Guide for the Perplexed, Part 3 Chapter 24

Chapter 24

א ענין ה׳נסיון׳ גם כן מסופק מאוד והוא הגדול שבמסופקי התורה; וה׳תורה׳ זכרה אותו בששה מקומות – כמו שאבאר לך בזה הפרק.
1 THE doctrine of trials is open to great objections: it is in fact more exposed to objections than any other thing taught in Scripture. It is mentioned in Scripture six times, as I will show in this chapter.
ב ואמנם, מה שהוא מפורסם לבני אדם מענין ה׳נסיון׳ והוא – שיביא האלוה מכות ומקרים באיש מבלתי שיקדם לו חטא כדי להרבות שכרו – זאת פינה לא הוזכרה ב׳תורה׳ בלשון מבואר כלל, ואין ב׳תורה׳ מה שיראה פשוטו זה הענין אלא מקום אחד מן הששה מקומות – והנה אבאר אחר זה ענינו. אבל פינת התורה – הפך זה הדעת – הוא אמרו ית׳: ״אל אמונה ואין עול״.
2 People have generally the notion that trials consist in afflictions and mishaps sent by God to man, not as punishments for past sins, but as giving opportunity for great reward. This principle is not mentioned in Scripture in plain language, and it is only in one of the six places referred to that the literal meaning conveys this notion. I will explain the meaning of that passage later on. The principle taught in Scripture is exactly the reverse; for it is said: “He is a God of faithfulness, and there is no iniquity in him” (Deut. 32:4).
ג ולא כל ה׳חכמים׳ גם כן רואים זה הדעת ההמוני – שהם כבר אמרו: ״אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון״. וזה הדעת הוא אשר צריך שיאמינהו כל בן תורה בעל שכל – לא שייחס העול לאלוה – חלילה לו ממנו – עד שיאמן נקוי ראובן מהעול ושלמותו ושלא התחיב מה שחל עליו.
3 The teaching of our Sages, although some of them approve this general belief (concerning trials], is on the whole against it. For they say, “There is no death without sin, and no affliction without transgression.” (See p. 285.) Every intelligent religious person should have this faith, and should not ascribe any wrong to God, who is far from it; he must not assume that a person is innocent and perfect and does not deserve what has befallen him.
ד אמנם הנראה מה׳נסיונות׳ הנזכרות ב׳תורה׳ במקומות ההם – שהם כבר באו בענין הנסיון והבחינה עד שיודע שיעור אמונת האיש ההוא (או האומה ההיא) או יכולת עבודתו. וזה הענין הוא המסופק הגדול – וכל שכן ענין ה׳עקדה׳ אשר לא ידעה בלתי האלוה והם שניהם – ונאמר לו ״כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה״ וכן אמרו: ״כי מנסה ה׳ אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה׳ וגו׳״ וכן אמרו: ״לדעת את אשר בלבבך וגו׳״. והנני מתיר לך כל אלו הספקות.
4 The trials mentioned in Scripture in the [six] passages, seem to have been tests and experiments by which God desired to learn the intensity of the faith and the devotion of a man or a nation. [If this were the case] it would be very difficult to comprehend the object of the trials, and yet the sacrifice of Isaac seems to be a case of this kind, as none witnessed it, but God and the two concerned [Abraham and Isaac]. Thus God says to Abraham, “For now I know that thou fearest God,” etc. (Gen. 22:12). In another passage it is said: “For the Lord your God proveth you to know whether ye love,” etc. (Deut. 13:4). Again, “And to prove thee to know what was in thine heart,” etc. (ibid. 8:2). I will now remove all the difficulties.
ה דע כי כל ׳נסיון׳ שבא ב׳תורה׳ אין כונתו וענינו אלא שידעו בני אדם מה שצריך להם לעשותו ומה שראוי להאמינו. וכאילו ענין ה׳נסיון׳ – שיעשה מעשה אחד, אין הכונה – גוף המעשה ההוא אבל הכונה שיהיה משל – שילמדו ממנו וילכו אחריו. ואמרו: ׳לדעת הישכם אוהבים׳ אין פרושו – שידע האלוה זה. כי הוא כבר ידעו אלא הוא כאמרו: ״לדעת כי אני ה׳ מקדשכם״ אשר ענינו – שידעו האומות, כן אמר כי כשיקום מתפאר בנבואה ותראו אותותיו המביאות לחשוב אמת בדבריו – דעו שהוא ענין שרצהו האלוה להודיע באומות שיעור האמינכם באמיתת תורתו ית׳ והשגתכם אמיתתו, ושאינכם נפתים להסתת מסית ולא תפסד אמונתכם באלוה – למען יכון אליה כל מבקש אמת ויבקש מן האמונות מה שהוא קים זה הקיום אשר לא יביטו עמו לעשית מופת, מפני שהיא קריאה אל הנמנעות – כי לא יועיל עשית המופת רק לאומר האפשר – כמו שבארנו ב׳משנה תורה׳....
5 The sole object of all the trials mentioned in Scripture is to teach man what he ought to do or believe; so that the event which forms the actual trial is not the end desired: it is but an example for our instruction and guidance. Hence the words “to know (la-da‘at) whether ye love,” etc., do not mean that God desires to know whether they loved God; for He already knows it; but la-da‘at, “to know,” has here the same meaning as in the phrase “to know (la-da‘at) that I am the Lord that sanctifieth you” (Exod. 31:13), i.e., that all nations shall know that I am the Lord who sanctifieth you. In a similar manner Scripture says:—If a man should rise, pretend to be a prophet, and show you his signs by which he desired to convince you that his words are true, know that God intends thereby to prove to the nations how firmly you believe in the truth of God’s word, and how well you have comprehended the true Essence of God; that you cannot be misled by any tempter to corrupt your faith in God. Your religion will then afford a guidance to all who seek the truth, and of all religions man will choose that which is so firmly established that it is not shaken by the performance of a miracle. For a miracle cannot prove that which is impossible; it is useful only as a confirmation of that which is possible, as we have explained in our Mishneh-torah. (Yesode ha-torah vii. f. 8:3.)
ו – ואחר שהתבאר שענין ׳לדעת׳ הנה הוא – שידעו בני אדם, כן אמרו ב׳מן׳: ״למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך – התשמור מצותיו אם לא״ – ענינו: לדעת האומות זה ושיתפרסם בעולם שמי שניתן לעבודתו ית׳ – יכלכלהו מאשר לא יחשוב. ועל זה הענין בעצמו נאמר ב׳מן׳ בתחילת רדתו ״למען אנסנו הילך בתורתי אם לא?״ – רוצה בו שיבחון בזה כל בוחן ויראה אם ההמסר לעבודתו מועיל ומספיק או אינו מספיק? אמנם אמרו גם כן ב׳מן׳ פעם שלישית ״המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך״ – הוא מביא לחשוב שפעמים יענה האלוה איש להרבות שכרו; ואין אמיתת הענין כך! אבל ענין אלו הדברים אחד משני ענינים, האחד מהם הוא הענין הנכפל ב׳מן׳ במאמר הראשון והשני, והוא – להודע אם ההמסר לאלוה מספיק בכלכלה ומניח מן העמל והטורח אם אין; או יהיה ענין ׳נסותך׳ – (מאמרו: ״לא נסתה כף רגלה וגו׳״–) כאילו הוא אומר שהוא ית׳ הקדים להרגילכם הטורח במדבר – להרבות טובתכם כשתכנסו לארץ; וזה אמת! כי היציאה מן הטורח אל המנוחה יותר ערבה מההתמדה על המנוחה. וידוע שלולא טרחם ועמלם במדבר לא היו יכולים לכבוש הארץ ולא להלחם ביושביה – כבר אמרה ה׳תורה זה ״כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה, ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף״ – כי המנוחה תסיר הגבורה, וצוק הפרנסה והעמל יתנו הגבורה – והיא ה׳טובה׳ אשר באה בזה הענין ׳באחריתם׳.
6 Having shown that the term “to know” means “that all people may know,” we apply this interpretation to the following words said in reference to the manna: “To humble thee, and to prove thee, to know what was in thine heart, whether thou wouldst keep his commandments, or not” (Deut. 8:2). All nations shall know, it shall be published throughout the world, that those who devote themselves to the service of God are supported beyond their expectation. In the same sense it was said when the manna commenced to come down, “that I may prove them whether they will walk in my law or no” (Exod. 16:4); i.e., let every one who desires try and see whether it is useful and sufficient to devote himself to the service of God. It is, however, said a third time in reference to the manna: “Who fed thee in the wilderness with manna, which thy fathers knew not, that he might humble thee, and that he might prove thee, to do thee good at thy latter end” (Deut. 8:16). This might induce us to think that God sometimes afflicts man for the purpose of increasing his reward. But in truth this is not the case. We may rather assume one of the two following explanations: either this passage expresses the same idea as is expressed in the first and second passages, viz., to show [to all people] whether faith in God is sufficient to secure man’s maintenance and his relief from care and trouble, or not. Or the Hebrew term le-nassoteka means “to accustom thee”; the word is used in this sense in the following passage: “She has not accustomed (nisseta) the sole of her foot to set it upon the ground” (ibid. 28:56). The meaning of the above passage would then be: “God has first trained you in the hardships of the wilderness, in order to increase your welfare when you enter the land of Canaan.” It is indeed a fact that the transition from trouble to ease gives more pleasure than continual case. It is also known that the Israelites would not have been able to conquer the land and fight with its inhabitants, if they had not previously undergone the trouble and hardship of the wilderness. Scripture says in reference to this: “For God said, Lest peradventure the people repent when they see war, and they return to Egypt. But God led the people about, through the way of the wilderness of the Red Sea; and the children of Israel went up harnessed out of the land of Egypt” (Exod. 13:17, 18). Ease destroys bravery, whilst trouble and care for food create strength; and this was [also for the Israelites] the good that ultimately came out of their wanderings in the wilderness.
ז ואמנם, אמרו: ״כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים״ הוא הענין בעצמו הנאמר ב׳משנה תורה׳ ב׳מתנבא בשם עבודה זרה׳: ״כי מנסה ה׳ אלהיכם אתכם״ אשר כבר בארנו ענינו. כן הנה ב׳מעמד הר סיני׳ אמר להם אל תיראו שזה המראה הגדול אשר ראיתם לא היה רק שיגיע לכם האמת בראות העין, בעבור שכשי׳נסה ה׳ אלהיכם אתכם בנביא שקר׳ אומר סתירת מה ששמעתם אותו – להודיע שיעור אמונתכם – תעמדו על אמונתכם ולא תמעד אשורכם; ואילו הייתי בא אליכם שליח ואומר אליכם מה שנאמר לי ולא תשמעוהו היה אפשר שתחשבו לאמת מה שבפי זולתי כשיבוא לכם בסתירת מה שאגיד אותו לכם – לולא ששמעתם אותו בזה המראה.
7 The passage, “For God is come to prove you, and that his fear may be before your faces, that ye sin not” (ibid. 20:20), expresses the same idea as is expressed in Deuteronomy (xiii. 4) in reference to a person who prophesies in the name of idols, namely in the words: “For the Lord your God proveth you to know whether ye love the Lord.” We have already explained the meaning of the latter passage. In the same sense Moses said to the Israelites when they stood round Mount Sinai: “Do not fear; the object of this great sight which you perceived is that you should see the truth with your own eyes. When the Lord your God, in order to show your faithfulness to Him, will prove you by a false prophet, who will tell you the reverse of what you have heard, you will remain firm and your steps will not slide. If I had come as a messenger as you desired, and had told you that which had been said unto me and which you had not heard, you would perhaps consider as true what another might tell you in opposition to that which you heard from me. But it is different now, as you have heard it in the midst of the great sight.”
ח ואמנם, ענין אברהם אבינו ע״ה ב׳עקדה׳ כלל שני ענינים גדולים הם מפינות התורה, הענין האחד הוא – להודיע אותנו גבול ׳אהבת׳ האלוה ית׳ ו׳יראתו׳ עד היכן היא מגעת. וצוה בזה הענין אשר לא ידמה לו לא נתינת ממון ולא נתינת נפש, אבל הוא מופלג מכל מה שאפשר שיבוא במציאות ממה שלא ידומה שטבע בני אדם יטה עליו. והוא שיהיה איש עקר בתכלית הכוסף לילד ובעל עושר גדול ואיש נכבד ובוחר שתשאר מזרעו אומה; ונולד לו בן אחר היאוש איך יהיה חשקו בו ואהבתו אותו, אבל ליראתו האלוה ית׳ ולאהבתו לקים מצותו בז לולד האהוב ההוא והניח כל מה שקוה בו והסכים לשחוט אותו אחר מהלך ימים, כי אילו היה רוצה לעשותו לשעתו בבוא המצוה אליו, היה פעולת בהלה בבלתי הסתכלות; ואמנם, עשותו זה אחר ימים מעת בא המצוה אליו, היה מעשה במחשבה ובהסתכלות אמיתי ובחינת חק מצותו ית׳ ואהבתו ויראתו. ואין צריך להשגיח בענין אחר ולא לעורר הפעלות כלל כי ׳אברהם אבינו׳ לא מיהר לשחוט יצחק לפחדו מהאלוה שיהרגהו או ירוששהו, אבל כדי שיתפרסם לבני אדם מה ראוי לעשותו בשביל אהבת האלוה ית׳ ויראתו לא לתקות גמול ולא לפחד עונש – כמו שבארנו במקומות רבים. ואמר המלאך לו ״כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה״ – רצונו לומר: שבזה המעשה אשר בו תקרא ׳ירא אלהים׳ גמור, ידעו כל בני אדם גבול יראת ה׳ מה הוא.
8 The account of Abraham our father binding his son, includes two great ideas or principles of our faith. First, it shows us the extent and limit of the fear of God. Abraham is commanded to perform a certain act, which is not equalled by any surrender of property or by any sacrifice of life, for it surpasses everything that can be done, and belongs to the class of actions which are believed to be contrary to human feelings. He had been without child, and had been longing for a child; he had great riches, and was expecting that a nation should spring from his seed. After all hope of a son had already been given up, a son was born unto him. How great must have been his delight in the child! how intensely must he have loved him! And yet because he feared God, and loved to do what God commanded, he thought little of that beloved child, and set aside all his hopes concerning him, and consented to kill him after a journey of three days. If the act by which he showed his readiness to kill his son had taken place immediately when he received the commandment, it might have been the result of confusion and not of consideration. But the fact that he performed it three days after he had received the commandment, proves the presence of thought, proper consideration, and careful examination of what is due to the Divine command and what is in accordance with the love and fear of God. There is no necessity to look for the presence of any other idea or of anything that might have affected his emotions. For Abraham did not hasten to kill Isaac out of fear that God might slay him or make him poor, but solely because it is man’s duty to love and to fear God, even without hope of reward or fear of punishment. We have repeatedly explained this. The angel, therefore, says to him, “For now I know,” etc. (ibid. ver. 12), that is, from this action, for which you deserve to be truly called a God-fearing man, all people shall learn how far we must go in the fear of God.
ט ודע, שכבר חיזק זה הענין ב׳תורה׳ ובארו וזכר שתכלית ה׳תורה׳ כולה בכל מה שכללה אותו ממצות עשה וממצות לא תעשה ומיעודים וסיפורים, אמנם הוא דבר אחד והוא – יראת האלוה ית; והוא אמרו: ״אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה וגו׳״. זה – אחד משני הענינים המכוונים ב׳עקדה׳.
9 This idea is confirmed in Scripture: it is distinctly stated that one sole thing, fear of God, is the object of the whole Law with its affirmative and negative precepts, its promises and its historical examples, for it is said, “If thou wilt not observe to do all the words of this Law that are written in this book, that thou mayest fear this glorious and fearful name, the Lord thy God,” etc. (Deut. 28:58). This is one of the two purposes of the ‘akedah (sacrifice or binding of Isaac).
י והענין השני – להודיע אותנו איך יאמינו הנביאים באמת מה שיבואם מאת האלוה בנבואה. שלא יחשוב החושב בעבור שהוא ׳בחלום ובמראה׳ (כמו שבארנו) ובאמצעות הכח המדמה, שפעמים לא יהיה מה שישמעוהו או מה שיומשל להם אמת או יתערב בו קצת ספק; ורצה להודיענו שכל מה שיראה הנביא ב׳מראה הנבואה׳ הוא אמת יציב אצל הנביא לא יסופק בדבר ממנו אצלו כלל, ודינו אצלו כדין הענינים הנמצאים כולם המושגים בחושים או בשכל. והראיה על זה הסכם אברהם לשחוט ״בנו יחידו אשר אהב״ כמו שצווה – ואף על פי שהיתה המצוה ההיא ׳בחלום׳ או ׳במראה׳; ולו היו הנביאים מסופקים בחלום של נבואה או היה אצלם ספק במה שישיגוהו ׳במראה הנבואה׳ לא היו מסכימים לעשות מה שימאנהו הטבע ולא היה הוא מוצא בנפשו לעשות זה המעשה הגדול ׳מספק׳.
10 The second purpose is to show how the prophets believed in the truth of that which came to them from God by way of inspiration. We shall not think that what the prophets heard or saw in allegorical figures may at times have included incorrect or doubtful elements, since the Divine communication was made to them, as we have shown, in a dream or a vision and through the imaginative faculty. Scripture thus tells us that whatever the Prophet perceives in a prophetic vision, he considers as true and correct and not open to any doubt; it is in his eyes like all other things perceived by the senses or by the intellect. This is proved by the consent of Abraham to slay “his only son whom he loved,” as he was commanded, although the commandment was received in a dream or a vision. If the Prophets had any doubt or suspicion as regards the truth of what they saw in a prophetic dream or perceived in a prophetic vision, they would not have consented to do what is unnatural, and Abraham would not have found in his soul strength enough to perform that act, if he had any doubt [as regards the truth of the commandment].
יא ובאמת היה ראוי שיהיה זה הענין על יד אברהם וביצחק – רצוני לומר: ה׳עקדה׳ – כי ׳אברהם אבינו׳ הוא אשר התחיל להודיע היחוד ולקיים הנבואה ולהשאיר זה הדעת אחריו תמיד ולמשוך בני אדם אליו – אמר ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״. וכמו שנמשכו אחר דעותיו האמתיות המועילות הנשמעות ממנו, כן צריך שימשכו אחר הדעות הנלקחות מפעולותיו, וכל שכן זאת הפעולה אשר אמת בה פינת אמתת הנבואה והודיענו בה תכלית ׳יראת ה׳ ואהבתו׳ להיכן היא מגעת.
11 It was just the right thing that this lesson derived from the ‘akedah (“sacrifice”) should be taught through Abraham and a man like Isaac. For Abraham was the first to teach the Unity of God, to establish the faith (in Him], to cause it to remain among coming generations, and to will his fellow-men for his doctrine; as Scripture says of him: “I know him, that he will command,” etc. (Gen. 8:19). In the same manner as he was followed by others in his true and valuable opinions when they were heard from him, so also the principles should be accepted that may be learnt from his actions; especially from the act by which he confirmed the principle of the truth of prophecy, and showed how far we must go in the fear and the love of God.
יב כן צריך שנבין עניני ה׳נסיונות׳ – לא שהאלוה ית׳ ירצה לבחון אדם ולנסותו עד שידע מה שלא היה יודעו קודם – חלילה לו חלילה ממה שידמוהו הסכלים הפתאים ברוע מחשבתם. ודע זה!
12 This is the way how we have to understand the accounts of trials; we must not think that God desires to examine us and to try us in order to know what He did not know before. Far is this from Him; He is far above that which ignorant and foolish people imagine concerning Him, in the evil of their thoughts. Note this.
Previous ChapterNext Chapter