מורה נבוכים, חלק ג פרק מ׳

פרק מ

א ה׳מצוות׳ אשר כללם הכלל החמישי, הם אשר ספרנום ב״ספר נזיקים״ והם כולם בהסרת העול ומנוע ההזק. ולרוב האזהרה על מניעת ההזק חייב האדם בכל נזק שיבוא מממונו או מסיבת פעולתו ממה שאפשר לו לשמרו מהזיק; ולכן חיבנו בנזקים שיבואו מבהמותינו עד שנשמרם; וכן ׳אש ובורי׳ מפני שהם ממעשה האדם ואפשר לו לשמרם עד שלא יבוא מהם נזק. וכללו אלו הדינים מן היושר מה שאעיר עליו, וזה לשון ש״שן ורגל ברשות הרבים פטור״ שהוא ענין שאי אפשר לשמרו ומה שיבוא מהם מנזק גם כן שם – הוא מעט; ומי ששם דבר ב׳רשות הרבים׳ הוא שפשע בנפשו ונתן ממונו לאיבוד; ואמנם יהיה חייב ׳על השן והרגל בשדה הניזק׳. אמנם הזק ה׳קרן׳ והדומה לו אשר אפשר לשמרו בכל מקום ואי אפשר להולכים ב׳רשות הרבים׳ להשמר מן הנזק ההוא דינו בכל מקום אחד; ויש בו הפרש בין ׳תם׳ ל׳מועד׳ שאם יהיה המעשה ממי שלא הורגל בו – יתחיב ׳חצי נזק׳ ואם יהיה מעשה הנזק ממי שנמשך עליו ונודע בו – יתחיב ׳נזק שלם׳.
ב ושם דמי ה׳עבד׳ בכלל – חצי דמי בן חורין בכלל – שאתה תמצא ׳ערכי אדם׳. המרובה שבהם ׳ששים שקלים׳ ו׳דמי עבד׳ – ״כסף שלושים שקלים״.
ג והיות הבהמה נהרגת כשתהרוג אדם, אינו לקחת דין ממנה כמו שירחיקו עלינו הצדוקים, אבל הוא לקחת הדין מבעליה; ומפני זה נאסר להנות מבשרה כדי שיפליג בעל הבהמה לשמרה, וידע שאם תהרוג גדול או קטן בן חורין או עבד יפסיד מדמיה על כל פניו ואם תהיה ׳מועדת׳ – יתחיב ׳כופר׳ מוסף על אבדת דמיה. והיא הסיבה בעצמה בהריגת ׳הבהמה הנרבעת׳ שיזהר בעל הבהמה בה וישמרה כשמרו אנשי ביתו שלא תעלם מעיניו – שחמלת בני אדם על ממונם כחמלתם על נפשם, וקצת בני אדם יגדיל ממונו על נפשו, אמנם להשוות ביניהם הוא על הרוב: ״ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו״.
ד וממה שכלל אותו זה הכלל עוד, הוא הריגת ה׳רודף׳ וזה הדין – רצוני לומר: שיהרג מי שישתדל לעשות החטא קודם שיעשהו – אינו מותר כלל אלא בשני המינים האלו, והוא ׳רודף אחר חברו להרגו׳ ו׳רודף אחר ערות אדם לגלותה׳ להיות עול שאי אפשר לתקן מעוותו אחר היותו. אמנם ׳שאר העברות׳ אשר בהם ׳מיתת בית דין׳ כ׳עבודה זרה׳ ו׳שבת׳ אשר לא יזיק בהם לזולתו, אבל הם דעותו – לא יהרג בהם על המחשבה עד שיעשה.
ה וכבר נודע שאיסור ה׳תאוה׳ מפני ה׳חמידה׳ וה׳חמידה׳ מפני ה׳גזל׳ כבר בארוהו ׳ז״ל׳.
ו ואמנם, ׳השב האבדה׳ – הענין בו מבואר, שעם היותו מידה מעולה בתיקון הענינים הוא גם כן ממה שתועלתו חוזרת חלילה – שאם לא יחזיר אבדת זולתו לא יחזירו לו אבדתו – כמו שאתה אם לא תכבד הוריך לא יכבדוך בניך – וכמו זה הרבה.
ז ואמנם, היות ׳רוצח בשגגה׳ ׳גולה׳ הוא להשקיט נפש ׳גואל הדם׳ עד שלא יראה מי שבאה תקלה הזאת על ידו. ותלה חזרתו במות האיש אשר הוא הנכבד שבבני אדם והאהוב לכל ׳ישראל׳ שבזה תנוח דעת הגואל אשר נהרג קרובו – שזה ענין טבעי לאדם כל מי שתקרהו צרה, כשתבוא גם כן לזולתו כיוצא בה או גדולה ממנה ימצא נחמה בזה על מקרהו – ואין במקרי מות בני אדם אצלינו יותר גדול ממיתת ׳כהן גדול׳.
ח ואמנם, ׳עגלה ערופה׳ תועלתה מבוארת – כי המביא אותה היא ה׳עיר הקרובה אל החלל׳ ועל הרוב ההורג הוא ממנה, וזקני העיר ההיא מעידים עליהם האלוה שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתם ולתייר כל שואל דרך (כמו שבא הפרוש בדברי רז״ל) – ולא נהרג זה מפני ששכחנו התיקונים הכוללים ואנחנו לא נדע מי הרגו. ואי אפשר על הרוב עם החקירה ויציאת הזקנים והעומדים ולקיחת העגלה שלא ירבו דברי בני אדם, שואולי בפרסום הענין יודע ההורג ויאמר מי שידעו או שמע ענינו או הורוהו על זה אמתלאות פלוני הוא ההורג כי אחר שיאמר אדם ואפילו ׳אשה׳ או ׳שפחה׳ פלוני הרגו – לא ׳תערף העגלה׳. וכבר נודע שמי שידע ההורג וישתוק ממנו והם העידו האלוה על עצמם שלא ידעוהו יהיה בזה עזות גדולה ואשם גדול; אם כן, אפילו אשה אם תדעהו – תאמר. ואחר שיודע – הגיעה התועלת שאם לא יהרגוהו ׳בין דין׳ המלך יהרגהו שיש לו להרוג באמתלאות ובדדמי; ואם לא יהרגהו המלך ׳גואל הדם׳ יהרגהו ויערים עד שיתנכל אליו להרגו. הנה כבר התבאר שתועלת ׳עגלה ערופה׳ היא – לפרסם ההורג. וחיזק זה הענין בהיותו המקום אשר ׳תערף בו העגלה׳ ׳לא יעבד בו ולא יזרע לעולם׳ שבעל הארץ ההיא יעשה כל תחבולה ויחקור עד שיודע ההורג כדי שלא ׳תערף העגלה׳ ולא תאסר ארצו עליו ׳לעולם׳.
פרק קודםפרק הבא