Guide for the Perplexed, Part 3 Chapter 17

Chapter 17

א דעות בני אדם בהשגחה – חמש דעות, והם כולם קדומות – רצוני לומר: שהם דעות נשמעו בזמן הנביאים מעת הגלות התורה האמיתית המאירה לאלה המחשכים כולם.
1 THERE are five different theories concerning Divine Providence; they are all ancient, known since the time of the Prophets, when the true Law was revealed to enlighten these dark regions.
ב הדעת הראשון הוא מאמר מי שחשב שאין השגחה כלל בדבר מן הדברים בכל זה המציאות, ושכל מה שבו מן השמים, ומה שבתוכם, נופל במקרה וכאשר יזדמן, ואין שם כלל לא מסדר ולא מנהיג ולא משגיח בדבר. וזה דעת אפיקורס; והוא גם כן אומר בחלקים, ורואה שהם מתערבים כאשר יזדמן ויתהוה מהם מה שיקרה. וכבר אמרו זה הדעת הכופרים מ׳ישראל׳, והם הנאמר עליהם ״כחשו בה׳ ויאמרו לא הוא״. וכבר באר אריסטו במופת שקרות זה הדעת, ושהדברים כולם אי אפשר היותם במקרה, אבל יש מסדר ומנהיג להם. וכבר זכרנו מזה מעט במה שקדם.
2 First Theory.—There is no Providence at all for anything in the Universe; all parts of the Universe, the heavens and what they contain, owe their origin to accident and chance; there exists no being that rules and governs them or provides for them. This is the theory of Epicurus, who assumes also that the Universe consists of atoms, that these have combined by chance, and have received their various forms by mere accident. There have been atheists among the Israelites who have expressed the same view; it is reported of them: “They have denied the Lord, and said he is not” (Jer. 5:12). Aristotle has proved the absurdity of the theory, that the whole Universe could have originated by chance; he has shown that, on the contrary, there is a being that rules and governs the Universe. We have already touched upon this subject in the present treatise.
ג והדעת השני – דעת מי שיחשוב, שקצת הדברים יש בהם השגחה והם בהנהגת מנהיג וסדר מסדר, וקצתם נעזב ומונח אל המקרה – וזה דעת אריסטו. ואני אבאר לך דעתו בהשגחה. הוא רואה שהאלוה ית׳ משגיח בגלגלים ומה שבהם – ומפני זה התמידו אישיהם על מה שהם עליו. וכבר כתב אלכסנדר ואמר שדעת אריסטו – שהשגחת האלוה תכלה ותפסק אל גלגל הירח. וזה סעיף משרשו בקדמות העולם – שהוא חושב שההשגחה היא כפי טבע המציאות – אם כן אלה הגלגלים ומה שבהם אשר אישיהם מתמידים, ענין ההשגחה בהם הוא התמדתם על ענין שלא ישתנה; וכמו שהתחיב ממציאותם מציאות דברים אחרים אין אישיהם מתמידי המציאות אבל מיניהם, שפע גם כן מן ההשגחה ההיא מה שחייב השאר המינים והתמדתם ואי אפשר השאר אישיהם. ולא נעזבו גם כן אישי כל מין עזיבה גמורה, אבל כל מה שנזדכך וזוקק מן החומר ההוא, עד שקיבל צורת הצמיחה, נתנו בו כוחות שישמרוהו זמן קצוב, ימשכו עליו מה שיאות לו וידחו מעליו מה שאין תועלת לו בו; ומה שנזדכך ממנו יותר מן הראשון, עד שקיבל צורת ההרגשה, הושמו בו כוחות אחרים לשמרו ולנצרו, והושמה לו יכולת אחרת להתנועע – לכון למה שיאות לו ולברוח ממה שהוא כנגדו – ואחר כך נתן לכל איש כפי מה שיצטרך לו המין ההוא; ומה שנזדכך יותר עד שקיבל צורת השכל, נתן לו כח אחר. ינהיג בו, ויחשוב ויסתכל במה שאפשר בו עמידת אישו ושמירת מינו, כפי שלמות האיש ההוא. אמנם שאר התנועות הנופלות באישי המין הם נופלות במקרה, ואין זה אצל אריסטו בהנהגת מנהיג ולא בסידור מסדר. והמשל בו: אם נשב רוח סוער או בלתי סוער, אין ספק שיפיל קצת עלי זה האילן, וישבור סעיפים מאילן אחר, וישליך אבן מתל של אבנים, ויעלה עפר על עשבים ויפסידם, ויסעיר המים ותטבע הספינה שהיתה שם, ויטבעו כל מי שבה או קצתם – ואין הפרש אצלו בין נפילת העלה ההוא ונפילת האבן, או טביעת החסידים החשובים ההם אשר היו בספינה; כן לא יפריש בין שור שהטיל רעי על עם מן הנמלים ומתו, או בנין שנהרסו שתותיו ונפל על מי שבתוכו מן המתפללים ומתו; ואין הפרש אצלו בין חתול שנזדמן לו עכבר וטרפו, או עכביש שטרף זבוב, או אריה שרעב ופגש בנביא וטרפו. סוף דבר, עיקר דעתו שכל מה שיראהו נמשך לא יפסד ולא ישתנה לו מנהג כלל כענינים הרקיעיים, או ימשך על סדר לא יעדר ממנו דבר כי אם לעיתים רחוקות ועל דרך זרות כענינים הטבעיים, הוא אומר שהוא בהנהגה – כלומר: שההשגחה האלהית מחוברת אליו; וכל מה שיראהו בלתי נמשך על הקש ולא שוקד על סדר, כעניני אישי כל מין מן הצמחים ובעלי החיים מדברים ושאינם מדברים יאמר שהוא במקרה לא בהנהגת מנהיג – רצוני לומר: שלא תחובר אליו ההשגחה האלהית – והוא רואה גם כן שחיבור ההשגחה באלה הענינים נמנע, וזה נמשך אחר דעתו בקדמות העולם ושכל מה שנמצא עליו זה המציאות – חלופו נמנע. ואשר האמינו זה הדעת ממי שיצא מכלל תורתנו – הם האומרים ״עזב ה׳ את הארץ״.
3 Second Theory.—Whilst one part of the Universe owes its existence to Providence, and is under the control of a ruler and governor, another part is abandoned and left to chance. This is the view of Aristotle about Providence, and I will now explain to you his theory. He holds that God controls the spheres and what they contain: therefore the individual beings in the spheres remain permanently in the same form. Alexander has also expressed it in his writings that Divine Providence extends down to, and ends with, the sphere of the moon. This view results from his theory of the Eternity of the Universe; he believes that Providence is in accordance with the nature of the Universe: consequently in the case of the spheres with their contents, where each individual being has a permanent existence, Providence gives permanency and constancy. From the existence of the spheres other beings derive existence, which are constant in their species but not in their individuals: in the same manner it is said that Providence sends forth [from the spheres to the earth] sufficient influence to secure the immortality and constancy of the species, without securing at the same time permanence for the individual beings of the species. But the individual beings in each species have not been entirely abandoned, that portion of the materia prima which has been purified and refined, and has received the faculty of growth, is endowed with properties that enable it to exist a certain time, to attract what is useful and to repel what is useless. That portion of the materia prima which has been subject to a further development, and has received the faculty of sensation, is endowed with other properties for its protection and preservation; it has a new faculty of moving freely toward that which is conducive to, and away from that which is contrary to its well-being. Each individual being received besides such properties as are required for the preservation of the species to which it belongs. The portion of the materia prima which is still more refined, and is endowed with the intellectual faculty, possesses a special property by which each individual, according to the degree of his perfection, is enabled to manage, to calculate, and to discover what is conducive both to the temporary existence of the individual and to the preservation of the species. All other movements, however, which are made by the individual members of each species are due to accident; they are not, according to Aristotle, the result of rule and management; e.g., when a storm or gale blows, it causes undoubtedly some leaves of a tree to drop, breaks off some branches of another tree, tears away a stone from a heap of stones, raises dust over herbs and spoils them, and stirs up the sea so that a ship goes down with the whole or part of her contents. Aristotle sees no difference between the falling of a leaf or a stone and the death of the good and noble people in the ship; nor does he distinguish between the destruction of a multitude of ants caused by an ox depositing on them his excrement and the death of worshippers killed by the fall of the house when its foundations give way; nor does he discriminate between the case of a cat killing a mouse that happens to come in her way, or that of a spider catching a fly, and that of a hungry lion meeting a prophet and tearing him. In short, the opinion of Aristotle is this: Everything is the result of management which is constant, which does not come to an end and does not change any of its properties, as e.g., the heavenly beings, and everything which continues according to a certain rule, and deviates from it only rarely and exceptionally, as is the case in objects of Nature. All these are the result of management, i.e., in a close relation to Divine Providence. But that which is not constant, and does not follow a certain rule, as e.g., incidents in the existence of the individual beings in each species of plants or animals, whether rational or irrational, is due to chance and not to management; it is in no relation to Divine Providence. Aristotle holds that it is even impossible to ascribe to Providence the management of these things. This view is closely connected with his theory of the Eternity, of the Universe, and with his opinion that everything different from the existing order of things in Nature is impossible. It is the belief of those who turned away from our Law, and said: “God hath forsaken the earth” (Ezek. 9:9).
ד והדעת השלישי הוא הפך זה הדעת השני. והוא דעת מי שרואה שאין בכל המציאות דבר במקרה כלל, לא פרטי ולא כללי, אבל הכל ברצון ובכוונה והנהגה – ומבואר הוא שכל מי שינהיג כבר ידע. וזאת היא כת האשעריה מן הישמעאלים, והתחיבו לזה הדעת הרחקות עצומות וסבלום וקיבלו אותם – והוא שהם יודו לאריסטו מה שיחשבהו מההשואה בין נפילת העלה ומות האיש – אמרו כן הוא! אבל לא נשבה הרוח במקרה אבל כל עלה נפל בגזרה מן האלוה והוא אשר הפילו עתה בזה המקום, ואי אפשר שיתאחר זמן נפילתו או יקדם ואי אפשר נפילתו בזולת זה המקום, כי זה כולו נגזר מקדם. והתחיב להם לפי זה הדעת שיהיו תנועות בעל החיים ומנוחותיו נגזרות, ושהאדם אין יכולת בידו כלל לעשות דבר או להניח עשותו. ויתחיב לזה הדעת גם כן שיהיה טבע האפשר בטל באלה הענינים, ושיהיו אלה הדברים כולם אם מחויבים או נמנעים – וקבלו זה ואמרו שאלה הדברים אשר נקראם אפשריים בערך אלינו, אמנם כשיערכו אליו ית׳ אין אפשרות בהם כלל, אבל מחויב או נמנע. והתחיב מזה הדעת גם כן שיהיה ענין התורות בלתי מועיל כלל, אחר שהאדם אשר לו נתנה כל תורה לא יוכל לעשות דבר, לא לקים מה שצוה בו ולא להזהר ממה שהוזהר ממנו – ואמרה זאת הכת שהוא ית׳ כן רצה: שישלח, ויצוה, ויזהיר, וייעד, ויירא, ואף על פי שאין יכולת בידינו, ויתכן שיעמוס עלינו לעשות הנמנעות, ואפשר שנקים המצוה – ונענש, ונמרה אותה – ונגמל טוב. והתחיב לפי זה הדעת גם כן שלא תהיה תכלית כונה לפעולותיו ית׳ – וסבלו כובד אלה ההרחקות כולם בעבור שימלט להם הדעת ההוא – עד שכשנראה איש נולד סומא או מצורע, אשר לא נוכל לומר שקדם לו חטא שהתחיב בו זה – נאמר שכן רצה האלוה וכשנראה החסיד העובד שנהרג ביסורים – נאמר כן רצה האלוה ואין עול בזה – כי ראוי להם בחק האלוה שייסר ביסורים מי שלא חטא ויגמול טוב לחוטא – ומאמריהם באלה הדברים מפורסמים.
4 Third Theory.—This theory is the reverse of the second. According to this theory, there is nothing in the whole Universe, neither a class nor an individual being, that is due to chance; everything is the result of will, intention, and rule. It is a matter of course that he who rules must know [that which is under his control]. The Mohammedan Ashariyah adhere to this theory, notwithstanding evident absurdities implied in it; for they admit that Aristotle is correct in assuming one and the same cause [viz., the wind] for the fall of leaves [from the tree] and for the death of a man [drowned in the sea]. But they hold at the same time that the wind did not blow by chance; it is God that caused it to move; it is not therefore the wind that caused the leaves to fall; each leaf falls according to the Divine decree; it is God who caused it to fall at a certain time and in a certain place; it could not have fallen before or after that time or in another place, as this has previously been decreed. The Ashariyah were therefore compelled to assume that motion and rest of living beings are predestined, and that it is not in the power of man to do a certain thing or to leave it undone. The theory further implies a denial of possibility in these things: they can only be either necessary or impossible. The followers of this theory accepted also the last-mentioned proposition, and say, that we call certain things possible, as e.g., the facts that Zeid stands, and that Amr is coming; but they are only possible for us, whilst in their relation to God they cannot be called possible; they are either necessary or impossible. It follows also from this theory, that precepts are perfectly useless, since the people to whom any law is given are unable to do anything: they can neither do what they are commanded nor abstain from what they are forbidden. The supporters of this theory hold that it was the will of God to send prophets, to command, to forbid, to promise, and to threaten, although we have no power [over our actions]. A duty would thus be imposed upon us which is impossible for us to carry out, and it is even possible that we may suffer punishment when obeying the command and receive reward when disobeying it. According to this theory, it must also be assumed that the actions of God have no final cause. All these absurdities are admitted by the Ashariyah for the purpose of saving this theory. When we see a person born blind or leprous, who could not have merited a punishment for previous sins, they say, It is the will of God; when a pious worshipper is tortured and slain, it is likewise the will of God; and no injustice can be asserted to Him for that, for according to their opinion it is proper that God should afflict the innocent and do good to the sinner. Their views on these matters are well known.
ה הדעת הרביעי דעת מי שחשב שלאדם יכולת, ולזה ימשך מה שבא בתורה מן המצוה והאזהרה והגמול והעונש לפי דעת אלה על סדר, ויראו שפעולות האלוה כולם נמשכים אחר החכמה, ושלא יתכן לו עול ושלא יענוש מיטיב. והמעתזילה גם כן הם על זה הדעת, ואף על פי שיכולת האדם אינה אצלם גמורה; והם גם כן יאמינו שהוא ית׳ יודע בנפילת העלה ההוא וברמיסת הנמלה ההיא, ושהשגחתו – בכל הנמצאות. והתחיבו לזה הדעת גם כן הרחקות, ודברים סותרים זה את זה. אמנם ההרחקה היא – היות קצת אישי בני אדם נולד בעל מום והוא לא חטא – אמרו שהוא נמשך אחר חכמתו, וזהו הטוב לאיש הזה שיהיה כך משיהיה בריא, ואנחנו נסכול ההטבה ההיא, ואין זה על צד העונש לו אבל על צד ההטבה אליו. וכן יענו בההרג החסיד – שהוא להרבות גמולו בעולם הבא – עד שהגיע הדבר באלה שנאמר להם ולמה ישר האלוה משפטיו באדם ולא ישרם בזולתו? ובאי זה חטא נשחט החי הזה הבלתי מדבר? וסבלו מן ההרחקה, שאמרו שזה היה הטוב לו עד שיגמלהו האלוה בעולם הבא – עד שהריגת הפרעוש והכינה יתחיב שיהיה להם בעבורה גמול מאת האלוה וכן זה העכבר הבלתי אשם אשר טרפו חתול או נץ – אמרו שכן גזרה חכמתו בחק זה העכבר, והוא יגמלהו על שקרה אותו – בעולם הבא.
5 Fourth Theory.—Man has free will; it is therefore intelligible that the Law contains commands and prohibitions, with announcements of reward and punishment. All acts of God are due to wisdom; no injustice is found in Him, and He does not afflict the good. The Mu’tazila profess this theory, although they do not believe in man’s absolute free will. They hold also that God takes notice of the falling of the leaf and the destruction of the ant, and that His Providence extends over all things. This theory likewise implies contradictions and absurdities. The absurdities are these: The fact that some persons are born with defects, although they have not sinned previously, is ascribed to the wisdom of God, it being better for those persons to be in such a condition than to be in a normal state, though we do not see why it is better; and they do not suffer thereby any punishment at all, but, on the contrary, enjoy God’s goodness. In a similar manner the slaughter of the pious is explained as being for them the source of an increase of reward in future life. They go even further in their absurdities. We ask them why is God only just to man and not to other beings, and how has the irrational animal sinned, that it is condemned to be slaughtered? and they reply it is good for the animal, for it will receive reward for it in the world to come; also the flea and the louse will there receive compensation for their untimely death: the same reasoning they apply to the mouse torn by a cat or vulture; the wisdom of God decreed this for the mouse, in order to reward it after death for the mishap.
ו ואין ראוי אצלי לגנות אחד מאנשי השלש כתות בהשגחה, כי כל אחד מהם הביאהו הכרח גדול למה שאמר. אריסטו נמשך אחר הנראה מטבע המציאות. וכת האשעריה ברחו מיחס לו ית׳ סכלות בדבר, ולא יתכן אצלם שיאמר שידע זה הפרט וסכל זה – והתחיבו ההרחקות ההם וסבלום. וכת המועתזילה גם כן ברחו מליחס לו ית׳ עול ואון, וגם לא ישר אצלם להכחיש השכל הנברא עם האדם, עד שיאמר שהכאבת מי שאין חטא עליו אין עול בה, ולא ישר אצלם גם כן שיהיה שליחות הנביאים כולם ונתינת התורה לא לענין מושכל – וסבלו גם כן מה שסבלוהו מן ההרחקות ההם. ותתחיב להם הסתירה, מפני שהם מאמינים שהוא ית׳ ידע כל דבר, ושהאדם בעל יכולת, וזה יביא למה שיתבאר במעט התבוננות שהוא סתירה.
6 I do not consider it proper to blame the followers of any of the [last named] three theories on Providence, for they have been driven to accept them by weighty considerations. Aristotle was guided by that which appears to be the nature of things. The Ashariyah refused to ascribe to God ignorance about anything, and to say that God whilst knowing one individual being or one portion of the Universe is ignorant of another portion; they preferred to admit the above-mentioned absurdities. The Mu’tazilites refused to assume that God does what is wrong and unjust; on the other hand, they would not contradict common sense and say that it was not wrong to inflict pain on the guiltless, or that the mission of the Prophets and the giving of the Law had no intelligible reason. They likewise preferred to admit the above-named absurdities. But they even contradicted themselves, because they believe on the one hand that God knows everything, and on the other that man has free will. By a little consideration we discover the contradiction.
ז והדעת החמישי הוא דעתנו – רצוני לומר: דעת תורתנו. ואני אודיעך ממנו מה שכתוב בספרי נביאינו בו, והוא אשר יאמינוהו המון חכמינו. ואגיד לך אחר כך עוד מה שיאמינוהו קצת האחרונים מעמנו, ואודיעך גם כן מה שאאמינהו אני בו. ואומר: פנת תורת משה רבנו – עליו השלום – וכל מי שנמשך אחריה, היא שהאדם בעל יכולת גמורה – רצוני לומר: שהוא בטבעו ובבחירתו וברצונו יעשה כל מה שיוכל האדם לעשותו, מבלתי שיברא לו דבר מתחדש כלל; וכן כל מיני בעלי חיים שאינם מדברים יתנועעו ברצונם; וכן רצה האלוה ית׳ – רצוני לומר: שמרצונו הקדום באין תחילה – שיהיה כל בעל חיים מתנועע לרצונו, ושיהיה האדם בעל יכולת על מה שירצהו, או שיבחרהו ממה שיוכל עליו. וזאת – פינה לא נשמע כלל באומתנו ובאנשי תורתנו חולק עליה תהילה לאל.
7 Fifth Theory.—This is our theory, or that of our Law. I will show you [first] the view expressed on this subject in our prophetical books, and generally accepted by our Sages. I will then give the opinion of some later authors among us, and lastly, I will explain my own belief. The theory of man’s perfectly free will is one of the fundamental principles of the Law of our Teacher Moses, and of those who follow the Law. According to this principle man does what is in his power to do, by his nature, his choice, and his will; and his action is not due to any faculty created for the purpose. All species of irrational animals likewise move by their own free will. This is the Will of God; that is to say, it is due to the eternal divine will that all living beings should move freely, and that man should have power to act according to his will or choice within the limits of his capacity. Against this principle we hear, thank God, no opposition on the part of our nation.
ח וכן מכלל פנות תורת ׳משה רבנו׳ – שהוא ית׳ לא יתכן עליו העול בשום צד מן הצדדים ושכל מה שיבוא לבני אדם מן הרעות והמכות או ישיגם מן הטובות לאיש אחד או לקהל, הכל הוא על צד הראוי במשפט הישר אשר אין עול בו כלל; ואפילו אם נכנס קוץ ביד אדם והוציאו מיד לא היה זה רק על צד העונש לו, ואילו השיג למעט הנאה היה זה גמול לו – וכל זה בדין, והוא אמרו עליו ית׳: ״כי כל דרכיו משפט וגו׳״; אלא שאנחנו נסכול אפני הדין ההוא.
8 Another fundamental principle taught by the Law of Moses is this: Wrong cannot be ascribed to God in any way whatever; all evils and afflictions as well as all kinds of happiness of man, whether they concern one individual person or a community, are distributed according to justice; they are the result of strict judgment that admits no wrong whatever. Even when a person suffers pain in consequence of a thorn having entered into his hand, although it is at once drawn out, it is a punishment that has been inflicted on him [for sin], and the least pleasure he enjoys is a reward [for some good action]; all this is meted out by strict justice; as is said in Scripture, “all his ways are judgment” (Deut. 32:4); we are only ignorant of the working of that judgment.
ט הנה כבר התבארו לך אלה הדעות, והוא שכל מה שתראה מעניני בני אדם המתחלפים – יחשוב אריסטו שהוא במקרה גמור, ויחשבו האשעריה שהוא נמשך לרצון לבד, ותחשוב כת המעותזילה שהוא נמשך לחכמה, ונחשוב אנחנו שהוא נמשך אחר הראוי לאדם לפי פעולותיו. ומפני זה הוא אפשר אצל כת האשעריה, שייסר האלוה ביסורים החסיד הטוב בעולם הזה ויעמידהו עולמית באש אשר יאמר בעולם הבא – ויאמר כן רצה האלוה; ויראה המועתזילה שזה עול, ושזה אשר הוכח במכאוב ואפילו הנמלה (כמו שזכרתי לך) יש לה גמול, והיות זה מוכח ומיוסר עד שיגמל נמשך אחר חכמתו; ואנחנו נאמין שכל אלה הענינים האנושיים הם כפי הדין, והאלוה – חלילה לו מעול – לא יענוש אחד ממנו אלא המחויב והראוי לעונש. זהו הכתוב ב׳תורת משה רבנו׳ כי הכל נמשך אחר הדין. ועל זה הדעת נמשכו דברי המון חכמינו – שאתה תמצאם אומרים בבאור ״אין מיתה בלא חטא ולא יסורין בלא עוון״ ואמרו: ״במדה שאדם מודד – בה מודדין לו״ וזה – לשון ה׳משנה׳. ובארו בכל מקום שהמשפט מחויב בהכרח בחוקו ית׳, והוא שיגמול העובד על כל מה שיעשה ממעשי הבור והיושר – ואף על פי שלא צווה בו על ידי נביא – ושיענוש על כל מעשה רע שיעשהו האיש – ואף על פי שלא הוזהר ממנו על ידי נביא – אחר שהוא דבר שהשכל מזהיר ממנו – רצוני לומר: ההזהרה מן העול והחמס. אמרו: ״אין הקדוש ברוך הוא מקפח זכות כל בריה״ ואמרו: ״כל האומר קודשא בריך הוא ותרן הוא יתותרן מעוהי; אלא מאריך אפיה וגבי דיליה״; ואמרו: ״אינו דומה מצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה״ – ובארו שהוא – אף על פי שלא צווה – ׳נותנים לו שכרו׳; – ועל זה העיקר נמשכו כל דבריהם. ובאה בדברי ה׳חכמים׳ תוספת אחת שלא באה במה שכתוב ב׳תורה׳ – והוא מאמר קצתם ״יסורין של אהבה״ – והוא שלפי זה הדעת אפשר שיחולו באדם מכות ללא פשע קודם אבל להרבות גמולו. וזהו גם כן דעת כת המועתזילה. ואין פסוק ב׳תורה׳ לזה הענין; ולא יטעוך עניני ה׳נסיון׳: ״והאלהים נסה את אברהם״ ואמרו: ״ויענך וירעיבך וגו׳״ – כי הנה תשמע אחר זה הדברים בו. ולא נכנסה תורתנו כלל אלא בעניני בני אדם; אמנם ענין זה הגמול לבעל חיים שאינו מדבר, לא נשמע כלל באמונתנו לפנים, וגם ה׳חכמים׳ לא זכרוהו כלל; אבל קצת האחרונים מן ה׳גאונים׳ ז״ל׳ כאשר שמעוהו מכת המעותזילה ישר בעיניהם והאמינוהו.
9 The different theories are now fully explained to you; everything in the varying human affairs is due to chance, according to Aristotle, to the Divine Will alone according to the Ashariyah, to Divine Wisdom according to the Mu’tazilites, to the merits of man according to our opinion. It is therefore possible, according to the Ashariyah, that God inflicts pain on a good and pious man in this world, and keeps him for ever in fire, which is assumed to rage in the world to come, they simply say it is the Will of God. The Mu’tazilites would consider this as injustice, and therefore assume that every being, even an ant, that is stricken with pain [in this world], has compensation for it, as has been mentioned above; and it is due to God’s Wisdom that a being is struck and afflicted in order to receive compensation. We, however, believe that all these human affairs are managed with justice; far be it from God to do wrong, to punish any one unless the punishment is necessary and merited. It is distinctly stated in the Law, that all is done in accordance with justice; and the words of our Sages generally express the same idea. They clearly say: “There is no death without sin, no sufferings without transgression.” (B. T. Shabbath, 55a.) Again, “The deserts of man are meted out to him in the same measure which he himself employs.” (Mish. Sotah, 1:7.) These are the words of the Mishnah. Our Sages declare it wherever opportunity is given, that the idea of God necessarily implies justice; that He will reward the most pious for all their pure and upright actions, although no direct commandment was given them through a prophet; and that He will punish all the evil deeds of men, although they have not been prohibited by a prophet, if common sense warns against them, as e.g., injustice and violence. Thus our Sages say: “God does not deprive any being of the full reward [of its good deed]” (B. T. Pes. 118a) again, “He who says that God remits part of a punishment;, will be punished severely; He is long-suffering, but is sure to exact payment.” (B. T. Baba K. 50a.) Another saying is this: “He who has received a commandment and acts accordingly is not like him who acts in the same manner without being commanded to do so” (B. T. Kidd. 31a); and it is distinctly added that he who does a good thing without being commanded, receives nevertheless his reward. The same principle is expressed in all sayings of our Sages. But they contain an additional doctrine which is not found in the Law; viz., the doctrine of “afflictions of love,” as taught by some of our Sages. According to this doctrine it is possible that a person be afflicted without having previously committed any sin, in order that his future reward may be increased; a view which is held by the Mu’tazilites, but is not supported by any Scriptural text. Be not misled by the accounts of trials, such as “God tried Abraham” (Gen. 22:1); “He afflicted thee and made thee hungry,” etc. (Deut. 8:3); for you will hear more on this subject later on (chap. xxiv.). Our Law is only concerned with the relations of men; but the idea that irrational living beings should receive a reward, has never before been heard of in our nation: the wise men mentioned in the Talmud do not notice it; only some of the later Geonim were pleased with it when they heard it from the sect of the Mu’tazilites, and accepted it.
י ואשר אאמינהו אני בזאת הפינה – רצוני לומר: בהשגחה אלהית – הוא מה שאספר לך. ואיני נסמך בזאת האמונה אשר אספרה למה שהביאני אליו המופת, אבל אסמך בה למה התבאר אצלי שהוא כונת תורת האלוה וספרי נביאינו. וזה הדעת אשר אאמינהו הוא יותר מעט ההרחקות מן הדעות הקודמות ויותר קרוב אל ההקש השכלי. והוא שאני אאמין שההשגחה האלהית אמנם היא בזה העולם התחתון – רצוני לומר: מתחת גלגל הירח – באישי מין האדם לבד, וזה המין לבדו הוא אשר כל עניני אישיו ומה שישיגם מטוב או רע נמשך אחר הדין, כמו שאמר ״כי כל דרכיו משפט״; אבל שאר בעלי החיים וכל שכן הצמחים וזולתם, דעתי בהם דעת אריסטו, לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מאת האלוה ורצונו האישי עתה, ולא שהרוק אשר רקק אותו ראובן התנועע עד שנפל על זה היתוש במקום מיוחד והרגו בגזרת האלוה ולא שזה הדג חטף ובלע זאת התולעת מעל פני המים ברצון אלהי אישי – אבל אלה כולם אצלי במקרה גמור כמו שחושב אריסטו. ואולם ההשגחה האלהית לפי דעתי ולפי מה שאני רואה, היא נמשכת אחר השפע האלהי – והמין אשר נדבק בו השפע ההוא השכלי, עד ששב בעל שכל ונגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל שכל, הוא אשר התחברה אליו ההשגחה האלהית ושיערה לו כל פעולותיו על צד הגמול והעונש. אמנם אם טבעה הספינה ומה שבתוכה כמו שזכר ונפל הגג על מי שבבית, אם היה במקרה הגמור לא היה ביאת האנשים בספינה ושבת האחרים בבית במקרה לפי דעתנו, אבל ברצון אלהי – לפי הדין במשפטיו אשר לא יגיעו דעותינו לידיעת סדרם.
10 My opinion on this principle of Divine Providence I will now explain to you. In the principle which I now proceed to expound I do not rely on demonstrative proof, but on my conception of the spirit of the Divine Law, and the writings of the Prophets. The principle which I accept is far less open to objections, and is more reasonable than the opinions mentioned before. It is this: In the lower or sublunary portion of the Universe Divine Providence does not extend to the individual members of species except in the case of mankind. It is only in this species that the incidents in the existence of the individual beings, their good and evil fortunes, are the result of justice, in accordance with the words, “For all His ways are judgment.” But I agree with Aristotle as regards all other living beings, and à fortiori as regards plants and all the rest of earthly creatures. For I do not believe that it is through the interference of Divine Providence that a certain leaf drops [from a tree], nor do I hold that when a certain spider catches a certain fly, that this is the direct result of a special decree and will of God in that moment; it is not by a particular Divine decree that the spittle of a certain person moved, fell on a certain gnat in a certain place, and killed it; nor is it by the direct will of God that a certain fish catches and swallows a certain worm on the surface of the water. In all these cases the action is, according to my opinion, entirely due to chance, as taught by Aristotle. Divine Providence is connected with Divine intellectual influence, and the same beings which are benefited by the latter so as to become intellectual, and to comprehend things comprehensible to rational beings, are also under the control of Divine Providence, which examines all their deeds in order to reward or punish them. It may be by mere chance that a ship goes down with all her contents, as in the above-mentioned instance, or the roof of a house falls upon those within; but it is not due to chance, according to our view, that in the one instance the men went into the ship, or remained in the house in the other instance: it is due to the will of God, and is in accordance with the justice of His judgments, the method of which our mind is incapable of understanding.
יא ואשר הביאני לזאת האמונה, הוא – שאני לא מצאתי כלל בדברי ספר נביא, שיש לאלוה השגחה באיש מאישי בעלי החיים כי אם בבני אדם לבד; וכבר תמהו הנביאים גם כן על היות ההשגחה בבני אדם, ושהוא קטן ופחות משישגיח הבורא עליו, כל שכן בזולתו מבעלי החיים, אמר ״מה אדם ותדעהו וגו׳״, ״מה אנוש כי תזכרנו וגו׳״. וכבר באו פסוקים מפורשים בהיות ההשגחה בבני אדם כולם ובהפקד כל מעשיהם – אמר ״היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם״ ואמר: ״אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם – לתת לאיש כדרכיו״ ועוד אמר ״כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה״. וכבר זכרה התורה ההשגחה בבני אדם והפקד מעשיהם, אמר ״וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם״, ואמר: ״מי אשר חטא לי אמחנו מספרי״, ואמר: ״והאבדתי את הנפש ההיא״, ואמר: ״ונתתי את פני בנפש ההיא״ – וזה הרבה. וכל מה שבא מעניני אברהם יצחק ויעקב – ראיה גמורה על שההשגחה האישית נמצאת בבני אדם. אמנם שאר אישי בעלי החיים – הענין בהם כמו שיראה אריסטו באין ספק; ומפני זה היתה שחיטתם מותרת וגם מצווה בה, והותר להשתמש בהם בתועלותינו ככל אשר נרצה. והראיה על היות שאר בעלי החיים בלתי מושגח בהם רק במין ההשגחה אשר זכר אותה אריסטו – מאמר הנביא כאשר ראה מהתגברות נבוכדנצר ורוב הרגו בני אדם, אמר אדוני אלהים כאילו נעזבו בני אדם ונשכחו ונעשו הפקר כדגים ותולעי הארץ, הראה בזה המאמר שהמינים ההם נעזבים. והוא אמרו: ״ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו כולו בחכה העלה וגו׳״. ואחר כך באר הנביא שאין הענין כן, ולא על צד העזיבה והשכחה והעלות ההשגחה, אבל על צד העונש להם להתחיבם בכל מה שחל בהם – אמר ״ה׳ למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו״.
11 I have been induced to accept this theory by the circumstance that I have not met in any of the prophetical books with a description of God’s Providence otherwise than in relation to human beings. The prophets even express their surprise that God should take notice of man, who is too little and too unimportant to be worthy of the attention of the Creator: how, then, should other living creatures be considered as proper objects for Divine Providence! Comp. “What is man, that thou takest knowledge of him?” (Ps. 144:3); “What is man, that thou art mindful of him?” (ibid. 8:8). It is clearly expressed in many Scriptural passages that God provides for all men, and controls all their deeds—e.g., “He fashioneth their hearts alike, he considereth all their works” (ibid. 33:15); “For thine eyes are open upon all the ways of the sons of men, to give every one according to his ways” (Jer. 32:19). Again: “For his eyes are upon the ways of man, and he seeth all his goings” (Job 32:21). In the Law there occur instances of the fact that men are governed by God, and that their actions are examined by him. Comp. “In the day when I visit I will visit their sin upon them” (Exod. 32:34) “I will even appoint over you terror” (Lev. 26:16); “Whosoever hath sinned against me, him will I blot out of my book” (Exod. 32:33); “The same soul will I destroy” (Lev. 23:30); “I will even set my face against that soul” (ibid. 20:6). There are many instances of this kind. All that is mentioned of the history of Abraham, Isaac, and Jacob is a perfect proof that Divine Providence extends. to every man individually. But the condition of the individual beings of other living creatures is undoubtedly the same as has been stated by Aristotle. On that account it is allowed, even commanded, to kill animals; we are permitted to use them according to our pleasure. The view that other living beings are only governed by Divine Providence in the way described by Aristotle, is supported by the words of the Prophet Habakkuk. When he perceived the victories of Nebuchadnezzar, and saw the multitude of those slain by him, he said, “O God, it is as if men were abandoned, neglected, and unprotected like fish and like worms of the earth.” He thus shows that these classes are abandoned. This is expressed in the following passage: “And makest men as the fishes of the sea, as the creeping things, that have no ruler over them. They take up all of them with the angle,” etc. (Hab. 1:14, 15). The prophet then declares that such is not the case; for the events referred to are not the result of abandonment, forsaking, and absence of Providence, but are intended as a punishment for the people, who well deserved all that befell them. He therefore says: “O Lord, Thou hast ordained them for judgment, and O mighty God, Thou hast established them for correction” (ibid. ver. 12).
יב ולא תחשוב שזה הדעת יסתור אותו, אמרו: ״נותן לבהמה לחמה וגו׳״, ואמרו: ״הכפירים שואגים לטרף וגו׳״, ואמרו: ״פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון״, ומאמר ה׳חכמים׳ גם כן ״יושב וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים״. והרבה כמו אלה המאמרים שתמצאם, ואין בהם דבר סותר דעתי זה, כי אלה כולם – השגחה מינית לא אישית, וכאילו הוא מספר פעולותיו ית׳ בהכינו לכל מין מזונו ההכרחי וחומר עמידתו. וזה מבואר נגלה. וכן רואה אריסטו שזה המין מן הההשגחה הכרחי נמצא, כבר זכרו גם כן אלכסנדר בשם אריסטו – רצוני לומר: הכנת מציאות מזון כל מין לאישיו – ולולא זה היה המין אבד בלא ספק; וזה מבואר במעט הסתכלות. ואמנם, אמרם ״צער בעלי חיים דאורייתא״ – מאמרו: ״על מה הכית את אתונך״ – הוא על דרך ההשלמה לנו, שלא נלמד מדת האכזריות ולא נכאיב לבטלה ללא תועלת, אבל נכון אל החמלה והרחמנות, ואפילו באי זה בעל חיים שיזדמן, אלא לעת הצורך: ״כי תאוה נפשך לאכול בשר״ – לא שנשחט על דרך האכזריות או השחוק. ולא תתחיב לי גם לפי זה הדעת השאלה לומר: למה השגיח בבני אדם ולא השגיח בהשגחה ההיא לשאר בעלי החיים? כי השואל צריך שישאל עצמו ויאמר למה נתן שכל לאדם ולא נתן זה לשאר מיני בעלי חיים? – כי מענה זאת השאלה האחרונה, כן רצה האלוה! או כן גזרה חכמתו! או כן גזר הטבע, לפי שלשת הדעות הקדומות; ובאלה המענים בעצמם יענה על השאלה הראשונה.
12 Our opinion is not contradicted by Scriptural passages like the following: “He giveth to the beast his food” (Ps. 147:9); “The young lions roar after their prey, and seek their meat from God” (ibid. 104:2 1);” Thou openest thine hand, and satisfiest the desire of every living thing” (ibid. 145:16); or by the saying of our Sages: “He sitteth and feedeth all, from the horns of the unicorns even unto the eggs of insects.” There are many similar sayings extant in the writings of our Sages, but they imply nothing that is contrary to my view. All these passages refer to Providence in relation to species, and not to Providence in relation to individual animals. The acts of God are as it were enumerated; how He provides for every species the necessary food and the means of subsistence. This is clear and plain. Aristotle likewise holds that this kind of Providence is necessary, and is in actual existence. Alexander also notices this fact in the name of Aristotle, viz., that every species has its nourishment prepared for its individual members; otherwise the species would undoubtedly have perished. It does not require much consideration to understand this. There is a rule laid down by our Sages that it is directly prohibited in the Law to cause pain to an animal, and is based on the words: “Wherefore hast thou smitten thine ass?” etc. (Num. 22:32). But the object of this rule is to make us perfect; that we should not assume cruel habits: and that we should not uselessly cause pain to others: that, on the contrary, we should be prepared to show pity and mercy to all living creatures, except when necessity demands the contrary: “When thy soul longeth to eat flesh,” etc. (Deut. 12:20). We should not kill animals for the purpose of practising cruelty, or for the purpose of play. It cannot be objected to this theory, Why should God select mankind as the object of His special Providence, and not other living beings? For he who asks this question must also inquire, Why has man alone, of all species of animals, been endowed with intellect? The answer to this second question must be, according to the three afore-mentioned theories: It was the Will of God, it is the decree of His Wisdom, or it is in accordance with the laws of Nature. The same answers apply to the first question.
יג והבן דעתי עד סופו והעלהו בידך, שאני לא אאמין שיעלם מהאלוה ית׳ דבר או איחס לו לאות, אבל אאמין שההשגחה נמשכת אחר השכל ומדובקת בו, מפני שההשגחה אמנם תהיה ממשכיל ואשר הוא שכל שלם שלמות אין שלמות אחריו; אם כן כל מי שנדבק בו דבר מן השפע ההוא – כפי מה שישיגהו מן השכל, ישיגהו מן ההשגחה; זהו הדעת הנאות אצלי למושכל ולכתובי התורה. ואמנם, שאר הדעות הקודמות יש בהם תוספת וחסרון, אם תוספת – יביא אל בלבול ושיגעון גמור, ולהכחיש המושכל, ולהתגבר על המוחש, או קצור וחסרון – יחיב להאמין אמונת רעות מאד בחק האלוה ית׳ וההפסד לסידור המציאות בני אדם, וימחה ויפסיד כל טובותיהם במדות ובדבריות – רצוני לומר: דעת מי שמעלה ההשגחה מבני אדם וישוה ביניהם ובין אישי שאר מיני בעלי חיים.
13 Understand thoroughly my theory, that I do not ascribe to God ignorance of anything or any kind of weakness; I hold that Divine Providence is related and closely connected with the intellect, because Providence can only proceed from an intelligent being, from a being that is itself the most perfect Intellect. Those creatures, therefore, which receive part of that intellectual influence. will become subject to the action of Providence in the same proportion as they are acted upon by the Intellect. This theory is in accordance with reason and with the teaching of Scripture, whilst the other theories previously mentioned either exaggerate Divine Providence or detract from it. In the former case they lead to confusion and entire nonsense, and cause us to deny reason and to contradict that which is perceived with the senses. The latter case, viz., the theory that Divine Providence does not extend to man, and that there is no difference between man and other animals, implies very bad notions about God; it disturbs all social order, removes and destroys all the moral and intellectual virtues of man.
Previous ChapterNext Chapter