ה ושמע עניני תשובתנו. אמרנו אתה האיש המעין בתחלת רעיוניו וזממיו, ומי שיחשוב שיבין ספר שהוא הישרת הראשונים והאחרונים בעברו עליו בקצת עתות הפנאי מן השתיה והמשגל כעברו על ספר מספרי דברי הימים או שיר מן השירים! התישב והסתכל כי אין הדבר כמו שחשבתו בתחלת המחשבה אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר. וזה – כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם – והוא שלמותו האחרון – הוא אשר הגיע ל׳אדם׳ קודם מרותו; ובשבילו נאמר בו שהוא ׳בצלם אלהים ובדמותו׳ ובגללו דבר אתו וצוה אותו כמו שאמר ויצו ה׳ אלהים וכו׳״ – ולא תהיה הצואה לבהמות ולא למי שאין לו שכל. ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר; וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו. אמנם המגונה והנאה – הוא במפורסמות לא במושכלות; כי לא יאמר; השמים כדוריים – נאה ולא הארץ שטוחה – מגונה אבל יאמר אמת ושקר. וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל – ׳אמת ושקר׳ ועל הנאה והמגונה – ׳טוב ורע׳; ובשכל ידע האדם ה׳אמת׳ מן ה׳שקר׳ וזה יהיה בענינים המושכלים כולם. וכאשר היה על שמות עניניו ותמותם והוא עם מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם ״ותחסרהו מעט מאלהים״ – לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא השיגם – עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות – והוא גלות הערוה – לא היה זה מגונה אצלו ולא השיג גנותו. וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות כמו שאמר ״כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים״ – נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית ומפני זה מרה במצוה אשר בעבור שכלו צווה בה והגיעה לו השגת המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות; ואז ידע שיעור מה שאבד לו ומה שהופשט ממנו ובאיזה ענין שב. ולזה נאמר: ״והייתם כאלהים יודעי טוב ורע״ ולא אמר: ׳יודעי שקר ואמת׳ או משיגי שקר ואמת׳ – ואין בהכרחי ׳טוב ורע׳ כלל אבל ׳שקר ואמר׳. והתבונן אמרו: ״ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם״ – לא אמר: ׳ותפקחנה עיני שניהם ויראו׳ כי אשר ראה קודם הוא אשר ראה אחרי כן – לא היו שם סנורים על העין שהוסרו; אבל נתחדש בו ענין אחר שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם.
5 Now mark our reply, which was as follows:—“You appear to have studied the matter superficially, and nevertheless you imagine that you can understand a book which has been the guide of past and present generations, when you for a moment withdraw from your lusts and appetites, and glance over its contents as if you were reading a historical work or some poetical composition. Collect your thoughts and examine the matter carefully, for it is not to be understood as you at first sight think, but as you will find after due deliberation; namely, the intellect which was granted to man as the highest endowment, was bestowed on him before his disobedience. With reference to this gift the Bible states that “man was created in the form and likeness of God.” On account of this gift of intellect man was addressed by God, and received His commandments, as it is said: “And the Lord God commanded Adam” (Gen. 2:16)—for no commandments are given to the brute creation or to those who are devoid of understanding. Through the intellect man distinguishes between the true and the false. This faculty Adam possessed perfectly and completely. The right and the wrong are terms employed in the science of apparent truths (morals), not in that of necessary truths, as, e.g., it is not correct to say, in reference to the proposition “the heavens are spherical,” it is “good” or to declare the assertion that “the earth is flat” to be “bad”: but we say of the one it is true, of the other it is false. Similarly our language expresses the idea of true and false by the terms emet and sheker, of the morally right and the morally wrong, by tob and ra’. Thus it is the function of the intellect to discriminate between the true and the false—a distinction which is applicable to all objects of intellectual perception. When Adam was yet in a state of innocence, and was guided solely by reflection and reason—on account of which it is said: “Thou hast made him (man) little lower than the angels” (Ps. 8:6)—he was not at all able to follow or to understand the principles of apparent truths; the most manifest impropriety, viz., to appear in a state of nudity, was nothing unbecoming according to his idea: he could not comprehend why it should be so. After man’s disobedience, however, when he began to give way to desires which had their source in his imagination and to the gratification of his bodily appetites, as it is said, “And the wife saw that the tree was good for food and delightful to the eyes” (Gen. 3:6), he was punished by the loss of part of that intellectual faculty which he had previously possessed. He therefore transgressed a command with which he had been charged on the score of his reason; and having obtained a knowledge of the apparent truths, he was wholly absorbed in the study of what is proper and what improper. Then he fully understood the magnitude of the loss he had sustained, what he had forfeited, and in what situation he was thereby placed. Hence we read, “And ye shall be like elohim, knowing good and evil,” and not “knowing” or “discerning the true and the false”: while in necessary truths we can only apply the words “true and false,” not “good and evil.” Further observe the passage, “And the eyes of both were opened, and they knew they were naked” (Gen. 3:7): it is not said, “And the eyes of both were opened, and they saw”; for what the man had seen previously and what he saw after this circumstance was precisely the same: there had been no blindness which was now removed, but he received a new faculty whereby he found things wrong which previously he had not regarded as wrong.