Guide for the Perplexed, Part 3 Chapter 43

Chapter 43

א ה׳מצוות׳ אשר כלל אותם הכלל השמיני הם אשר ספרנום ב״ספר זמנים״ וסיבת כולם מבוארת בתורה מלבד מעט.
1 THE precepts of the eighth class are enumerated in “the Section on Seasons” (Sefer zemannim). With a few exceptions, the reasons for all of them are stated in the Law.
ב אמנם ענין השבת – טעמו מפורסם ואין צריך לבאור. כבר נודע מה שבו מהמנוחה – עד שיהיה שביעית חיי האדם בהנאה ובמנוחה מן העמל והטורח שלא ימלט ממנו קטון וגדול; עם מה שמתמיד ומקים הדעת הנכבד מאד לדורות, והוא האמונה בחידוש העולם.
2 The object of Sabbath is obvious, and requires no explanation. The rest it affords to man is known; one-seventh of the life of every man, whether small or great, passes thus in comfort, and in rest from trouble and exertion. This the Sabbath effects in addition to the perpetuation and confirmation of the grand doctrine of the Creation.
ג וענין ׳צום כפור׳ גם כן סיבתו מבוארת, שהוא נותן דעת ה׳תשובה׳ והוא היום שירד בו אדון הנביאים ב׳לוחות שניות׳ ובשרם בסליחת חטאם הגדול – והיה היום ההוא לנצח יום תשובה ועבודה גמורה. ולזה נאסרה בו כל הנאה גשמית וכל טורח בתועלת הגוף – רצוני לומר: המלאכות – ואין עושים בו רק ה׳וידויים׳ – שיודה בחטאיו וישוב מהם.
3 The object of the Fast of Atonement is evident. The Fast creates the sense of repentance; it is the same day on which the chief of all prophets came down [from Mount Sinai] with the second tables, and announced to the people the divine pardon of their great sin; the day was therefore appointed for ever as a day devoted to repentance and true worship of God. For this reason all material enjoyment, all trouble and care for the body, are interdicted, no work may be done; the day must be spent in confession; everone shall confess his sins and abandon them.
ד אבל ה׳ימים הטובים׳ הם כולם לשמחה ולקיבוצים שיש בהם הנאה שבני אדם צריכים אליהם ברוב; ויש מהם תועלת גם כן בענין האהבה שצריך שתהיה בין בני אדם בקיבוצים המדיניים. – ויחוד הימים ההם יש לו סיבה.
4 Other holy days are appointed for rejoicing and for such pleasant gathering as people generally need. They also promote the good feeling that men should have to each other in their social and political relations. The appointment of the special days for such purposes has its cause.
ה פסח׳ – ענינו מפורסם, והיותו שבעה ימים – מפני שהקף השבעה ימים הוא הקף בינוני בין היום השמשי והחודש הירחי, וכבר ידעת, שלזה ההקף מבוא גדול בענינים הטבעיים, וכן הוא עוד בענינים התוריים – כי התורה תדמה בטבע תמיד ותשלים הענינים הטבעיים על צד אחד, כי הטבע אינו בעל מחשבה והסתכלות, והתורה – שיעור והנהגת האלוה שחנן השכל לכל בעל שכל. – ואין זה כונת הפרק ונשוב למה שאנחנו עתה בו.
5 The reason for the Passover is well known. It is kept seven days, because the period of seven days is the unit of time intermediate between a day and a month. It is also known how great is the importance of this period in Nature, and in many religious duties. For the Law always follows Nature, and in some respects brings it to perfection; for Nature is not capable of designing and thinking, whilst the Law is the result of the wisdom and guidance of God, who is the author of the intellect of all rational beings. This, however, is not the theme of the present chapter: let us return to our subject.
ו ו׳שבועות׳ הוא יום ׳מתן תורה׳. ולהגדיל היום ההוא ימנו הימים מן המועד הראשון אליו – כמי שממתין בוא הנאמן שבאוהביו שהוא מונה היום וגם השעות. וזאת היא סיבת ׳ספירת העומר׳ מיום צאתם ממצרים עד יום ׳מתן תורה׳ שהוא היה הכונה והתכלית ביציאתם – כאמרו: ״ואביא אתכם אלי״. ולא היה המראה הגדול ההוא אלא יום אחד – כן זכרונו בכל שנה יום אחד. אבל אכילת ׳מצה׳ אילו היה יום אחד לא היינו מרגישים בו ולא היה מתבאר ענינו, כי הרבה פעמים יאכל האדם מין אחד מן המאכלים שני ימים או שלושה; ואמנם, יתבאר ענינו ויתפרסם בהתמיד אכילתו הקף שלם.
6 The Feast of Weeks is the anniversary of the Revelation on Mount Sinai. In order to raise the importance of this day, we count the days that pass since the preceding festival, just as one who expects his most intimate friend on a certain day counts the days and even the hours. This is the reason why we count the days that pass since the offering of the Omer, between the anniversary of our departure from Egypt and the anniversary of the Lawgiving. The latter was the aim and object of the exodus from Egypt, and thus God said, “I brought you unto myself” (Exod. 19:4). As that great revelation took place only on one day, so we keep its anniversary only one day: but if the eating of unleavened bread on Passover were only commanded for one day, we should not have noticed it, and its object would not have been manifest. For it frequently happens that we take the same kind of food for two or three days. But by our continuing for a whole period [of seven days] to eat unleavened bread, its object becomes clear and evident.
ז כן ׳ראש השנה׳ יום אחד, מפני שהוא יום תשובה והערת בני אדם משכחתם – ומפני זה יתקע בו ב׳שופר׳ – כמו שבארנו ב״משנה תורה״ – וכאילו הוא הצעה ופתיחה ליום ה׳צום׳ כמו שהוא מפורסם בקבלת האומה מענין ׳עשרת ימים שמראש השנה ועד יום הכפורים׳.
7 New-Year is likewise kept for one day; for it is a day of repentance, on which we are stirred up from our forgetfulness. For this reason the shofar is blown on this day, as we have shown in Mishneh-torah. The day is, as it were, a preparation for and an introduction to the day of the Fast, as is obvious from the national tradition about the days between New-Year and the Day of Atonement.
ח אמנם ׳סוכות׳ אשר הכונה בו – הששון והשמחה הוא שבעת ימים כדי שיתפרסם הענין. והיותו בזה הפרק – הנה בארה ה׳תורה׳ סיבתו ״באספך את מעשיך מן השדה״ – רצוני לומר: עת המנוחה והפנאי מן העסקים ההכרחיים. וכבר זכר אריסטו במאמר התשיעי מספר המדות שכן היה הענין המפורסם באומות מקדם – אמר בזה הלשון ״הקרבנות הקדומים והקיבוצים היו אחרי אסוף התבואות והפרות כאילו היו קרבנות מפני הרוחה״ – זהו לשונו. ועוד, שישיבת ה׳סוכה׳ בעת ההיא אפשר לסבלה אין חום גדול ולא מטר מצער.
8 The Feast of Tabernacles, which is a feast of rejoicing and gladness, is kept seven days, in order that the idea of the festival may be more noticeable. The reason why it is kept in the autumn is stated in the Law, “When thou hast gathered in thy labours out of the field” (Exod. 23:16); that is to say, when you rest and are free from pressing labours. Aristotle, in the ninth book of his Ethics, mentions this as a general custom among the nations. He says: “In ancient times the sacrifices and assemblies of the people took place after the ingathering of the corn and the fruit, as if the sacrifices were offered on account of the harvest.” Another reason is this—in this season it is possible to dwell in tabernacles, as there is neither great heat nor troublesome rain.
ט ושני המועדים האלה – רצוני לומר: סוכות ופסח – מלמדים דעות ומדות. אמנם הדעת ב׳פסח׳ – הזכרת ׳אותות מצרים׳ והתמדתה לדורות; אמנם הדעת ב׳סוכות׳ – להתמיד זכר ׳אותות המדבר׳ לדורות. אמנם המדות הם – שיהיה האדם זוכר ימי הרעה בימי הטובה, בעבור שירבה להודות לאלוה ושילמד מדת ענוה ושפלות, ויאכל ׳מצה ומרור׳ ב׳פסח׳ – לזכור מה שארע לנו; וכן יצא מן הבתים לשכון בסוכות כמו שיעשו השרויים בצער שוכני המדברות – לזכור שכן היה עניננו בתחילה ״כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו׳״. ונעתקנו מן הענין ההוא לשכון בבתים המצוירים במקום הטוב שבארץ והשמן שבה בחסד האלוה וביעודיו לאבותינו, בעבור שהיו אנשים שלמים בדעותם ומדותם – רצוני לומר: ״אברהם יצחק ויעקב – שזה גם כן הוא ממה שהתורה תלויה עליו – רצוני לומר: שכל טוב שהיטיב האלוה לנו וייטיב – אמנם הוא ׳בזכות אבות׳ מפני ש״שמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״.
9 The two festivals, Passover and the Feast of Tabernacles, imply also the teaching of certain truths and certain moral lessons. Passover teaches us to remember the miracles which God wrought in Egypt, and to perpetuate their memory; the Feast of Tabernacles reminds us of the miracles wrought in the wilderness. The moral lessons derived from these feasts is this: man ought to remember his evil days in his days of prosperity. He will thereby be induced to thank God repeatedly, to lead a modest and humble life. We eat, therefore, unleavened bread and bitter herbs on Passover in memory of what has happened unto us, and leave [on Succoth] our houses in order to dwell in tabernacles, as inhabitants of deserts do that are in want of comfort. We shall thereby remember that this has once been our condition; [comp.] “I made the children of Israel to dwell in booths” (Lev. 23:43); although we dwell now in elegant houses, in the best and most fertile land, by the kindness of God, and because of His promises to our forefathers, Abraham, Isaac, and Jacob, who were perfect in their opinions and in their conduct. This idea is likewise an important element in our religion; that whatever good we have received and ever will receive of God, is owing to the merits of the Patriarchs, who “kept the way of the Lord to do justice and judgment” (Gen. 18:19).
י אבל צאתנו מ׳סוכות׳ למועד שני – רצוני לומר: ׳שמיני עצרת׳ – הוא להשלים בו מן השמחות מה שאי אפשר לעשותו ב׳סוכות׳ אלא בבתים הרחבים ובבנינים.
10 We join to the Feast of Tabernacles the Feast of the Eighth Day, in order to complete our rejoicings, which cannot be perfect in booths, but in comfortable and well-built houses.
יא אמנם ׳ארבעת מינים שבלולב׳ כבר זכרו ׳ז״ל׳ בו קצת סיבה על צד ה׳דרשות׳ שדרכם ידוע למי שהבין דבריהם; וזה שהם אצלם כדמות מליצת השיר, לא שהדבר ההוא הוא ענין הפסוק ההוא. ונחלקו בני אדם ב׳דרשות׳ לשני חלקים, החלק האחד, ידמה שהם אמרום על צד באור ענין הפסוק ההוא, והחלק השני, יבזה אותם ויחשבם לשחוק אחר שהוא מבואר נגלה שאין זה ענין הפסוק; והחלק הראשון נלחם ונתגבר לאמת ה׳דרשות׳ לפי מחשבתו ולשמרם ויחשוב שהם ענין הפסוק, שמשפט ה׳דרשות׳ כמשפט הדינים המקובלים. ולא הבינה אחת משני הכתות שהם על צד מליצות השיר אשר לא יסופק ענינם על בעל שכל. והתפרסם הדרך ההוא והיו עושים אותו הכל כמה שיעשו המשוררים מזמורי השיר. אמרו: ׳רז״ל׳: ״תני בר קפרא ׳ויתד תהיה לך על אזנך׳ – אל תקרא ׳אזנך׳ אלא ׳אזנך׳ – מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו״. ואני תמה אם זה ה׳תנא׳ אצל אלו הסכלים כן יחשוב בפרוש זה הפסוק, ושזאת היא כונת זאת ה׳מצוה׳ ושה׳יתד׳ הוא האצבע, ו׳אזנך׳ הוא האזנים? איני חושב שאחד ממי ששכלם שלם יחשב זה – אבל היא מליצת שיר נאה מאד, הזהיר בה על מידה טובה, והיא כמו שאסור לומר דבר מגונה, כן אסור לשמעו; וסמך זה לפסוק על צד המשל השיר. וכן כל מה שיאמר ב׳דרשות׳ ׳אל תקרי כך אלא כך׳ – זהו ענינו. – וכבר יצאתי מן הכונה אלא שהיא – תועלת יצטרך אליה כל בעל שכל מאנשי התורה והרבנים. – ואשוב אל סדר דברינו.
11 As regards the four species [the branches of the palm tree, the citron, the myrtle, and the willows of the brook] our Sages gave a reason for their use by way of Agadic interpretation, the method of which is well known to those who are acquainted with the style of our Sages. They use the text of the Bible only as a kind of poetical language [for their own ideas], and do not intend thereby to give an interpretation of the text. As to the value of these Midrashic interpretations, we meet with two different opinions. For some think that the Midrash contains the real explanation of the text, whilst others, finding that it cannot be reconciled with the words quoted, reject and ridicule it. The former struggle and fight to prove and to confirm such interpretations according to their opinion, and to keep them as the real meaning of the text; they consider them in the same light as traditional laws. Neither of the two classes understood it, that our Sages employ biblical texts merely as poetical expressions, the meaning of which is clear to every reasonable reader. This style was general in ancient days; all adopted it in the same way as poets [adopt a certain style]. Our Sages say, in reference to the words, “and a paddle (yated) thou shalt have upon thy weapon” [azeneka, Deut. 23:14]: Do not read azeneka, “thy weapon,” but ozneka, “thy ear.” You are thus told, that if you hear a person uttering something disgraceful, put your fingers into your ears. Now, I wonder whether those ignorant persons [who take the Midrashic interpretations literally] believe that the author of this saying gave it as the true interpretation of the text quoted, and as the meaning of this precept: that in truth yated, “the paddle,” is used for “the finger, “and azeneka denotes “thy ear.” I cannot think that any person whose intellect is sound can admit this. The author employed the text as a beautiful poetical phrase, in teaching an excellent moral lesson, namely this: It is as bad to listen to bad language as it is to use it. This lesson is poetically connected with the above text. In the same sense you must understand the phrase, “Do not read so, but so,” wherever it occurs in the Midrash. I have departed from my subject, but it was for the purpose of making a remark useful to every intellectual member of the Rabbanites. I now return to our theme.
יב והנראה לי ב׳ארבעת מינין שבלולב׳ שהם – שמחה בצאתם מן ה׳מדבר׳ אשר היה ״לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין לשתות״ אל מקום האילנות נותני הפרי והנהרות. ולקח לזכרון זה הנאה שבפרות והטוב שבריחו, והיפה שבעלים והטוב שבעשבים גם כן – רצוני לומר: ׳ערבי נחל׳. ואלו ה׳ארבעת מינין׳ הם אשר קבצו שלשת הדברים האלה האחד מהם – רוב מציאותם ב׳ארץ ישראל׳ בעת ההיא והיה כל אדם יכול למצאם; והענין השני – טוב מראם ורעננותם – ויש מהם טובים בריחם ׳אתרוג והדס׳ אבל ׳לולב וערבה׳ אין להם ריח לא טוב ולא רע; והענין השלישי – עמדם על לחותם ורעננותם בשבעה ימים. – מה שאי אפשר זה באפרסקים וברימונים ובאספרגל ובאגס וכיוצא בהם.
12 I believe that the four species are a symbolical expression of our rejoicing that the Israelites changed the wilderness, “no place of seed, or of figs, or of vines, or of pomegranates, or of water to drink” (Num. 20:5), with a country full of fruit-trees and rivers. In order to remember this we take the fruit which is the most pleasant of the fruit of the land, branches which smell best, most beautiful leaves, and also the best of herbs, i.e., the willows of the brook. These four kinds have also those three purposes: First, they were plentiful in those days in Palestine, so that every one could easily get them. Secondly, they have a good appearance, they are green; some of them, viz., the citron and the myrtle, are also excellent as regards their smell, the branches of the palm-tree and the willow having neither good nor bad smell. Thirdly, they keep fresh and green for seven days, which is not the case with peaches, pomegranates, asparagus, nuts, and the like.
Previous ChapterNext Chapter