מורה נבוכים, חלק ב פרק מ״ח

פרק מח

א מבואר הוא מאד שכל דבר מחודש – אי אפשר לו מבלתי סיבה קרובה חדשה אותו, ולסיבה ההיא – סיבה וכן עד שיגיע זה לסיבה הראשונה לכל דבר – רצוני לומר: רצון האלוה ובחירתו, ומפני זה יחסרו הנביאים פעמים בדבריהם הסיבות ההם האמצעיות כולם וייחסו זה הפועל האישי המתחדש אל האלוה ויאמרו שהוא ית׳ עשאו. וזה כולו ידוע, וכבר דיברנו בו אנחנו וזולתנו מן המאמתים, והוא דעת אנשי תורתנו כולם.
ב ואחרי זאת ההצעה שמע מה שאבארהו בזה הפרק והתבוננהו התבוננות מיוחד בו. מוסף על התבוננותך לשאר פרקי זה המאמר. והדבר אשר אבארהו לך הוא זה.
ג דע כי הסיבות הקרובות כולם אשר מהם יתחדש מה שיתחדש, אין הפרש בין היות הסיבות ההם עצמיות טבעיות, או בבחירה, או במקרה. ורצוני לומר: ב׳בחירה׳ שתהיה סיבת המתחדש ההוא – בחירת אדם; עד שאפילו היתה הסיבה – רצון אחד משאר בעלי החיים – שזה כולו ייוחס לאלוה בספרי הנביאים, ויתירו על הפועל ההוא בלשונותם שהאלוה פעלו, או צוה בו או אמרו – ובא באלו הדברים כולם ׳לשון אמירה ולשון חיבור ולשון צווי ולשון קריאה ולשון שליחה׳. וזהו הענין אשר רציתי להעיר עליו בזה הפרק. והוא שאחר שהאלוה – לפי מה שהונח והתיישב – הוא אשר העיר הרצון ההוא לבעל החיים ההוא שאינו מדבר, והוא אשר חיב הבחירה ההיא לחי המדבר, והוא אשר המשיך הענינים הטבעיים על מנהגיהם, והמקרה הוא ממותר הענין הטבעי – כמו שהתבאר – ורובו משותף בין טבע והרצון והבחירה, יתחיב לפי זה כולו שיאמר על מה שהתחיב מהסיבות ההם, שהאלוה צוה שיעשה כך או אמר שיהיה כך.
ד ואני אזכר לך מאלו כולם משלים ועליהם תקיש כל מה שלא אומרהו. אמר במה שימשך מן הענינים הטבעיים תמיד – כהתוך השלג כשיחם האויר, והמית מי הים בהסתער הרוח – אמר: ״ישלח דברו וימסם״, ״ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו״; ואמר בירידת המטר: ״ועל העבים אצוה מהמטיר וגו׳״.
ה ואמר במה שתהיה סיבתו בחירת אדם כמלחמת עם ישלטו על עם או איש יתעורר להזיק איש אחר עד אפילו חרפו – אמר בשלוט ׳נבוכדנצר הרשע׳ ומחנהו: ״אני צויתי למקודשי גם קראתי גבורי לאפי״ ואמר: ״בגוי חנף אשלחנו״ ובענין שמעי בן גרא, אמר: ״כי ה׳ אמר לו קלל את דוד״; ובהמלט יוסף הצדיק מבית הסוהר, אמר: ״שלח מלך ויתירהו״; ובשלוט פרס ומדי על הכשדים אמר: ״ושלחתי לבבל זרים וזרוה״; ובענין ׳אליהו ע״ה׳ כאשר סיבב האלוה לו אשה תפרנסהו נאמר לו: ״הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך״ ואמר יוסף הצדיק: ״לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים״.
ו ואמר במה שתהיה סיבתו רצון בעל חיים והתעוררו בצרכי חייו: ״ויאמר ה׳ לדג״ – אחר שהאלוה הוא אשר העיר בו הרצון ההוא, לא שהוא שמהו נביא והשרה עליו נבואה. וכן נאמר בארבה אשר בא בימי יואל בן פתואל: ״כי עצום עושה דברו״. וכן עוד נאמר בשלוט החיות על ׳ארץ אדום׳ בעת חורבנה בימי סנחריב ״והוא הפיל להן גורל וידו חילקתה להם בקו״ – ואף על פי שלא נזכר הנה ׳לשון אמירה׳ ולא ׳צווי׳ ולא ׳שליחה׳ אלא ענינו – הקש מבואר. והקש גם כן על כל המאמרים הבאים הדומים לזאת התכונה.
ז ואמר בענינים המקריים מקרה גמור, אמר בענין רבקה: ״ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דיבר ה׳״, ובענין דוד ויהונתן אמר: ״לך, כי שלחך ה׳״, ובענין יוסף: ״וישלחני אלהים לפניכם״. והנה כבר התבאר לך: איך יסופר על הזדמן הסיבות – הזדמנו על אי זה דרך שהזדמנו – יהיו סיבות בעצם או במקרה או בבחירה ברצון – הכל בשוה באלו החמש לשונות – והם ׳צווי אמירה דיבור שליחה קריאה׳. ודע זה והנהיגהו בכל מקום כפי ענינו, ויוסרו רחוקים רבים, ותתבאר לך אמיתת הענין במקום ההוא אשר יביא לחשוב בו שהוא רחוק מן האמת.
ח וזה תכלית מה שהגעתי אל המאמר, בו בענין הנבואה ומשליה ולשונותיה. וזה כלל מה שאזכרהו לך מזה הענין בזה המאמר. ונתחיל בענינים אחרים ׳בעזרת שדי׳.
ט נשלם זה החלק השני ממורה הנבוכים.
פרק קודם