ב והעולה בידינו מכל מה שהקדמנוהו עתה בזה ענין הוא – שכל ׳מצוה׳ (אין הפרש בין שתהיה מצות עשה או מצות לא תעשה) שיהיה ענינה להסיר העול, או להעיר על מדה טובה מביאה לטוב החברה, או נתינת דעת אמיתי שראוי להאמינו, אם לפי הענין בעצמו, או בהיותו הכרחי בהסיר העול, או בלימוד מדות טובות – שה׳מצוה׳ ההיא מבוארת העילה גלוית התועלת, ואין ב׳מצוות׳ ההם לשאול תכליתם. כי לא נבוך אדם כלל ולא שאל למה נצטוינו שהאלוה אחד? או למה הוזהרנו מרציחה וגנבה או מן הנקמה וגאולת הדם? או למה נצטוינו באהבת קצתנו אל קצתנו? אבל אשר נבוכו בהם בני אדם ונחלקו הדעות עד שיאמר קצתם שאין בהם תועלת כלל אלא מצוה לבד, ואמרו אחרים שיש להם תועלת ונעלמה ממנו והם ה׳מצוות׳ אשר לא יראה מפשוטם תועלת באחד משלושת הענינים אשר זכרנו – רצוני לומר: שלא יתנו דעת מן הדעות האמיתיות, ולא ילמדו מדה טובה, ולא ירחיקו העול, אבל הנראה מענינם – שאין מבוא ל׳מצוות׳ ההם לא בתיקון הנפש בנתינת אמונה, ולא בתיקון הגוף בנתינת דרכים וסדרים מועילים בהנהגת המדינה או הנהגת הבית, כאזהרה מ׳שעטנז׳ ו׳כלאים׳ ו׳בשר בחלב׳ והמצוה ב׳כיסוי הדם׳ ו׳עגלה ערופה׳ ו׳פטר חמור׳ וכיוצא בהם.