Guide for the Perplexed, Part 1 Chapter 54

Chapter 54

א דע – כי אדון החכמים ׳משה רבינו׳ ע״ה ביקש שתי בקשות, וּבָאַתְהוּ התשובה על שתי הבקשות. הבקשה האחת היא בקשו ממנו ית׳ שיודיעהו עצמו ואמיתתו; והבקשה השנית – והיא אשר ביקש תחלה – שיודיעהו תאריו. והשיבו ית׳ על שתי השאלות בשיעד לו בהודיעו אותו תאריו כולם ושהם – פעולותיו; והודיעו כי עצמו לא יושג לפי מה שהוא, אלא שהוא העירו על מקום עיון, ישיגו ממנו תכלית מה שאפשר לאדם שישיגהו; ואשר השיגו הוא ע״ה לא השיגו אדם לפניו ולא לאחריו.
1 THE wisest man, our Teacher Moses, asked two things of God, and received a reply respecting both. The one thing he asked was, that God should let him know His true essence: the other, which in fact he asked first, that God should let him know His attributes. In answer to both these petitions God promised that He would let him know all His attributes, and that these were nothing but His actions. He also told him that His true essence could not be perceived, and pointed out a method by which he could obtain the utmost knowledge of God possible for man to acquire. The knowledge obtained by Moses has not been possessed by any human being before him or after him.
ב אמנם בקשו ידיעת תאריו הוא אמרו: ״הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו׳״. – והסתכל מה שנכנס תחת זה המאמר מענינים נפלאים. אמרו: ׳הודיעני נא את דרכיך ואדעך׳ – מורה על היותו ית׳ נודע בתאריו, כי כשידע ׳הדרכים׳ – ידעהו. ואמרו: ״למען אמצא חן בעינים״ – מורה על שמי שידע האלוה הוא אשר ימצא חן בעיניו׳ לא מי שיצום ויתפלל לבד; אבל כל מי שידעהו הוא הנרצה, המקורב, ומי שסכלו הוא הנקצף בו, המרוחק; וכפי שיעור החכמה והסכלות יהיה הרצון והקצף והקרוב והריחוק. – וכבר יצאנו מִכַּוָּנַת הפרק, ואשוב אל הענין.
2 His petition to know the attributes of God is contained in the following words: “Show me now thy way, that I may know thee, that I may find grace in thy sight” (Exod. 33:13). Consider how many excellent ideas found expression in the words, “Show me thy way, that I may know thee.” We learn from them that God is known by His attributes, for Moses believed that he knew Him, when he was shown the way of God. The words “That I may find grace in thy sight,” imply that he who knows God finds grace in His eyes. Not only is he acceptable and welcome to God who fasts and prays, but everyone who knows Him. He who has no knowledge of God is the object of His wrath and displeasure. The pleasure and the displeasure of God, the approach to Him and the withdrawal from Him are proportional to the amount of man’s knowledge or ignorance concerning the Creator. We have already gone too far away from our subject, let us now return to it.
ג וכאשר בקש ידיעת התארים וביקש מחילה על האומה ונענה במחילתם, וביקש אחר כן השגת עצמו ית׳, והוא אמרו: ״הראני נא את כבודך״ – נענה על המבוקש הראשון – והוא: ׳הודיעני נא את דרכיך׳ – ונאמר לו: ״אני אעביר כל טובי על פניך״; ונאמר לו במענה השאלה השניה: ״לא תוכל לראות את פני וכו׳״. אמנם אמרו: ׳כל טובי׳ – הוא רמז להראות אותו הנמצאות כולם הנאמר עליהם ״וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד״; רצוני לומר: ב׳הראות אותם לו׳ – שישיג טבעם והקשרם קצתם בקצת וידע הנהגתו להם איך היא בכלל ובפרט. ואל זה הענין רמז באמרו: ״בכל ביתי נאמן הוא״ – כלומר: שהוא הבין מציאות עולמי כולו הבנה אמיתית קיימת (כי הדעות שאינם אמיתיות לא יתקימו) – אם כן, השגת הפעולות ההם, הם תאריו ית׳ אשר יודע מצידם. והראיה על שהדבר אשר יעדו בהשיגו אותו הם פעליו ית׳, היות הדבר אשר הודיעו – תארי פעולות גמורים: ״רחום וחנון ארך אפים״ – הנה כבר התבאר כי ה׳דרכים׳ אשר ביקש ידיעתם והודיעוהו אותם הם הפעולות הבאות ממנו ית׳. וה׳חכמים׳ יקראום ׳מידות׳ ויאמרו: ׳שלוש עשרה מדות׳ וזה השם נופל בשמושם על מדות האדם ״ארבעה מידות בנותני צדקה״, ״ארבע מידות בהולכי לבית המדרש״ – וזה הרבה. והענין הנה אינו שהוא בעל מידות אבל פועל פעולות דומות לפעולות הבאות מאתנו ממידות – רצוני לומר: מתכונות נפשיות – ולא שהוא ית׳ בעל תכונות נפשיות.
3 Moses prayed to God to grant him knowledge of His attributes, and also pardon for His people; when the latter had been granted, he continued to pray for the knowledge of God’s essence in the words, “Show me thy glory” (ib. 18), and then received, respecting his first request, “Show me thy way,” the following favourable reply, “I will make all my goodness to pass before thee” (ib. 19); as regards the second request, however, he was told, “Thou canst not see my face” (ib. 20). The words “all my goodness” imply that God promised to show him the whole creation, concerning which it has been stated, “And God saw everything that he had made, and, behold, it was very good” (Gen. 1:31); when I say “to show him the whole creation,” I mean to imply that God promised to make him comprehend the nature of all things, their relation to each other, and the way they are governed by God both in reference to the universe as a whole and to each creature in particular. This knowledge is referred to when we are told of Moses,” he is firmly established in all mine house” (Num. 12:7); that is, “his knowledge of all the creatures in My universe is correct and firmly established”; for false opinions are not firmly established. Consequently the knowledge of the works of God is the knowledge of His attributes, by which He can be known. The fact that God promised Moses to give him a knowledge of His works, may be inferred from the circumstance that God taught him such attributes as refer exclusively to His works, viz., “merciful and gracious, longsuffering and abundant in goodness,” etc., (Exod. 34:6). It is therefore clear that the ways which Moses wished to know, and which God taught him, are the actions emanating from God. Our Sages call them middot (qualities), and speak of the thirteen middoth of God (Talm. B. Rosh ha-shanah, p. 17b); they used the term also in reference to man; comp. “there are four different middoth (characters) among those who go to the house of learning”; “There are four different middoth (characters) among those who give charity” (Mishnah Abot, 5:13, 14). They do not mean to say that God really possesses middot (qualities), but that He performs actions similar to such of our actions as originate in certain qualities, i.e., in certain psychical dispositions not that God has really such dispositions.
ד ואמנם, הספיק לו זכרון אלו ה׳שלוש עשרה מידות׳ – ואף על פי שכבר השיג ׳כל טובו׳ – רצוני לומר: כל פעולותיו – כי אלו הפעולות הבאות ממנו ית׳ בחוק המצאת בני אדם והנהגתם. וזאת היתה אחרית כונת שאלתו, כי סוף המאמר ״ואדעך למען אמצא חן בעיניך, וראה כי עמך הגוי הזה״ – כלומר: אשר אני צריך להנהיגם בפעולות, אלך בהם בדרך פעולותיך בהנהגתם.
4 Although Moses was shown “all His goodness,” i.e., all His works, only the thirteen middot are mentioned, because they include those acts of God which refer to the creation and the government of mankind, and to know these acts was the principal object of the prayer of Moses. This is shown by the conclusion of his prayer, “that I may know thee, that I may find grace in thy sight, and consider that this nation is thy people” (Exod. 33:16), that is to say, the people whom I have to rule by certain acts in the performance of which I must be guided by Thy own acts in governing them.
ה הנה כבר התבאר לך כי ה׳דרכים׳ וה׳מידות׳ – אחד, והם – הפעולות הבאות מאתו ית׳ בעולם;
5 We have thus shown that “the ways” used in the Bible, and “middot” used in the Mishnah, are identical, denoting the acts emanating from God in reference to the universe.
ו וכל אשר הושגה פעולה מפעולותיו, תואר הוא ית׳ בתואר אשר יבוא ממנו הפועל ההוא, ונקרא בשם הנגזר מן הפועל ההוא. והמשל בו – כי כשהושגה דקות הנהגתו בהוות עובר בעל החיים והמציא כוחות בו, ובמי שיגדלהו אחר לידתו, שימנעוהו מן המות ומן האבדון וישמרוהו מכל הזק ויועילוהו בשימושיו ההכרחיים – וכיוצא בפעולה הזאת ממנו לא תבוא אלא אחר הפעלות והמית רחמים והוא ענין הרחמנות – נאמר עליו ית׳: ׳רחום׳; כמו שנאמר: ״כרחם אב על בנים״ – ואמר: ״וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו״ – ולא שהוא ית׳ יפעל ויהמו רחמיו, אלא כפועל ההוא אשר יבוא מן האב על הבן אשר הוא נמשך לחמלה ורחמנות והפעלות גמור, יבוא ממנו ית׳ בחוק חסידיו לא להפעלות ולא לשינוי. וכמו שאנחנו, כשניתן דבר למי שאין לו חוק עלינו יקרא זה בלשוננו ׳חנינה׳ כמו שאמר: ״חנונו אותם״, ״אשר חנן אלהים ״כי חנני אלהים״ – וזה הרבה – והוא ית׳ ימציא וינהיג מי שאין לו חוק עליו להמציאו והנהיגו – ולזה נקרא ׳חנון׳. וכן נמצא בפעולותיו הבאות בבני אדם ממכות גדולות ירדו בקצת אישים להמיתם, או ענין כולל ממית משפחות או אקלימים יכלו הבן ובן הבן ולא יניחו לו מקום זרע ולא נודל – כהשקע מקומות וכרעש וכזועות הממיתות וכתנועת עם על אחרים לאבדם בסיף ולמחות זכרם – והרבה מאלה הפעולות אשר לא יבואו מאחד ממנו לאחר אלא מכעס גדול או קנאה עצומה או בקשת גאולת דם – ונקרא לפי אלו הפעולות: ״קנוא ונוקם ונוטר ובעל חמה״ – רצונו לומר: כי הפעולות אשר כיוצא בם יבואו ממנו מתכונה נפשית – והיא הקנאה, או בקשת גאולת הדם, או הנקמה, או הכעס – יבואו ממנו ית׳ לפי התחיב הנענשים לא מהיפעלות בשום פנים – יתעלה מכל חסרון! וכן הפעולות כולם הם פעולות דומות לפעולות הבאות מבני אדם מהפעלויות ותכונות נפשיות והם באות מאתו ית׳ לא מענין מוסף על עצמו כלל.
6 Whenever any one of His actions is perceived by us, we ascribe to God that emotion which is the source of the act when performed by ourselves, and call Him by an epithet which is formed from the verb expressing that emotion. We see, e.g., how well He provides for the life of the embryo of living beings; how He endows with certain faculties both the embryo itself and those who have to rear it after its birth, in order that it may be protected from death and destruction, guarded against all harm, and assisted in the performance of all that is required [for its development]. Similar acts, when performed by us, are due to a certain emotion and tenderness called mercy and pity. God is, therefore, said to be merciful: e.g., “Like as a father is merciful to his children, so the Lord is merciful to them that fear Him” (Ps. 103:13); “And I will spare them, as a man spareth (yaḥamol) his own son that serveth him” (Mal. 3:17). Such instances do not imply that God is influenced by a feeling of mercy, but that acts similar to those which a father performs for his son, out of pity, mercy and real affection, emanate from God solely for the benefit of His pious men, and are by no means the result of any impression or change—[produced in God].—When we give something to a person who has no claim upon us, we perform an act of grace; e.g., “Grant them graciously unto us” (Judges 21:22). [The same term is used in reference to God, e.g.] “which God hath graciously given” (Gen. 33:5); “Because God hath dealt graciously with me” (ib. 11). Instances of this kind are numerous. God creates and guides beings who have no claim upon Him to be created and guided by Him; He is therefore called gracious (ḥannun)—His actions towards mankind also include great calamities, which overtake individuals and bring death to them, or affect whole families and even entire regions, spread death, destroy generation after generation, and spare nothing whatsoever. Hence there occur inundations, earthquakes, destructive storms, expeditions of one nation against the other for the sake of destroying it with the sword and blotting out its memory, and many other evils of the same kind. Whenever such evils are caused by us to any person, they originate in great anger, violent jealousy, or a desire for revenge. God is therefore called, because of these acts, “jealous,” “revengeful,” “wrathful,” and “keeping anger” (Nah. 1:2) that is to say, He performs acts similar to those which, when performed by us, originate in certain psychical dispositions, in jealousy, desire for retaliation, revenge, or anger: they are in accordance with the guilt of those who are to be punished, and not the result of any emotion: for He is above all defect! The same is the case with all divine acts: though resembling those acts which emanate from our passions and psychical dispositions, they are not due to anything superadded to His essence.
ז וצריך למנהיג המדינה, כשיהיה נביא, שיתדמה באלו התארים ויבואו מאתו אלו הַפְּעֻלּוֹת כשיעור וכפי הדין, לא לרדיפת ההִפָּעֲלוּת לבד ולא ישלח רסן הכעס, ולא יחזק מדות ההפעלויות בו (כי כל הִפָּעֲלוּת – רע) אבל ישמר מהם כפי כח האדם. ויהיה בקצת הפעמים ולקצת האנשים ׳רחום וחנון׳ ולא לענין הרחמנות והחמלה לבד אלא כפי מה שיהיה ראוי. ויהיה בקצת הפעמים ולקצת האנשים ׳נוטר ונוקם ובעל חמה׳, כפי התחיבם, לא לענין הכעס לבד; עד שיצוה בשרפת איש, והוא בלתי כועס ולא קוצף עליו ולא מואס בו, אבל כפי מה שיראהו מהתחיבו ויביט מה שתביא הפעולה הזאת מן התועלת העצומה בעם רב.
7 The governor of a country, if he is a prophet, should conform to these attributes. Acts [of punishment] must be performed by him moderately and in accordance with justice, not merely as an outlet of his passion. He must not let loose his anger, nor allow his passion to overcome him: for all passions are bad, and they must be guarded against as far as it lies in man’s power. At times and towards some persons he must be merciful and gracious, not only from motives of mercy and compassion, but according to their merits: at other times and towards other persons he must evince anger, revenge, and wrath in proportion to their guilt, but not from motives of passion. He must be able to condemn a person to death by fire without anger, passion, or loathing against him, and must exclusively be guided by what he perceives of the guilt of the person, and by a sense of the great benefit which a large number will derive from such a sentence.
ח הלא תסתכל בכתובי ה׳תורה׳, כאשר צוה לאבד ׳שבעה עממים׳ ואמר: ״לא תחיה כל נשמה״, סמך לו מיד: ״למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם לה׳ אלהיכם״ – יאמר לא תחשוב שזו – אכזריות או בקשת גאולת דם אבל הוא פועל שיגזור אותו הדעת האנושי, שיוסר כל מי שיטה מדרך האמת ויורחקו המונעים כולם אשר ימנעו מן השלמות, אשר הוא השגתו ית׳.
8 You have, no doubt, noticed in the Torah how the commandment to annihilate the seven nations, and “to save alive nothing that breatheth” (Deut. 20:16) is followed immediately by the words, “That they teach you not to do after all their abominations, which they have done unto their gods: so should you sin against the Lord your God” (ib. 18); that is to say, you shall not think that this commandment implies an act of cruelty or of retaliation; it is an act demanded by the tendency of man to remove everything that might turn him away from the right path, and to clear away all obstacles in the road to perfection, that is, to the knowledge of God.
ט ועם זה כולו, צריך שיהיו פעולות הרחמנות והמחילה והחמלה והחנינה באות ממנהיג המדינה יותר הרבה מפעולות העונש. שאלו ה׳שלוש עשרה מדות׳ כולם ׳מדות רחמים׳, בלתי אחת, והיא: ״פוקד עון אבות על בנים״, כי אמרו: ״נקה לא ינקה״ – ענינו: ושרש לא ישרש, כאמרו: ״ונקתה לארץ תשב״.
9 Nevertheless, acts of mercy, pardon, pity, and grace should more frequently be performed by the governor of a country than acts of punishment; seeing that all the thirteen middoth of God are attributes of mercy with only one exception, namely, “visiting the iniquity of the fathers upon the children” (Exod. 34:7); for the meaning of the preceding attribute (in the original ve-nakkeh lo yenakkeh) is “and he will not utterly destroy”; (and not “He will by no means clear the guilty”); comp. “And she will be utterly destroyed (ve-nikketah), she shall sit upon the ground” (Isa. 3:26).
י ודע, כי אמרו: ׳פוקד עון אבות על בנים׳ – אמנם זה בחטא של ׳עבודה זרה׳ לבד לא בחטא אחר. והראיה על זה אמרו ב׳עשרת הדברות׳: ״על שלשים ועל רבעים לשונאיו״ – ולא יקרא ׳שונא׳ אלא ׳עובד עבודה זרה׳ לבד: ״כי כל תועבת ה׳ אשר שנא״. ואמנם, הספיק לו ׳רבעים׳ כי תכלית מה שאפשר לו לאדם לראות מזרעו – הוא ׳דור רביעי׳. וכשיהרגו אנשי המדינה ׳עובדי עבודה זרה׳ יהרג הזקן ההוא ה׳עובד׳ ובן בן בנו שהוא הולד הרביעי; וכאילו סיפר שמכלל מצוותיו ית׳ – שהם מכלל פעולותיו בלא ספק – שיהרג זרע ׳עובדי עבודה זרה׳ אף על פי שהם קטנים בתוך אבותם ואבות אבותם. וזאת המצוה, מְצָאנוּהָ נמשכת ב׳תורה׳ בכל מקום כמו שצותה ב׳עיר הנדחת׳: ״החרם אותה ואת כל אשר בה״ – כל זה למחות הרושם ההוא המביא, להפסד הגדול, כמו שבארנו.
10 When it is said that God is visiting the iniquity of the fathers upon the children, this refers exclusively to the sin of idolatry, and to no other sin. That this is the case may be inferred from what is said in the ten commandments, “upon the third and fourth generation of my enemies” (Exod. 20:5), none except idolaters being called “enemy”; comp. also “every abomination to the Lord, which he hateth” (Deut. 12:31). It was, however, considered sufficient to extend the punishment to the fourth generation, because the fourth generation is the utmost a man can see of his posterity; and when, therefore, the idolaters of a place are destroyed, the old man worshipping idols is killed, his son, his grandson, and his great-grandson, that is, the fourth generation. By the mention of this attribute we are, as it were, told that His commandments, undoubtedly in harmony with His acts, include the death even of the little children of idolaters because of the sin of their fathers and grandfathers. This principle we find frequently applied in the Law, as, e.g., we read concerning the city that has been led astray to idolatry, “destroy it utterly, and all that is therein” (Deut. 13:15). All this has been ordained in order that every vestige of that which would lead to great injury should he blotted out, as we have explained.
יא וכבר יצאנו מענין הפרק, אבל בארנו למה הספיק לו הנה מזכרון פעולותיו זכרון אלה לבד, והוא – מפני שהוא צריך אליהם בהנהגת המדינות. כי תכלית מעלת האדם – ההדמות בו ית׳ כפי היכולת – כלומר: שנדמה פעולותינו בפעולותיו – כמו שבארו בפרוש ״קדושים תהיו״ אמרו: ״מה הוא חנון אף אתה היה חנון; מה הוא רחום אף אתה היה רחום״.
11 We have gone too far away from the subject of this chapter, but we have shown why it has been considered sufficient to mention only these (thirteen) out of all His acts: namely, because they are required for the good government of a country; for the chief aim of man should be to make himself, as far as possible, similar to God: that is to say, to make his acts similar to the acts of God, or as our Sages expressed it in explaining the verse, “Ye shall be holy” (Lev. 21:2): “He is gracious, so be you also gracious: He is merciful, so be you also merciful.”
יב והכונה כולה – כי התארים המיוחסים לו ית׳ הם תארי פעולותיו, לא שהוא ית׳ בעל איכות.
12 The principal object of this chapter was to show that all attributes ascribed to God are attributes of His acts, and do not imply that God has any qualities.
Previous ChapterNext Chapter