Guide for the Perplexed, Part 3 Chapter 48

Chapter 48

א ה׳מצוות׳ אשר כלל אותם הכלל השלושה עשר, הם אשר ספרנום ב״הלכות מאכלות אסורות״ וב״הלכות שחיטה״ וב״הלכות נדרים ונזירות״. וכבר בארנו בזה המאמר ובפרוש ״אבות״ תועלת זה הכלל באור גמור בדברים רחבים מאד. ועוד נוסיף עליו באור בזכרון פרטי ה׳מצוות׳ המנויות שם.
1 THE precepts of the thirteenth class are those which we have enumerated in the “Laws concerning forbidden food” (Hilkot maakalot asurot), “Laws concerning killing animals for food” (Hilkot sheḥitah), and “Laws concerning vows and Nazaritism” (Hilkot nedarim u-nezirot). We have fully and very explicitly discussed the object of this class in this treatise, and in our Commentary on the Sayings of the Fathers. We will here add a few remarks in reviewing the single commandments which are mentioned there.
ב ואומר כי כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים – מזונם מגונה. ואין בכל מה שנאסר עלינו מה שיסופק שאין הזק בו, רק החזיר והחלב; ואין הענין כן כי החזיר יותר לח ממה שצריך, ורב הפסולת והמותרות, ורוב מה שמאסתו התורה לרוב לכלוכו ומזונו בדברים הנמאסים. וכבר ידעת הקפדת התורה על ראית הלכלוכים ואפילו בשדות במחנה – כל שכן בתוך המדינה. ואילו היתה מותרת אכילת החזיר היו השווקים עם הבתים יותר מלוכלכים מ׳בית הכסא׳ – כמו שתראה ארצות הצרפתים היום. כבר ידעת אמרם ״פי חזיר כצואה עוברת דמי״.
2 I maintain that the food which is forbidden by the Law is unwholesome. There is nothing among the forbidden kinds of food whose injurious character is doubted, except pork (Lev. 11:7), and fat (ibid. 7:23). But also in these cases the doubt is not justified. For pork contains more moisture than necessary [for human food], and too much of superfluous matter. The principal reason why the Law forbids swine’s flesh is to be found in the circumstance that its habits and its food are very dirty and loathsome. It has already been pointed out how emphatically the Law enjoins the removal of the sight of loathsome objects, even in the field and in the camp; how much more objectionable is such a sight in towns. But if it were allowed to eat swine’s flesh, the streets and houses would be more dirty than any cesspool, as may be seen at present in the country of the Franks. A saying of our Sages declares: “The mouth of a swine is as dirty as dung itself” (B. T. Ber. 25a).
ג וכן חלב הקרב משביע ומפסיד העיכול ומוליד דם קר מדובק – ושריפתו היתה יותר ראויה מאכילתו.
3 The fat of the intestines makes us full, interrupts our digestion, and produces cold and thick blood; it is more fit for fuel [than for human food].
ד וכן הדם והנבילה קשים להתעכל ומזונם רע, וידוע שה׳טרפה׳: ״תחילת נבלה היא״.
4 Blood (Lev. 17:12), and nebelah, i.e., the flesh of an animal that died of itself (Deut. 14:21), are indigestible, and injurious as food; Trefah, an animal in a diseased state (Exod. 22:30), is on the way of becoming a nebelah.
ה ודע, שאילו הסימנים – רצוני לומר: העלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמות, וסנפיר וקשקשת בדגים – אין מציאותם סיבת ההתר ולא העדרם סיבת האיסור, ואמנם הם סימן יודע בו המין המשובח מן המין המגונה.
5 The characteristics given in the Law (Lev. xi., and Deut. xiv.) of the permitted animals, viz., chewing the cud and divided hoofs for cattle, and fins and scales for fish, are in themselves neither the cause of the permission when they are present, nor of the prohibition when they are absent; but merely signs by which the recommended species of animals can be discerned from those that are forbidden.
ו וטעם ׳גיד הנשה׳ כתוב.
6 The reason why the sinew that shrank is prohibited is stated in the Law (Gen. 32:33).
ז ואמנם טעם ׳אבר מן החי׳ הוא היותו מקנה ומלמד אכזריות. ועוד, שכן היו עושים אז מלכי ה׳גוים׳; וגם ל׳עבודה זרה׳ היו עושים כן – רצוני לומר: שהיו חותכים מן הבהמה אבר ידוע ואוכלים אותו.
7 It is prohibited to cut off a limb of a living animal and eat it, because such act would produce cruelty, and develop it: besides, the heathen kings used to do it: it was also a kind of idolatrous worship to cut off a certain limb of a living animal and to eat it.
ח ואמנם איסור ׳בשר בחלב׳ עם היותו מזון עב מאד בלא ספק ומוליד מלוי רב אין רחוק אצלי שיש בו ריח ׳עבודה זרה׳ אולי כך היו אוכלים בעבודה מעבודותיה או בחג מחגיהם. וממה שמחזק זה אצלי – זכור התורה אותו שני פעמים, תחילת מה שציותה עליו עם מצות החג ״שלש פעמים בשנה וגו׳״ כאילו אמר בעת חגכם ובואכם לבית ׳ה׳ אלהיך׳ לא תבשל מה שתבשל שם על דרך פלוני כמו שהיו הם עושים. זהו הטעם החזק אצלי בענין איסורו – ואמנם לא ראיתי זה כתוב במה שראיתי מספרי הצאבה.
8 Meat boiled in milk is undoubtedly gross food, and makes overfull; but I think that most probably it is also prohibited because it is somehow connected with idolatry, forming perhaps part of the service, or being used on some festival of the heathen. I find a support for this view in the circumstance that the Law mentions the prohibition twice after the commandment given concerning the festivals “Three times in the year all thy males shall appear before the Lord God” (Exod. 23:17, and 34:73), as if to say, “When you come before me on your festivals, do not seethe your food in the manner as the heathen used to do.” This I consider as the best reason for the prohibition: but as far as I have seen the books on Sabean rites, nothing is mentioned of this custom.
ט ואמנם מצות שחיטת בהמה היא הכרחית, מפני שהמזון הטבעי לבני אדם הוא מן הזרעים הצומחים בארץ ומבשר בעלי חיים, והטוב שבבשר הוא מה שהותר לנו לאכלו – וזה מה שלא יסופק בו רופא. וכאשר הביא הכרח טוב המזון להריגת בעלי חיים כונה התורה לקלה שבמיתות ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה ולא יחתוך מהם אבר – כמו שבארנו.
9 The commandment concerning the killing of animals is necessary, because the natural food of man consists of vegetables and of the flesh of animals: the best meat is that of animals permitted to be used as food. No doctor has any doubts about this. Since, therefore, the desire of procuring good food necessitates the slaying of animals, the Law enjoins that the death of the animal should be the easiest. It is not allowed to torment the animal by cutting the throat in a clumsy manner, by poleaxing, or by cutting off a limb whilst the animal is alive.
י וכן אסר לשחוט ׳אותו ואת בנו׳ ׳ביום אחד׳ – להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פועל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם. והיה זה הדין מיוחד ב׳שור ושה׳ מפני שהם – מותר לנו אכילתם מן הביתיות הנהוג לאכלם, והם אשר תכיר מהם האם מן הולד.
10 It is also prohibited to kill an animal with its young on the same day (Lev. 22:28), in order that people should be restrained and prevented from killing the two together in such a manner that the young is slain in the sight of the mother; for the pain of the animals under such circumstances is very great. There is no difference in this case between the pain of man and the pain of other living beings, since the love and tenderness of the mother for her young ones is not produced by reasoning, but by imagination, and this faculty exists not only in man but in most living beings. This law applies only to ox and lamb, because of the domestic animals used as food these alone are permitted to us, and in these cases the mother recognises her young.
יא וזה הטעם גם כן ב׳שילוח הקן׳ כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראויים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים. ועל הרוב יהיה סיבה להניח הכל, כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה.
11 The same reason applies to the law which enjoins that we should let the mother fly away when we take the young. The eggs over which the bird sits, and the young that are in need of their mother, are generally unfit for food, and when the mother is sent away she does not see the taking of her young ones, and does not feel any pain. In most cases, however, this commandment will cause man to leave the whole nest untouched, because [the young or the eggs], which he is allowed to take, are, as a rule, unfit for food.
יב ואם אלו הצערים הנפשיים חסר התורה עליהם בבהמות ובעופות כל שכן בבני האדם כולם. ולא תקשה עלי באמרם ׳ז״ל׳: ״האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וגו׳״ – כי הוא לפי אחת משתי הדעות אשר זכרנום – רצוני לומר: דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני.
12 If the Law provides that such grief should not be caused to cattle or birds, how much more careful must we be that we should not cause grief to our fellowmen. When in the Talmud (Ber. p. 33b) those are blamed who use in their prayer the phrase, “Thy mercy extendeth to young birds,” it is the expression of the one of the two opinions mentioned by us, namely, that the precepts of the Law have no other reason but the Divine will. We follow the other opinion.
יג וכבר זכרנו באור התורה לטעם ׳כיסוי הדם׳ והיותו מיוחד ב׳חיה טהורה׳ ו׳עוף טהור׳.
13 The reason why we cover the blood when we kill animals, and why we do it only when we kill clean beasts and clean birds, has already been explained by us (supra, chap. xlvi., p. 362).
יד ועם מה שצותנו התורה מאיסור המאכלים האסורים צותנו גם כן ב׳נדרי איסר׳. והוא – כי כשיאמר אדם ״זה הלחם אסור עלי או זה הבשר אסור עלי״ נאסר עליו לאכלו. כל זה – להרגיל לקנות מדת ההסתפקות, ולחסום תאות המאכל והמשתה – אמרו: ״נדרים סיג לפרישות״. ומפני שהנשים ממהרות לכעוס לקלות הפעלותם וחולשת נפשם – אילו היה ענין שבועותיהם ברשותם היה בזה צער גדול בבית ומחלוקת והפסד סדר, בהיות זה המין מן המזון מותר לאיש ואסור לאשה וזה אסור על הבת ומותר לאם; ומפני זה סמך הענין לבעל הבית בכל מה שנתלה בו. הלא תראה שמי שהיא ברשות עצמה ואינה נמשכת אחר בעל הבית להנהיגה – דינה כדין האנשים ׳בנדרים׳ – רצוני לומר: מי שאין לה בעל ומי שאין לה אב או מי ש׳בגרה׳.
14 In addition to the things prohibited by the Law, we are also commanded to observe the prohibitions enjoined by our own vows (Num. xxx.). If we say, This bread or this meat is forbidden for us, we are not allowed to partake of that food. The object of that precept is to train us in temperance, that we should be able to control our appetites for eating and drinking. Our Sages say accordingly, “Vows are a fence for abstinence.” As women are easily provoked to anger, owing to their greater excitability and the weakness of their mind, their oaths, if entirely under their own control, would cause great grief, quarrel, and disorder in the family; one kind of food would be allowed for the husband, and forbidden for the wife; another kind forbidden for the daughter, and allowed for the mother. Therefore the Law gives the father of the family control over the vows of those dependent on him. A woman that is independent, and not under the authority of a chief of the family, is, as regards vows, subject to the same laws as men; I mean a woman that has no husband, or that has no father, or that is of age, i.e., twelve years and six months.
טו וטעם ה׳נזירות׳ מבואר מאד, והוא הפרישות מן היין אשר הפסיד הראשונים והאחרונים ׳רבים ועצומים כל הרוגיו׳: ״וגם אלה ביין שגו וגו׳. ובא מדין ה׳נזירות׳ מה שתראה מאיסור ״כל אשר יצא מגפן היין״ – להרחקה יתרה עד שיספיק לאדם ממנו הדבר הצריך, כי הנשמר ממנו נקרא ׳קדוש׳ והושם במדרגת ׳כהן גדול׳ ב׳קדושה׳ – עד ש׳לא יטמא׳ אפילו ׳לאביו ולאימו׳ כמוהו, זאת הגדולה – מפני שפרש מן היין.
15 The object of Nazaritism (Num. vi.) is obvious. It keeps away from wine that has ruined people in ardent and modern times. “Many strong men have been slain by it” (Prov. 7:26). “But they also have erred through wine.... the priest and the prophet” (Isa. 28:7). In the law about the Nazarite we notice even the prohibition, “he shall eat nothing that is made of the vine tree” (Num. 6:4), as an additional precaution, implying the lesson that man must take of wine only as much as is absolutely necessary. For he who abstains from drinking it is called “holy”; his sanctity is made equal to that of the high-priest, in not being allowed to defile himself even to his father, to his mother, and the like. This honour is given him because he abstains from wine.
Previous ChapterNext Chapter