ואמנם, הענין השני הוא אצלי – להזהיר במדת הבושת. כי היות זה המעשה בין השורש והענף עזות גדולה מאד – רצוני לומר: לבעול האם או הבת – נאסר על השורש והענף שיבעל אחד מהם את חברו. ואין הפרש בין שיבעל השורש או הענף או שיתקבצו שורש וענף בבעילת גוף שלישי – רצוני לומר: שיתגלה גוף אחד גילוי משגל לשורש וענף. ומפני זה נאסר לקבץ בין אשה ואמה ולבעול אשת האב ואשת הבן – שאלו כולם הם גילוי ערות גוף אחד לערות שורש וענף.
15 But according to my opinion the prohibition serves another object, namely, to inculcate chastity into our hearts. Licence between the root and the branch, between a man and his mother, or his daughter, is outrageous. The intercourse between root and branch is forbidden, and it makes no difference whether the male element is the root or the branch, or both root and branch combine in the intercourse with a third person, so that the same individual cohabits with the root and with the branch. On this account it is prohibited to marry a woman and her mother, the wife of the father or of the son; for in all these cases there is the intercourse between one and the same person on the one side and root and branch on the other.
טז והאחים – כשורש וענף; וכאשר נאסרה האחות נאסרה גם כן אחות האשה ואשת האח – שהוא התקבץ שני אישים שהם כשורש וענף, בבעילת גוף שלישי; וכאשר החמיר באיסור קיבוץ האחים ושם אותם כשורש וענף וגם כגוף אחד, אסר מפני זה בעילת אחות האם גם כן שהיא במקום האם, ואחות האב שהיא במקום האב; וכמו שלא נאסרה בת אחי האב ולא בת אחות האב כן לא נאסרה בת האח ולא בת האחות – ההקש אחד. ואמנם, היות אחי האב מותר באשת בן אחיו והיות בן האח אסור באשת אחי אביו – הוא מבואר לפי הטעם הראשון, כי בן האח נמצא על הרוב בבית אחי אביו ושייכותו עם אשת אחי אביו כשייכותו באשת אחיו. ואמנם, אחי האב אינו נמצא כן בבית בן אחיו ואין שייכות לאחי האב עם אשת בן אחיו. הלא תראה שהאב בעבור שהוא שייך עם אשת בנו כשיכות בנו באשתו היו שני האיסורים שוים ו׳במיתה אחת׳.
16 The law concerning brothers is like the law concerning root and branch. The sister is forbidden, and so is also the sister of the wife and the wife of the brother; because in the latter cases two persons who are considered like root and branch, cohabit with the same person. But in these prohibitions brothers and sisters are partly considered as root and branch and partly as one body; the sister of the mother is therefore like the mother, and the sister of the father like the father, and both are prohibited: and since the daughter of the parent’s brother or sister is not included in the number of prohibited relatives, so may we also marry the daughter of the brother or the sister. The apparent anomaly, that the brother of the father may marry a woman that has been the wife of his brother’s son, whilst the nephew must not marry a woman that has been the wife of his father’s brother, can be explained according to the above-mentioned first reason. For the nephew is frequently in the house of his uncle, and his conduct towards the wife of his uncle is the same as that towards his brother’s wife. The uncle, however, is not so frequent in the house of his nephew, and he is consequently less intimate with the wife of his nephew; whilst in the case of father and son, the familiarity of the father with his daughter-in-law is the same as that of the son with the wife of his father, and therefore the law and punishment is the same for both [father and son].
יז וטעם איסור בעילת ׳נדה׳ ו׳אשת איש׳ מבואר אין צריך לו טעם.
17 The reason why it is prohibited to cohabit with a menstruous woman (Lev. 18:19) or with another man’s wife (ibid. 20), is obvious, and requires no further explanation.
יח וכבר ידעת, שאסור לנו להנות ב׳ערוה׳ על אי זה צד שיהיה ואפילו בראית העין – והוא שיכוון להנות כמו שבארנו ב״הלכות איסורי ביאה״. ושם בארנו שאין מותר בתורתנו להרהר במשגל כלל, וגם לעורר הקשי כלל; ושהאדם כשיתקשה מבלתי כונה ראוי לו שישיב רעיוניו למחשבה אחרת ויסתכל בדבר אחר עד שיסור הקשי. אמרו ה׳חכמים ז״ל׳ במוסריהם המשלימים החסידים ״אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש אם ברזל הוא – נימוח, ואם אבן הוא – מתפוצץ – ׳הלא כה דברי כאש – נאום ה׳ – כפטיש יפוצץ סלע׳״ – הוא אומר לבנו דרך מוסר כשתתקשה ותכאב לך ל׳בית המדרש׳ ותקרא וחלוק ושאל וישאלוך יסור ממך הכאב ההוא בלי ספק. ותמה מאמרו: ׳מנוול זה׳ – כי זה באמת ׳נוול׳ גדול הוא. ואין המוסר הזה מצד התורה לבד, כי הענין הזה גם כן אצל הפילוסופים – כבר הודעתיך דברי אריסטו בלשונו – אמר: זה החוש אשר הוא חרפה לנו – רצונו לומר: חוש המישוש, המביא לבחור המאכל והמשגל – והוא קורא בספריו האנשים הבוחרים המשגל ואכילת מיני התבשילים הפחותים, וירחיב פה ויאריך לשון בגנותם ובפחיתותם ויתלוצץ עליהם – תמצא זה ב״ספר המדות״ אשר לו וב״ספר ההגדה והסיפור״.
18 It is well known that we must not indulge in any sensual enjoyment whatever with the persons included in the above prohibitions: we must not even look at them if we intend to derive pleasure therefrom. We have explained this in “the laws about forbidden sexual intercourse” (Hilkot issure bïah, 21:1-2), and shown that according to the Law we must not even engage our thoughts with the act of cohabitation (ibid. 19) or irritate the organ of generation; and when we find ourselves unintentionally in a state of irritation, we must turn our mind to other thoughts, and reflect on some other thing till we are relieved. Our Sages (B. T. Kidd 30b), in their moral lessons, which give perfection to the virtuous, say as follows: “My son, if that monster meets you, drag it to the house of study. It will melt if it is of iron; it will break in pieces if it is of stone: as is said in Scripture, ‘Is not my word like a fire? saith the Lord, and like a hammer that breaketh the rock in pieces?’” (Jer. 23:29). The author of this saying thus exhorts his son to go to the house of study when he finds his organ of generation in an irritated state. By reading, disputing, asking, and listening to questions, the irritation will certainly cease. See how properly the term monster is employed, for that irritation is indeed like a monster. Not only religion teaches this lesson, the philosophers teach the same. I have already quoted verbatim the words of Aristotle. He says: “The sense of touch which is a disgrace to us, leads us to indulge in eating and sensuality,” etc. He calls people degraded who seek carnal pleasures and devote themselves to gastronomy: he denounces in extenso their low and objectionable conduct, and ridicules them. This passage occurs in his Ethics and in his Rhetoric.
יט ולפי זאת המידה החשובה אשר ראוי לכון אליה ולהחזיק בה, הזהירו ה׳חכמים ז״ל׳ מהסתכל ב׳בהמה ועוף׳ ׳בשעה שמזדקקין זה לזה׳. וזהו הטעם אצלי באיסור ׳כלאי בהמה׳ כי בידוע שלא יתעורר איש ממין אחד לבעול איש ממין אחר על הרוב אם לא ירכיבוהו עליו בידים – כמו שתראה אלו הפחותים מולידי הפרדות עושים תמיד; ומאסה התורה שישפיל איש מ׳ישראל׳ מעלתו לזה המעשה, למה שבו מן הפחיתות והעזות ושיתעסק בדברים שמאסה התורה לזכרם, כל שכן לעמוד עליהם ולעשותם, רק בעת הצורך – ואין צורך לזאת ההרכבה. ויראה לי כי טעם איסור קיבוץ שני מינים באי זה מעשה שיהיה אינו רק להרחיק מהרכבת שני מינים – רצוני לומר: ״לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו״ – כי אם יקבץ בין שניהם פעמים ירכיב אחד מהם על חברו. והראיה על זה – היות הדין הזה כולל לזולת ׳שור וחמור׳: ״אחד שור וחמור ואחד כל שני מינין אלא שדיבר הכתוב בהוה״.
19 In accordance with this excellent principle, which we ought strictly to follow, our Sages teach us that we ought not to look at beasts or birds in the moment of their copulation. According to my opinion, this is the reason why the cross-breeding of cattle is prohibited (Lev. 19:19). It is a fact that animals of different species do not copulate together, unless by force. It is well known that the low class of breeders of mules are regularly engaged in this work. Our Law objected to it that any Israelite should degrade himself by doing these things, which require so much vulgarity and indecency, and doing that which religion forbids us even to mention, how much more to witness or to practise, except when necessary. Crossbreeding, however, is not necessary. I think that the prohibition to bring together two species in any kind of work, as included in the words, “Thou shalt not plow with an ox and an ass together” (Deut. 22:10), is only a preventive against the intercourse of two species. For if it were allowed to join such together in any work, we might sometimes also cause their intercourse. That this is the reason of the commandment is proved by the fact that it applies to other animals besides ox and ass; it is prohibited to plow not only with ox and ass together, but with any two kinds. But Scripture mentions as an instance that which is of regular occurrence.
כ וכן ה׳מילה׳ אצלי אחד מטעמיה – למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת עד שימעט במעשה הזה. וכבר חשבו שזאת המילה היא השלמת חסרון יצירה ומצא כל חולק מקום לחלוק ולומר: איך יהיו הדברים הטבעיים חסרים עד שיצטרכו להשלמה מחוץ? – עם מה שהתבאר מתועלת העור ההוא לאבר ההוא, ולא נתנה ׳מצוה׳ זו להשלים חסרון הבריאה, רק להשלים חסרון המידות. והנזק ההוא הגופני המגיע לאבר ההוא – הוא המכוון, אשר לא יפסד בו דבר מן הפעולות שבהם עמידת האיש ולא תבטל בעבורה ההולדה, אבל תחסר בו התאוה היתרה על הצורך. והיות המילה מחלשת כח הקושי, ופעמים שתחסר ההנאה, הוא דבר שאין ספק בו – כי האבר כשישפך דמו ויוסר מכסהו מתחלת בריאתו, יחלש בלי ספק. ובבאור אמרו ה׳חכמים ז״ל׳: ״הנבעלת מן הערל קשה לפרוש״. זהו החזק בטעמי ׳המילה׳ אצלי. ומי היה מתחיל בזה המעשה? אברהם אשר נודע מיראת חטאו מה שזכרו ׳החכמים ז״ל׳ באמרו: ״הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את״.
20 As regards circumcision, I think that one of its objects is to limit sexual intercourse, and to weaken the organ of generation as far as possible, and thus cause man to be moderate. Some people believe that circumcision is to remove a defect in man’s formation; but every one can easily reply: How can products of nature be deficient so as to require external completion, especially as the use of the fore-skin to that organ is evident. This commandment has not been enjoined as a complement to a deficient physical creation, but as a means for perfecting man’s moral shortcomings. The bodily injury caused to that organ is exactly that which is desired; it does not interrupt any vital function, nor does it destroy the power of generation. Circumcision simply counteracts excessive lust; for there is no doubt that circumcision weakens the power of sexual excitement, and sometimes lessens the natural enjoyment: the organ necessarily becomes weak when it loses blood and is deprived of its covering from the beginning. Our Sages (Beresh. Rabba, 100:80) say distinctly: It is hard for a woman, with whom an uncircumcised had sexual intercourse, to separate from him. This is, as I believe, the best reason for the commandment concerning circumcision. And who was the first to perform this commandment? Abraham, our father! of whom it is well known how he feared sin; it is described by our Sages in reference to the words, “Behold, now I know that thou art a fair woman to look upon” (Gen. 12:11).
כא ויש ב׳מילה׳ עוד ענין אחד צריך מאד והוא שיהיה לאנשי זאת האמונה כולם – רצוני לומר: מאמיני ׳יחוד השם׳ – אות אחד גשמי שיקבצם ולא יוכל מי שאינו מהם לומר שהוא מהם והוא נכרי – כי פעמים יעשה האדם כן כדי להגיע אל תועלת או כדי להתנכל אל אנשי זה הדת; אך זה הפועל לא יעשהו אדם בו או בבניו רק מתוך אמונה אמיתית – כי אין זה שרט בשוק או כויה בזרוע אבל ענין שיהיה קשה מאד מאד. וידוע גם כן רוב האהבה והעזר הנמצא באנשים שהם כולם בסימן אחד ושהוא על צורת ברית. וכן זאת ה׳מילה׳ היא הברית אשר כרת ׳אברהם אבינו׳ על אמונת ׳יחוד השם׳. וכן כל מי שימול יכנס ב׳ברית אברהם׳ להאמין היחוד, ״להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך״. וזה גם כן ענין חזק כראשון בטעם ה׳מילה׳ ואפשר שהוא יותר חזק מן הראשון.
21 There is, however, another important object in this commandment. It gives to all members of the same faith, i.e., to all believers in the Unity of God, a common bodily sign, so that it is impossible for any one that is a stranger, to say that he belongs to them. For sometimes people say so for the purpose of obtaining some advantage, or in order to make some attack upon the Jews. No one, however, should circumcise himself or his son for any other reason but pure faith; for circumcision is not like an incision on the leg, or a burning in the arm, but a very difficult operation. It is also a fact that there is much mutual love and assistance among people that are united by the same sign when they consider it as [the symbol of] a covenant. Circumcision is likewise the [symbol of the] covenant which Abraham made in connexion with the belief in God’s Unity. So also every one that is circumcised enters the covenant of Abraham to believe in the unity of God, in accordance with the words of the Law, “To be a God unto thee, and to thy seed after thee” (Gen. 17:7). This purpose of the circumcision is as important as the first, and perhaps more important.
כב ושלמות זאת התורה וקיומה לא תשלם כי אם ב׳מילה׳ בהיותה בימי הקטנות – ויש בזה שלש חכמות. הראשונה – שאילו הונח הקטן עד שיגדל, אפשר שלא היה עושה. והשנית – שלא יכאב ככאב הגדול לרכות עורו וחולשת דמיונו – כי הגדול יפחד וירעד מן הענין שידמה היותו קודם היותו. והשלישית – שהקטן יבוזו לו יולדיו בעת לידתו, שלא התחזקה עדין הצורה הדמיונית המביאה לאהוב אותו יולדיו; כי הצורה הדמיונית ההיא נוספת תמיד בראיה, והיא גדלה עם גדולתו, ואחר כן תתחיל להתחסר ולהמחות גם כן – רצוני לומר: הצורה הדמיונית. כי אין אהבת האב והאם את הבן בעת לדתו כאהבתם אותו והוא בן שנה ולא אהבת בן שנה כאהבת בן שש – ואילו הונח שנתים ושלוש היה זה מביא לבטל המילה לחמלת האב ואהבתו אותו. אבל סמוך ללדתו – הצורה ההיא הדמיונית חלושה מאד וכל שכן אצל האב אשר הוא מצוה בזאת ה׳מצוה׳. – והיות ה׳מילה׳ בשמיני הוא מפני שכל בעל חיים כשיולד הוא חלוש מאד בתכלית לחותו, וכאילו הוא עדין בבטן עד סוף שבעה ימים, ואז ימנה מרואי אויר העולם. הלא תראה כי גם בבהמות שמר זה הענין ״שבעת ימים יהיה עם אמו וגו׳״ – כאילו קודם זה הוא נפל. וכן האדם אחר שהשלים שבעה ימול – והיה הענין קצוב ׳ולא נתת דבריך לשיעורין׳.
22 This law can only be kept and perpetuated in its perfection, if circumcision is performed when the child is very young, and this for three good reasons. First, if the operation were postponed till the boy had grown up, he would perhaps not submit to it. Secondly, the young child has not much pain, because the skin is tender, and the imagination weak; for grown-up persons are in dread and fear of things which they imagine as coming, some time before these actually occur. Thirdly, when a child is very young, the parents do not think much of him; because the image of the child, that leads the parents to love him, has not yet taken a firm root in their minds. That image becomes stronger by the continual sight; it grows with the development of the child, and later on the image begins again to decrease and to vanish. The parents’ love for a new-born child is not so great as it is when the child is one year old; and when one year old, it is less loved by them than when six years old. The feeling and love of the father for the child would have led him to neglect the law if he were allowed to wait two or three years, whilst shortly after birth the image is very weak in the mind of the parent, especially of the father who is responsible for the execution of this commandment. The circumcision must take place on the eighth day (Lev. 12:3), because all living beings are after birth, within the first seven days, very weak and exceedingly tender, as if they were still in the womb of their mother; not until the eighth day can they be counted among those that enjoy the light of the world. That this is also the case with beasts may be inferred from the words of Scripture: “Seven days shall it be under the dam” (Lev. 22:27), as if it had no vitality before the end of that period. In the same manner man is circumcised after the completion of seven days. The period has been fixed, and has not been left to everybody’s judgment.
כג וממה שכלל אותו גם כן זה הכלל – האזהרה מהפסיד כלי המשגל מכל זכר מבעלי החיים – נמשך אחר עיקר ״חוקים ומשפטים צדיקים״ – רצוני לומר: שישוה אדם הדברים כולם, לא ירבה במשגל (כאשר אמרנו) ולא יבטל גם כן לגמרי – אבל ציוה ואמר: ״פרו ורבו״ – כן הכלי הזה יחלש ב׳מילה׳ ולא יעקר בחיתוך, אבל יונח הענין הטבעי על טבעו וישמר מן התוספת. והזהיר מלישא ׳פצוע דכא וכרות שפכה׳ ׳ישראלית׳ מפני שהיא בעילה נפסדת ולבטלה, והנישואים ההם יהיו ׳מכשול׳ לה ולתובעיה – וזה מבואר מאד.
23 The precepts of this class include also the lesson that we must not injure in any way the organs of generation in living beings (ibid. 22:24). The lesson is based on the principle of “righteous statutes and judgments” (Deut. 4:8); we must keep in everything the golden mean; we must not be excessive in love, but must not suppress it entirely; for the Law commands, “Be fruitful, and multiply” (Gen. 1:22). The organ is weakened by circumcision, but not destroyed by the operation. The natural faculty is left in full force, but is guarded against excess. It is prohibited for an Israelite “that is wounded in the stones, or hath his privy member cut off” (Deut. 23:2), to marry an Israelitish woman; because the sexual intercourse is of no use and of no purpose; and that marriage would be a source of ruin to her, and to him who would claim her. This is very clear.
כד ולהתרחק מ׳עריות׳ אסר לבעול ׳ממזר׳ ׳בת ישראל׳ – להודיע הנואף והנואפת שאם יעשו יפסידו בזרעם הפסד שאין לו תקנה לעולם. ולפחיתות בני הזנונים גם כן תמיד בכל לשון ובכל אומה, פאר ׳זרע ישראל׳ מהתערב בהם ׳ממזרים׳. ולמעלת ה׳כהנים׳ נאסרה להם ׳זונה וגרושה וחללה׳; ו׳כהן גדול׳ אשר הוא הנכבד שב׳כהנים׳ נאסרה עליו אפילו ׳אלמנה׳ ואפילו ׳בעולה׳. וזה כולו – טעמו מבואר. – ואם נאסר התערב ׳ממזרים׳ ב״קהל ה׳״ כל שכן ׳עבדים ושפחות׳. – ואיסור חיתון ה׳גוים׳ כבר נכתב טעמו ב׳תורה׳: ״ולקחת מבנותיו לבניך וגו׳״.
24 In order to create a horror of illicit marriages, a bastard was not allowed to marry an Israelitish woman (ibid. 23:3); the adulterer and the adulteress were thus taught that by their act they bring upon their seed irreparable injury. In every language and in every nation the issue of licentious conduct has a bad name; the Law therefore raises the name of the Israelites by keeping them free from the admixture of bastards. The priests, who have a higher sanctity, are not allowed to marry a harlot, or a woman that is divorced from her husband, or that is profane (Lev. xxi 7); the high-priest, the noblest of the priests, must not marry even a widow, or a woman that has had sexual intercourse of any kind (ibid. 21:14). Of all these laws the reason is obvious. If bastards were prohibited to marry any member of the congregation of the Lord, how much more rigidly had slaves and handmaids to be excluded. The reason of the prohibition of inter-marriage with other nations is stated in the Law: “And thou take of their daughters unto thy sons, and their daughters go a whoring after their gods, and make thy sons go a whoring after their gods” (Exod. 34:16).
כה וכל מה שנעלם טעמו מרוב ה׳חוקים׳ אינו רק להרחיק מ׳עבודה זרה׳. ואלו הפרטים אשר נעלם ממני טעמם ולא ידעתי תועלתם – הוא מפני שאין הדברים הנשמעים כדברים הנראים לעין; ובעבור זה אין זה השיעור אשר ידעתי אני מדעות הצאבה ממה ששמעתיו מן הספרים, כמו שידע אותו מי שראה מעשיהם הגלויים – וכל שכן בהשתקע הדעות ההם מהיום אלפים שנה והמחות שמם. ואילו ידענו פרטי המעשים ההם ושמענו חלקי אותם הדעות, היה מתבאר לנו הטעם ואפני החכמה בחלקי מעשה ה׳קרבנות׳ וה׳טומאות׳ וזולתם ממה שלא ידעתי טעמו. אבל אין לי ספק בזה כי הכל היה – למחות הדעות ההם הבלתי אמתיות מלב האדם, ולבטל המעשים ההם שאין בם מועיל, אשר כילו הימים ׳בתוהו והבל׳ וביטלו הדעות ההם מחשבת האדם מחקור ציור מושכל ומעשות מעשה מועיל – כאשר בארו לנו נביאינו ואמרו: ״אחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו״ ואמר ירמיה ״אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל״. הסתכל כמה גדול זה ההפסד ואם הוא דבר שצריך האדם להשתדל בכל יכלתו להסירו אם לא, ורוב ה׳מצוות׳ (כמו שבארנו) אינם רק להסיר הדעות ההם, ולהקל הטרחים הגדולים הכבדים והעמל והצער שהיו עושים האנשים ההם לעבודת אלהיהם. וכל מצות עשה או לא תעשה שיעלם ממך טעמה׳ אינה רק רפואת חולי מן החוליים ההם אשר לא הונחנו לדעתם היום. ישתבח האלוה על זה, זהו מה שיאמינהו מי שיש לו ׳שלמות׳ וידע אמיתת מאמר האלוה ית׳: ״לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני״.
25 Most of the “statutes” (ḥukkim), the reason of which is unknown to us serve as a fence against idolatry. That I cannot explain some details of the above laws or show their use is owing to the fact that what we hear from others is not so clear as that which we see with our own eyes. Thus my knowledge of the Sabean doctrines, which I derived from books, is not as complete as the knowledge of those who have witnessed the public practice of those idolatrous customs, especially as they have been out of practice and entirely extinct since two thousand years. If we knew all the particulars of the Sabean worship, and were informed of all the details of those doctrines, we would clearly see the reason and wisdom of every detail in the sacrificial service, in the laws concerning things that are unclean, and in other laws, the object of which I am unable to state. I have no doubt that all these laws served to blot out wrong principles from man’s heart, and to exterminate the practices which are useless, and merely a waste of time in vain and purposeless things. Those principles have turned the mind of the people away from intellectual research and useful actions. Our prophets therefore describe the ways of the idolaters as follows: “(They go) after vain things which cannot profit nor deliver; for they are vain” (1 Sam. 12:21); “Surely our fathers have inherited lies, vanity and things wherein there is no profit” (Jer. 16:19). Consider how great the evil consequences of idolatry are, and say whether we ought with all our power to oppose it or not! Most of the precepts serve, as has been stated by us, as a mere fence against those doctrines [of idolatry], and relieve man from the great and heavy burdens, from the pains and inflictions which formed part of the worship of idols. Every positive or negative precept, the reason of which is unknown to thee, take as a remedy against some of those diseases with which we are unacquainted at present, thank God. This should be the belief of educated men who know the true meaning of the following divine dictum: “I said not unto the seed of Jacob, Seek me in vain” (Isa. 45:19).
כו הנה זכרתי פרטי ה׳מצוות׳ כולם אשר כלל אותם זה הכלל והעירותי על טעמם; ולא נשאר מהם דבר שלא נתתי בו טעם רק חלקים מעטים – ואף על פי שעל דרך האמת כבר נתתי גם בהם טעם. יקל לאיש תבונה להוציאו מכח דברינו.
26 I have now mentioned all the commandments of these fourteen classes one by one, and pointed out the reason of each of them, with the exception of a few for which I was unable to give the reason, and of some details of less importance; but implicitly we have given the reason even of these, and every intelligent reader will easily find it. The reasons of the Precepts are now complete.
Previous ChapterNext Chapter