א כמו שחלקו אנשי העיון מבעלי התורה אם מעשיו ית׳ נמשכים אחר חכמה או אחר רצון לבד לא לבקשת תכלית כלל, כן חלקו זאת המחלוקת בעצמה במה שנתן לנו מן המצוות. שיש מי שלא יבקש לזה סיבה כלל, ויאמר שהתורות כולם נמשכות אחר הרצון לבד; ויש מי שיאמר שכל מצוה ואזהרה מהם נמשכת אחר החכמה והמכוון בה – תכלית אחת, ושהמצוות כולם יש להם סיבה, ומפני התועלת צווה בהם. והיות לכולם עילה אלא שאנחנו נסכול עילת קצתם ולא נדע אפני החכמה בהם – הוא דעתנו כולנו ההמון והסגולות. וכתובי התורה מבוארים בזה: ״חוקים ומשפטים צדיקים״. ״משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו״. ואלו שנקראים ׳חוקים׳ כשעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח, אשר כתבו עליהם החכמים ׳ז״ל׳ ואמרו: ״דברים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהם והשטן מקטרג עליהן ואומות העולם משיבים עליהן״ – לא יאמין המון ה׳חכמים׳ שהם ענינים שאין להם סיבה כלל ולא בוקש להם תכלית – כי זה יביא לפעולות הבל (כמו שזכרנו); אבל יאמין המון ה׳חכמים׳ שיש להם עילה – רצוני לומר: תכלית מועילה על כל פנים, אלא שנעלמה ממנו אם לקיצור דעותינו או לחסרון חכמתנו. כל ה׳מצות׳ אם כן יש להם אצלם סיבה – רצוני לומר: כי למצוה ההיא או לאזהרה יש תכלית מועילה, מהם מה שהתבאר לנו צד התועלת בהם. כאזהרה מן הרציחה ומן הגניבה ומהם מה שלא התבארה תועלתם כמו שהתבאר בנזכרים, כאיסור ה׳ערלה׳ וכלאי הכרם׳. והם אשר תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו ׳משפטים׳ ואלו שאין תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו ׳חוקים׳. ויאמרו תמיד ״׳כי לא דבר רק הוא׳ ואם ריק הוא – ׳מכם׳ – רצונו לומר: שאין נתינת אלו המצוות דבר ריק שאין תכלית מועילה לו ואם יראה לכם בדבר מן המצות שענינו כן – החסרון הוא מהשגתכם. וכבר ידעת הדבר המפורסם אצלנו ששלמה ידע סיבות המצוות כולן מלבד ׳פרה אדומה׳; וכן אמרם שהאלוה העלים סיבות ה׳מצוות׳ שלא יזלזלו בהם כמו שארע לשלמה בשלש ׳מצוות׳ אשר התבארה עילתם – ועל זה העיקר נמשכו כל דבריהם וכתובי הספרים יורו עליו.
1 As Theologians are divided on the question whether the actions of God are the result of His wisdom, or only of His will without being intended for any purpose whatever, so they are also divided as regards the object of the commandments which God gave us. Some of them hold that the commandments have no object at all; and are only dictated by the will of God. Others are of opinion that all commandments and prohibitions are dictated by His wisdom and serve a certain aim; consequently there is a reason for each one of the precepts: they are enjoined because they are useful. All of us, the common people as well as the scholars, believe that there is a reason for every precept, although there are commandments the reason of which is unknown to us, and in which the ways of God’s wisdom are incomprehensible. This view is distinctly expressed in Scripture; comp. “righteous statutes and judgments” (Deut. 4:8); “the judgments of the Lord are true, and righteous altogether” (Ps. 19:10). There are commandments which are called ḥuḳḳim, “ordinances,” like the prohibition of wearing garments of wool and linen (sha‘atnez), boiling meat and milk together, and the sending of the goat [into the wilderness on the Day of Atonement]. Our Sages use in reference to them phrases like the following: “These are things which I have fully ordained for thee: and you dare not criticize them”; “Your evil inclination is turned against them”; and “non-Jews find them strange.” But our Sages generally do not think that such precepts have no cause whatever, and serve no purpose; for this would lead us to assume that God’s actions are purposeless. On the contrary, they hold that even these ordinances have a cause, and are certainly intended for some use, although it is not known to us; owing either to the deficiency of our knowledge or the weakness of our intellect. Consequently there is a cause for every commandment: every positive or negative precept serves a useful object; in some cases the usefulness is evident, e.g., the prohibition of murder and theft; in others the usefulness is not so evident, e.g., the prohibition of enjoying the fruit of a tree in the first three years (Lev. 19:73), or of a vineyard in which other seeds have been growing (Deut. 22:9). Those commandments, whose object is generally evident, are called “judgments” (mishpatim); those whose object is not generally clear are called “ordinances” (ḥuḳḳim). Thus they say [in reference to the words of Moses]: Ki lo dabar rek hu mi-kem (lit.” for it is not a vain thing for you, “Deut. 32:74); “It is not in vain, and if it is in vain, it is only so through you.” That is to say, the giving of these commandments is not a vain thing and without any useful object; and if it appears so to you in any commandment, it is owing to the deficiency in your comprehension. You certainly know the famous saying that Solomon knew the reason for all commandments except that of the “red heifer.” Our Sages also said that God concealed the causes of commandments, lest people should despise them, as Solomon did in respect to three commandments, the reason for which is clearly stated. In this sense they always speak; and Scriptural texts support the idea.