מורה נבוכים, חלק ג פרק מ״ו

פרק מו

א ה׳מצוות׳ אשר כלל אותם הכלל העשתי עשר, הם אשר ספרנום בשאר ״ספר עבודה וב״ספר קרבנות״. וכבר זכרנו תועלתם בכלל; ועתה אתחיל לתת טעם כל אחת ואחת לפי השגתי.
ב ואומר: כבר אמרה ה׳תורה׳ כפי מה שפרש אונקלוס שהמצרים היו עובדים מזל טלה, ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן, והיו מואסים רועי צאן – אמר ״הן נזבח את תועבת מצרים״ ואמר: ״כי תועבת מצרים כל רועה צאן״. וכן היו כיתות מן הצאבה עובדים לשדים, והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים – ולזה היו קוראים לשדים ׳שעירים׳ – וכבר התפשט הדעת הזה מאד בימי ׳משה רבינו׳: ״ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו׳״. ולזה היו אוסרים הכיתות ההם גם כן אכילת העיזים; אכל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב ׳עובדי עבודה זרה׳ וכולם היו מגדילים זה המין מאד. ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל, ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר מיני בעלי חיים. ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמיתיות, צוינו להקריב אלו השלושה מינים לבד, מן הבהמה ״מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם״ עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי, בו יתקרבו אל האלוה ובמעשה ההוא יכופרו העוונות. וכן מרפאים הדעות הרעות אשר הם חליי הנפש האנושית בהפך אשר בקצה האחר.
ג ומפני זאת הכונה בעצמה צוינו לשחוט ׳כבש הפסח׳ ולהזות דמו ב׳מצרים׳ על השערים מחוץ – לנקות עצמנו מן הדעות ההם ולפרסם שכנגדם, ולהביא להאמין שהמעשה אשר תחשבו בו שהוא סיבה ממיתה, הוא המציל מן המות: ״ופסח ה׳ על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף״ – גמול פרסום העבודה בעשות כל מה שהיו מרחיקים אותו ׳עובדי עבודה זרה׳.
ד זהו הטעם בבחירת השלושה מינים האלה לבד לקרבן – מחובר אל היות אלו השלושה מינים גם כן נמצאים מאד, ולא כמעשה ׳עובדי עבודה זרה׳ שהיו מקריבים האריות והדובים והבהמות המדבריות – כמו שזכר בטומטום.
ה ומפני שרוב בני האדם לא היו יכולים להקריב ׳בהמה׳ צוה להקריב קרבן גם כן ממין העוף, מן הנמצא בארץ ישראל יותר, ומן הנאה והקל למצאו – והם ׳תורים ובני יונה׳. ומי שלא תמצא ידו די העוף, יקריב לחם עשוי באי זה מין שיהיה ממעשה הלחם המפורסם בזמנים ההם אם ׳מאפה תנור׳ או ׳מאפה מחבת׳ או ׳מאפה מרחשת׳; ומי שיכבד עליו הלחם האפוי יקריב סולת – וזה כולו למי שירצה. ואחר כן באר לנו שזה המין מן העבודה – רצוני לומר: הקרבנות – אם לא נעשהו כלל אין חטא עלינו כלל – אמר ״כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא״.
ו ומפני ש׳עובדי עבודה זרה׳ לא היו מקריבים לחם אלא שאור, והיו בוחרים להקריב הענינים המתוקים ומלחלחים קרבניהם בדבש – כמו שהוא מפורסם בספרים אשר סיפרתי לך; וכן לא תמצא בדבר מקרבנותם מלח – מפני זה הזהיר האלוה מהקריב ״כל שאור וכל דבש״ וציוה בהתמדת המלח ״על כל קרבנך תקריב מלח״.
ז וציוה להיות הקרבנות כולם ׳תמימים׳ על הטוב שבעניניהם – שלא יבוא להקל ב׳קרבן׳ ולבזות במה שיקריבו לשמו ית׳ – כמו שאמר ״הקריבהו נא לפחתך – הירצך או הישא פניך?״ – ולזה הטעם גם כן הזהיר מהקריב מה שלא ישלמו לו שבעת ימים, להיותו חסר במינו, והיותו נמאס, מפני שהוא כנפל. – והוא הטעם באיסור ׳אתנן זונה ומחיר כלב׳ לפחיתות שניהם. – והוא הטעם בהקרבת הגדול מן התורים ואפרוחי יונים, כי זהו הטוב שבהם, מפני שהגדול שביונים אין בו ערבות. – והוא הטעם בהיות ה׳מנחות׳ בלולות בשמן ומן הסולת, כי זה – השלם והערב. ונבחרה הלבונה, לטוב ריח עשנה במקומות אשר בהם ריח הבשר הנשרף.
ח ומפני הגדלת ה׳קרבן׳ ושלא יהיה נמאס ונבזה, ציוה להפשיט ה׳עולה׳ ולרחוץ הקרב והכרעים אף על פי שכולם נשרפים. ותמצא זאת הכונה ישמרה תמיד, ויזהיר ממנה: ״באמרכם שולחן ה׳ מגואל הוא וניבו נבזה אכלו״. – והוא הטעם גם כן שלא יאכל ה׳קרבן׳ ׳ערל׳ ולא ׳טמא׳; ולא יאכל אחר שנטמא ולא יאכל ׳לאחר זמנו׳ ולא כשיחשב עליו מחשבה רעה; ושיאכל במקום מיוחד. אבל ה׳עולה׳ שהיא כולה לה׳ לא תאכל כלל. ומה שיקריב בשביל החטא – והוא ה׳חטאת׳ וה׳אשם׳ – יאכל ׳בעזרה׳ וביום שחיטתו ולילו לבד. אבל ה׳שלמים׳ אשר הם למטה מהם – והם ׳קדשים קלים׳ – יאכלו בכל ירושלים לבד, ויאכלו ממחרת היום לא אחר כך – מפני שאחר כך יקבלו זוהמה ויפסדו.
ט ומפני הגדלת ה׳קרבן׳ וכל מה שהוא מיוחד לשמו ית׳ חייב עלינו שכל מי ש׳נהנה מן ההקדש׳ ׳מעל׳ וצריך ׳כפרה ותוספת חומש׳ אף על פי שהוא ׳שוגג׳.
י וכן אין מותרת ׳עבודה בקדשים׳ ולא ׳גיזתם׳ מפני הגדלת ה׳קרבן׳. – ועל צד הסיג חויב דין ה׳תמורה׳ כי אילו היה מותר להמיר הרע בטוב, היה ממיר הטוב ברע ויאמר שזה יותר טוב – על כן נגזר בו ״והיה הוא ותמורתו יהיה קודש״ אבל מה שצוונו בו מהיות הפודה דבר מ׳קדשיו׳ ׳מוסיף חומש׳ – טעמו מבואר, כי ״אדם קרוב אצל עצמו״ וטבעו לעולם לנטות אל הכילות ולחוס על ממונות ולא היה מדקדק בדמי ה׳קודש׳ ולא היה מראה אותו בכל הצריך עד שיעמוד על אמיתת דמיו – על כן חייבו להוסיף עד שימכר לזולתו בשויו; כל זה – כדי שלא יבזוהו מה שנקרא בשמו ית׳ ומה שיתקרב אליו בו.
יא אבל טעם שרפת ׳מנחת כהן׳ – מפני שכל ׳כהן׳ יש לו להקריב קרבנו בעצמו, ויהיה אם כן מביא ׳מנחה׳ ואוכל אותה הוא בעצמו וכאילו לא עשה דבר, כי כל ׳מנחת יחיד׳ לא היה קרב ממנה אלא ׳לבונתה וקומץ׳ ולא די מיעוט זה ה׳קרבן׳ אלא שיאכלנו מי שהביאו, ולא יראה אם כן עבודה כלל – מפני זה היא נשרפת.
יב אמנם החוקים המיוחדים ב׳פסח׳ והוא שיאכל ׳צלי אש׳ לבד ו׳בבית אחד׳: ״ועצם לא תשברו בו״ – כל אלו טעמם מבואר, כי כמו שהמצה מפני החיפזון כן הצלי מפני החיפזון – שלא היה שם פנאי לעשות תבשיל ולתקן מאכלים; ואפילו להתאחר לשבור עצמותיו ולהוציא מה שבהם נאסר – כי כבר זכר עיקר הענין בכל אלה והוא אמרו: ״ואכלתם אותו בחפזון״ ואין עם החפזון פנאי לשבר עצמות, ולא לשלוח ממנו מבית לבית ולהמתין השליח עד שישוב – שאלו כולם מעשי ההתרשלות והפנאי. והכונה היתה – להראות החפזון והמהירות כדי שלא יתאחר אחד מהם ולא יוכל לצאת עם המון העם ויוכלו להזיקו ולהתנכל לו. וצוה לעשות הענינים ההם לנצח, לזכרון איך היה הענין – כמו שאמר ״ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה״. – אבל היותו ״אינו נאכל אלא למנוייו״ הוא – לזרז ללקחו, ושלא ישען כל אחד על קרובו ועל אוהבו ועל מי שנזדמן ולא ירגיש בו מתחלת הזמן – ואמנם היותו אסור ל׳ערלים׳ כבר בארוהו ה׳חכמים ז״ל׳ שאמרו הם בטלו ׳מצות מילה׳ כשארך עמדם במצרים להדמות למצריים, וכאשר צווה במצות ה׳פסח׳ והותנה בו שלא ישחט אלא אחר ׳מילת עצמו ובניו ובני ביתו׳ ואז ״יקרב לעשותו״ – מלו כולם והיה ׳דם מילה׳ מתערב ב׳דם הפסח׳ לרוב הנמולים – כמו שזכרו; ואל זה רמז באמרו: ״׳מתבוססת בדמיך׳ – דם הפסח ודם המילה״.
יג ודע – כי הדם היה טמא מאד בעיני הצאבה, ועם זה היו אוכלים אותו מפני שהיו חושבים שהוא מזון השדים, וכשאכל אותו מי שאכלו כבר השתתף עם השדים. ויבואוהו ויודיעוהו העתידות, כמו שידמו ההמון ממעשי השדים. והיו שם אנשים שהיה קשה בעיניהם אכילת הדם כי הוא דבר שימאסהו טבע האדם, והיו שוחטים בהמה ומקבלים דמה בכלי או בחפירה ואוכלים בשר השחיטה ההיא סביב דמה – והיו מדמים במעשה ההוא שהשדים יאכלו הדם אשר הוא מזונם והם יאכלו הבשר; ובזה תהיה האהבה והאחוה והרעות להם, בעבור שאכלו כולם על שולחן אחד ובמושב אחד – ויבואו להם השדים ההם לפי מחשבתם בחלום ויגידו להם העתידות ויועילו להם. אלו כולם דעות שהיו נמשכים אחריהם בזמנים ההם ובוחרים אותם, והיו מפורסמות לא היה ספק לאחד מן ההמון באמיתתם. ובאה התורה השלמה ליודעיה – להסיר אלו החליים הנאמנים ואסרה אכילת הדם; ועשתה חיזוק באיסורו כמו שעשתה ב׳עבודה זרה׳ בשוה – אמר ית׳: ״ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם וגו׳״ – כמו שאמר ב׳נותן מזרעו למולך׳: ״ונתתי את פני בנפש ההיא וגו׳״. ולא בא זה הלשון ב׳מצוה׳ שלישית מלבד ׳עבודה זרה׳ ו׳אכילת דם׳ – שאכילתו היתה מביאה למין ממיני ׳עבודה זרה׳ והיא עבודת השדים. וטיהרה הדם ושמה אותו מטהר מי שיגע בו: ״והזית על אהרן ועל בגדיו וגו׳ וקדש הוא ובגדיו״. וצותה להזותו על ה׳מזבח׳ ושמה העבודה כולה – לשפכו שם לא לאספו – ואמר: ״ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר״; ושם ישפך – כמו שאמר ״ואת כל הדם ישפוך״ ואמר: ״ודם זבחיך ישפך על מזבח ה׳ אלהיך״. וציוה לשפוך דם כל בהמה שתשחט אף על פי שאינה ׳קרבן׳ – אמר ״על הארץ תשפכנו כמים״. ואחר כן הזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכול שם ואמר: ״לא תאכלו על הדם״. וכאשר התמיד מרים ונמשכו אחרי המפורסם אשר גדלו עליו מהתחבר אל השדים באכלם סביב הדם, ציוה ית׳ שלא יאכל ׳בשר תאוה׳ ב׳מדבר׳ כלל, אבל יהיה הכל ׳שלמים׳; ובאר לנו סיבתו כדי שישפך הדם על המזבח ולא יתקבצו סביבו – ואמר: ״למען אשר יביאו בני ישראל וגו׳, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו׳״. אבל נשאר ענין ׳החיה׳ וה׳עוף, מפני שלא יבוא ׳קרבן׳ מ׳חיה׳ כלל ולא יקרב ׳עוף׳ ׳שלמים׳; וציוה ית׳ אחר זה שכל ׳חיה ועוף׳ שמותר לאכלם, כשישחט יכוסה דמו בעפר – עד שלא יתקבצו עליו לאכול סביביו. ונשלמה הכונה ׳להפר האחוה׳ בין מי שאחזם שד באמת, ובין שדיהם.
יד ודע, שזמן זאת האמונה היה קרוב לימי משה רבינו, והיו בני אדם נמשכים אחריה מאד וניסתים בה – תמצא זה כתוב ב״שירת האזינו״, ״יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום וגו׳״; וכבר בארו ה׳חכמים׳ ענין אמרו: ׳לא אלהי׳ – אמרו שהם לא פסקו מעבודת דברים נמצאים עד שעבדו דמיונות – לשון ״ספרי״: ״לא דין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות, אלא שעבדו בבואה שלהם״ – ו׳בבואה׳ הוא שם הצל.
טו ונשוב אל מה שאנחנו בו. – דע שלא נאסר ׳בשר תאוה׳ אלא ב׳מדבר׳ לבד. כי מן הדעות ההם המפורסמות – שהשדים שוכנים במדברות ושם ידברו ויראו, ואמנם במדינות ובישוב אינם נראים – עד שמי שירצה מאנשי המדינות לעשות דבר מאלו השגעונות, יצא מן המדינה ליערות ולמקומות שאינם מיושבים. ולזה הותר ׳בשר תאוה׳ אחר שנכנסו לארץ. ועוד, שתגבורת החולי ההוא תמעט בלא ספק וימעטו הנמשכים אחר הדעות ההם גם כן. ועוד, שהיה כבד מאד קרוב לנמנע ויבוא כל מי שירצה לאכול ׳בשר בהמה׳ ל׳ירושלים׳ ומפני אלו הטעמים לא אסר ׳בשר תאוה׳ אלא ב׳מדבר׳.
טז ודע, שכל מה שהיה החטא יותר גדול היה קרבנו ממין פחות יותר. ומפני זה היה ׳שגגת עבודה זרה׳ ׳שעירה׳ לבד, ושאר ׳חטאת יחיד׳ – ׳כשבה׳ או ׳שעירה׳ כי הנקבה היא פחותה מן הזכר מן כל מין – ואין חטא יותר גדול מ׳עבודה זרה׳ ואין חלק מין יותר פחות מ׳שעירה׳. ולהגדיל מעלת המלך היה ׳קרבן שגגתו׳ – ׳שעיר׳. אבל ׳כהן גדול׳ ו׳צבור׳ – אין ׳שגגתם׳ מעשה גמור אך היא הוראה; ומפני זה הובדל ׳קרבנם׳ ב׳פרים׳ וב׳עבודה זרה׳ – ב׳שעירים׳. – וכאשר היו החטאים שמקריבים בעבורם ׳אשם׳ למטה מן החטאים שמקריבים בעבורם ׳חטאת׳ היה ׳קרבן אשם׳ – ׳איל או כבש מן הצאן׳ עלה מינו וחלק מינו בהיותו זכר מן הצאן. – הלא תראה ה׳עולה׳ מפני שהיא כולה כליל עלה חלק מינה ולא תהיה אלא זכר. ולפי זאת הכונה חיסר הנוי והריח הטוב מ׳מנחת חוטא ומנחת שוטה׳ מפני שהיא גם כן לחשד ׳חטא׳; והזהיר מהקריבה ב׳שמן ולבונה׳ – חיסר ממנה זה הנוי, להיות מביאה בלתי טוב ונאה במעשיו, וכאילו יעירהו זה לתשובה, ושיאמר לו לגנות מעשיך היה קרבנך יותר חסר מכולם. וה׳שוטה׳ שמעשיה יותר מגונים מן ה׳שוגג׳ היה קרבנה מחומר יותר פחות שהוא ׳קמח שעורים׳. כבר נמשכו טעמי אלו החלקים כולם על סדר, ועניינם נפלא מאד.
יז וכבר זכרו ה׳חכמים׳ טעם היות ה׳קרבן ביום השמיני של מלואים׳ – ״עגל בן בקר לחטאת״ – ׳לכפר על מעשה העגל׳. וכן ׳חטאתו של יום הכפורים׳ – ״פר בן בקר לחטאת״ – ׳לכפר על מעשה העגל׳. ולפי זה הענין אשר זכרוהו יראה לי – שהטעם בהיות ה׳חטאות׳ כולם ׳ליחיד ולציבור׳ ׳שעירים׳ – רצוני לומר: ׳שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעירי יום הכיפורים ושעירי עבודה זרה – סיבת כל אלו אצלי היות רוב מריים וחטאתם אז בהקריבם ל׳שעירים׳ – כמו שבאר הכתוב: ״ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם״. אבל ה׳חכמים ז״ל׳ שמו טעם היות ׳כפרת צבור׳ לעולם ב׳שעירים׳ – בעבור שחטא ׳עדת ישראל׳ כולה היה ב׳שעיר׳ עיזים – רמז למכירת ׳יוסף הצדיק׳ שנאמר בענינו: ״וישחטו שעיר עיזים וגו׳״. ולא יהיה זה הטעם חלוש בעיניך, כי כונת כל אלו הפעולות – לישב בנפש כל חוטא וכל איש מרי שצריך לזכור ולהזכיר חטאו תמיד – כמו שאמר ״וחטאתי נגדי תמיד״; ושצריך כפרה על החטא ההוא הוא וזרעו וזרע זרעו בעבודה שתהיה ממין המרי ההוא – ארצה בזה שאם יהיה המרי בממון – יפזר ממונו בעבודה; ואם יהיה המרי בהנאות גופו – ייגע גופו ויטריחהו בעבודת העינוי והצום ולקום בלילות; ואם יהיה המרי במדה מן המדות – יעמוד כנגדה בהפך המדה ההיא – כמו שבארנו ב״הלכות דעות״ וזולתם; ואם יהיה המרי בעיון – רצוני לומר: שיאמין דעת בלתי אמיתי לקוצר יד שכלו והתרשלו מן החקירה וההתיחד לעיון – יעמוד כנגדו בפנות מחשבתו מכל דבר בעניני העולם רק במושכל לבד, ודקדק במה שצריך שיאמן באמת – כאמרו: ״ויפת בסתר ליבי ותשק ידי לפי״ – והוא משל על ההפסק והעמידה אצל הספק – כמו שבארנו בתחילת זה המאמר. כמו שתראה מה שנעשה באהרן כאשר נכשל ב׳מעשה העגל׳ – היה קרבנו וקרבן כל מי שקם מזרעו תחתיו – ׳פר ועגל׳; וכאשר היה המרי ב׳שעיר עיזים׳ היתה העבודה ב׳שעיר עיזים׳. – וכאשר יתישבו אלו הענינים בנפש – יהיה מביא בלא ספק להיות המרי קשה בעיני האדם ויזהר ממנו – עד שלא יכשל אדם בו ויצטרך לכפרה ארוכה וטורח ואפשר שלא תשלם הכפרה – וישמר האדם בעבור זה מן החטא מתחילת הענין ויברח ממנו – וזאת תועלת מבוארת מאד. והעלה בידך זאת הכונה גם כן.
יח והנה, ראיתי להעירך הנה על ענין נפלא מאד ואף על פי שפשוטו יראה שאינו מענין המאמר – והוא אמרו ב׳שעיר חטאת ראש חודש׳ לבד ״חטאת לה׳״ – מה שלא נאמר ב׳שעירי הרגלים׳ כולם ולא בזולתם מן ה׳חטאות׳. וטעמו מבואר אצלי מאד, והוא שאלו ה׳קרבנות׳ אשר יקריבום ה׳ציבור׳ לפרקים – רצוני לומר: ה׳מוספים׳ – הם כולם ׳עולות׳; ובכל יום ויום מהם ׳שעיר עיזים לחטאת׳ – והוא היה נאכל, אבל ה׳עולות׳ כולם נשרפות, ולזה באר בהם ״אשה לה׳״ ולא אמר: ׳חטאת לה׳ ולא ׳שלמים לה׳ מפני שהיו נאכלים – עד שה׳חטאות׳ שהיו נשרפות לא היו ראויים שיאמר בהם ׳אשה לה׳ – כמו שאבאר טעמו בזה הפרק, ולזה לא יצויר שיאמר ב׳שעירים׳ ׳חטאת לה׳. בהיותם נאכלים לא נשרפים כולם. וכאשר חשש שידמו ב׳שעיר ראש חודש׳ שהוא קרבן ללבנה, כמו שהיו עושים המצריים מהקריב ללבנה בראשי החדשים, באר בו שזה – למצות האלוה לא ללבנה. ואין לחוש זה החשש ב׳שעירי הרגלים׳ ולא בזולתם, אחר שהימים ההם אינם ראשי חדשים, ואין להם סימן טבעי יבדילם, אבל התורה נתנה אותם בהסכמה; אבל ראשי החדשים של לבנה אינם מהנחת התורה, והאומות היו מקריבים בהם לירח, כמו שהיו מקריבים לשמש בעת זריחתו ובעת בואו במעלות ידועות. – כמו שהתפרסם בספרים ההם. ומפני זה חידש הלשון בזה ה׳שעיר׳ ונאמר בו ׳לה׳, להסיר המחשבות ההם הנתלות בלבבות ההם החולים חליים נאמנים. – ודע זאת הפליאה גם כן.
יט ודע, שכל ׳חטאת׳ שיאמן בו שהוא מכפר חטאים גדולים או חטא גדול, כמו ׳חטאת העלם׳ וכיוצא בו, הם נשרפים כולם ׳מחוץ למחנה׳ לא על ה׳מזבח׳ – כי לא ישרף על ה׳מזבח׳ אלא ה׳עולה׳ והדומה לה; ומפני זה נקרא ״מזבח העולה״ כי שרפת ה׳עולה׳ – ׳ריח ניחוח׳; וכן כל ׳אזכרה׳ – ׳ריח ניחוח׳ וכן הוא בלא ספק – מפני שהוא להסיר דעות ׳עבודה זרה׳ – כמו שבארנו. אמנם שרפת אלו ה׳חטאות׳ הכונה בהם – שזה החטא כבר נמחה זכרו ונעדר כמו שנעדר זה הגוף הנשרף, ולא נשאר מן המעשה ההוא זכר, כמו שלא נשאר לזה ה׳חטאת׳ זכר, אבל אבד בשרפה; ואין עשנם ׳ריח ניחוח לה׳ אבל הפכו – רצוני לומר: עשן נמאס ונתעב – ומפני זה נשרפים כולם ׳מחוץ למחנה׳. הלא תראה ׳מנחת שוטה׳ – מה נאמר בה? ״מנחת זכרון מזכרת עון״ – לא שהיא דבר מרצה.
כ וכאשר היה ׳שעיר המשתלח׳ – לכפרת חטאים גדולים כולם, עד שאין ׳חטאת ציבור׳ שיכפר מה שהוא מכפר, וכאילו הוא נושא כל החטאים – מפני זה לא נרצה לזביחה ולא לשריפה ולא להקרבה כלל, אלא הרחיקו תכלית ההרחקה ויושלך ל׳ארץ גזרה׳ – רצוני לומר: שאין בה ישוב. ואין ספק לאדם שהחטאים אינם משאות שיעתקו מגב איש אחד לגב איש אחר, אבל אלו המעשים כולם משלים להביא מורא בנפש עד שתתפעל לתשובה – כלומר: שכל מה שקדם ממעשינו נקינו מהם והשלכנום אחרי גוינו והרחקנום תכלית ההרחקה.
כא אבל הקרבת היין אני נבוך בו עד היום, איך ציוה להקריבו, וכבר היו ׳עובדי עבודה זרה׳ מקריבים אותו? ולא נראה לי בו טעם, אבל זולתי נתן לי בו טעם, שאמר כי הטוב שבדברים לכח התאוה אשר מבועה הכבד, הוא הבשר; והטוב שבדברים לכח החיוני אשר מבועו הלב, הוא היין; וכן הכח אשר מבועו המוח והוא הנפשי – יערב לו הניגון בכלים; ומפני זה התקרב כל כח אל האלוה בנאהב שבדברים לו, והיה הקרבן הבשר והיין ושמע קול – רצוני לומר: השיר.
כב וטעם תועלת החג הוא ידוע – למה שיגיע לאדם מן הקיבוץ ההוא, מהתחדש התורה בהפעלות ההוא והתאהב בני אדם וחברם קצתם אל קצתם; וכל שכן ׳מצות הקהל׳ אשר טעמה מפורש: ״למען ישמעו וגו׳״. וכן ׳דמי מעשר שני׳ – להוציאם שם – כמו שבארנו. וכן ׳נטע רבעי׳ ו׳מעשה בהמה׳ יהיה שם אם כן בשר ה׳מעשר׳ ויין ׳נטע רבעי׳ ו׳מעות מעשר שני׳ כדי להרבות המזונות שם. ולא הותר למכור דבר מאלו ולא לאחרו מזמן לזמן, אלא כמו שאמר ית׳: ״שנה בשנה וגו׳״. – ועל כרחו יעשה בהם צדקה. וכבר הזהיר על הצדקה במועדים ואמר: ״ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו׳ והגר והיתום והאלמנה״ – הנה זכרנו טעם פרטי זה הכלל וחלקים רבים מהם.
פרק קודםפרק הבא