Guide for the Perplexed, Part 1 Chapter 5

Chapter 5

א כאשר החל ראש הפילוסופים לחקור ולעשות מופתים בענינים עמוקים מאד אמר מתנצל, דבר זה ענינו: שאין ראוי למעין בספריו שייחסהו במה שיחקר עליו לעזות או היותו משתבח ומתפאר והורס לדבר במה שאין ידיעה לו בו, אבל ראוי לו שייחסהו לזריזות והשתדלות בהמציא והעמיד אמונות אמתיות כפי יכולת האדם.
1 WHEN the chief of philosophers (Aristotle) was about to inquire into some very profound subjects, and to establish his theory by proofs, he commenced his treatise with an apology, and requested the reader to attribute the author’s inquiries not to presumption, vanity, egotism, or arrogance, as though he were interfering with things of which he had no knowledge, but rather to his zeal and his desire to discover and establish true doctrines, as far as lay in human power.
ב וכן נאמר אנחנו: כי צריך לאדם שלא יהרס לזה הענין העצום הנכבד מתחלת המחשבה בלתי שירגיל עצמו בחכמות ובדעות, ויזקק מדותיו זקוק רב וימית תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות; וכאשר יבין הקדמות אמתיות וידעם וידע דרכי ההקש ועשות המופת וידע אפני השמירה מהטעאות השכל אז יקדים לחקירה בזה הענין; ולא יגזור בתחילת דעת שיעלה בליבו ולא ישלח מחשבותיו תחילה וישליטם להשגת האלוה אבל יבוש וימנע ויעמוד עד שיעלה ראשון ראשון.
2 We take the same position, and think that a man, when he commences to speculate, ought not to embark at once on a subject so vast and important; he should previously adapt himself to the study of the several branches of science and knowledge, should most thoroughly refine his moral character and subdue his passions and desires, the offspring of his imagination; when, in addition, he has obtained a knowledge of the true fundamental propositions, a comprehension of the several methods of inference and proof, and the capacity of guarding against fallacies, then he may approach the investigation of this subject. He must, however, not decide any question by the first idea that suggests itself to his mind, or at once direct his thoughts and force them to obtain a knowledge of the Creator, but he must wait modestly and patiently, and advance step by step.
ג ועל זה נאמר: ״ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים״ (מחובר למה שיורה עליו הנראה מפחדו להסתכל באור הנראה) – לא שהאלוה ישיגוהו העינים – יתעלה מכל חסרון עילוי רב; ושובח לו ע״ה הדבר הזה והשפיע עליו האלוה ית׳ מטובו – מה שחיב לו שנאמר בו ״ותמונת ה׳ יביט״; וזכרו ה׳חכמים ז״ל׳ כי זה גמול ל׳הסתירו פניו׳ תחילה ׳מהביט אל האלהים׳.
3 In this sense we must understand the words “And Moses hid his face, for he was afraid to look upon God” (Exod. 3:6), though retaining also the literal meaning of the passage, that Moses was afraid to gaze at the light which appeared to his eye; but it must on no account be assumed that the Being which is exalted far above every imperfection can be perceived by the eye. This act of Moses was highly commended by God, who bestowed on him a well deserved portion of His goodness, as it is said: “And the similitude of the Lord shall he behold” (Num. 12:8). This, say our Sages, was the reward for having previously hidden his face, lest he should gaze at the Eternal. (Talm. B. Berakot Fa.)
ד אמנם ׳אצילי בני ישראל׳ הם הרסו ושלחו מחשבותם והשיגו אבל השגה בלתי שלמה; ולזה אמר עליהם ״ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וכו׳״ – ולא אמר: ׳ויראו את אלהי ישראל׳ לבד כי כלל המאמר אינו רק לדקדק עליהם ראיתם לא לתאר איך ראו. ואמנם, דקדק עליהם תוכן השגתם אשר כללה מן הגשמות מה שכללה – חייב זה הרסם קודם שלמותם. והתחיבו ׳כליה׳ ויעתר להם ע״ה והאריך האלוה להם עד שנשרפו ב׳תבערה׳ ונשרף נדב ואביהוא ב׳אוהל מועד׳ לפי מה שבאה בו הקבלה האמיתית.
4 But “the nobles of the Children of Israel” were impetuous, and allowed their thoughts to go unrestrained: what they perceived was but imperfect. Therefore it is said of them, “And they saw the God of Israel, and there was under his feet,” etc. (Exod. 24:10); and not merely, “and they saw the God of Israel”; the purpose of the whole passage is to criticize their act of seeing and not to describe it. They are blamed for the nature of their perception, which was to a certain extent corporeal—a result which necessarily followed, from the fact that they ventured too far before being perfectly prepared. They deserved to perish, but at the intercession of Moses this fate was averted by God for the time. They were afterwards burnt at Taberah, except Nadab and Abihu, who were burnt in the Tabernacle of the congregation, according to what is stated by authentic tradition. (Midr. Rabba ad locum.)
ה ואם היה זה בדינם כל שכן בדיננו אנחנו הפחותים ואשר למטה ממנו שצריך לכל אחד ממנו שיכון ויתעסק בהשלמת ההצעות והבנת ההקדמות המטהרות להשגה מטומאתה שהיא – הטעויות; ואז יבוא להביט אל המחנה הקדוש האלהי כאשר אמר ״וגם הכהנים הנגשים אל ה׳ יתקדשו פן יפרוץ בהם ה׳״. וכבר ציוה שלמה ע״ה בשמירה הרבה כשישתדל האדם להגיע לזאת המדרגה ואמר ממשל ומזהיר ״שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים״.
5 If such was the case with them, how much more is it incumbent on us who are inferior, and on those who are below us, to persevere in perfecting our knowledge of the elements, and in rightly understanding the preliminaries which purify the mind from the defilement of error: then we may enter the holy and divine camp in order to gaze: as the Bible says, “And let the priests also, which come near to the Lord, sanctify themselves, lest the Lord break forth upon them” (Exod. 19:22). Solomon, also, has cautioned all who endeavour to attain this high degree of knowledge in the following figurative terms, “Keep thy foot when thou goest to the house of God” (Eccles. 4:17).
ו ואשוב להשלים מה שנכנסנו לבארו ואומר ש׳אצילי בני ישראל׳ עם המכשולים שארעו להם בהשגתם נתבלבלו גם כן בעבורה פעולותיהם ונטו לענינים הגופיים להשתבש ההשגה. ולזה אמר ״ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו״. אמנם סוף המאמר והוא – אמרו: ״ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכו׳״ הנה יתבאר בקצת פרקי זה המאמר.
6 I will now return to complete what I commenced to explain. The nobles of the Children of Israel, besides erring in their perception, were, through this cause, also misled in their actions: for in consequence of their confused perception, they gave way to bodily cravings. This is meant by the words, “Also they saw God and did eat and drink” (Exod. 24:11). The principal part of that passage, viz., “And there was under his feet as it were a paved work of a sapphire stone” (Exod. 24:10), will be further explained in the course of the present treatise (ch. xxviii.).
ז והכונה כולה אשר כוננוה היא – שכל ׳ראיה׳ או ׳חזיה׳ או ׳הבטה׳ שבאה בזה הענין היא השגה שכלית לא ראות עין – שאיננו ית׳ נמצא שישיגוהו העינים.
7 All we here intend to say is, that wherever in a similar connection any one of the three verbs mentioned above occurs, it has reference to intellectual perception, not to the sensation of sight by the eye: for God is not a being to be perceived by the eye.
ח ואם לא ירצה אחד מן המקצרים להגיע לזאת המדרגה אשר נשתדל עמו לעלותה וישים אלו המלות כולם אשר באו בזה הענין מורות על השגות חושיות לאורים ברואים אם מלאכים או זולתם – אין הזק בזה.
8 It will do no harm, however, if those who are unable to comprehend what we here endeavour to explain should refer all the words in question to sensuous perception, to seeing lights created [for the purpose], angels, or similar beings.
Previous ChapterNext Chapter