א זה הפרק אבאר לך בו מה שאאמינהו בזאת השאלה, ואחר זה אביא ראיה על מה שאשתדל בו. ואומר: כי כל מה שיאמרהו מי שיחשוב שהביא מופת על חידוש העולם מן המדברים, איני רוצה הראיות ההם, ולא אטעה עצמי בשאקרא דרכי ההטעות מופתים; והיות האדם אומר שעשה מופת על שאלה אחת בהטעאות אינו מחזק אצלי האמנת המבוקש ההוא, אבל מחלישה ומדריך לטעון עליה – כי כשיתבאר הפסד הראיות ההם תחלש הנפש להאמין באשר נעשתה עליו הראיה; והיות הענין אשר אין מופת עליו נשאר עם היותו מבוקש לבד, או שיקובל בו אחד משני קצות הסותר – יותר ראוי. וכבר זכרתי לך דרכי המדברים בקיום חידוש העולם והעירותיך על מקום הטענה עליהם. וכן כל מה שזכרו אריסטו והנמשכים אחריו מן הראיות על קדמות העולם אינו אצלי מופת חותך, אבל טענות ישיגום הספקות העצומות כמו שתשמעהו.
1 IN this chapter I will first expound my view on this question, and then support it by argument-not by such arguments as those of the Mutakallemim, who believe that they have proved the Creatio ex nihilo. I will not deceive myself, and consider dialectical methods as proofs; and the fact that a certain proposition has been proved by a dialectical argument will never induce me to accept that proposition, but, on the contrary, will weaken my faith in it, and cause me to doubt it. For when we understand the fallacy of a proof, our faith in the proposition itself is shaken. It is therefore better that a proposition which cannot be demonstrated be received as an axiom, or that one of the two opposite solutions of the problem be accepted on authority. The methods by which the Mutakallemim proved the Creatio ex nihilo have already been described by me, and I have exposed their weak points. As to the proofs of Aristotle and his followers for the Eternity of the Universe, they are, according to my opinion, not conclusive; they are open to strong objections, as will be explained.