מורה נבוכים, חלק ב פרק ל״ו

פרק לו

א דע – כי אמיתת הנבואה ומהותה הוא שפע שופע מאת האלוה ית׳ וית׳ באמצעות השכל הפועל, על הכח הדברי תחלה, ואחר כן ישפע על הכח המדמה. וזאת היא היותר עליונה שבמדרגות האדם ותכלית השלמות אשר אפשר שימצא למינו; והענין ההוא הוא תכלית שלמות הכח המדמה, וזה – ענין אי אפשר בכל איש בשום פנים ואינו ענין יגיע אליו בשלמות בחכמות העיוניות והטבת המדות – ואפילו יהיו כולם בתכלית מה שיוכלו להיות מן הטוב והנאה שבהם – עד שיחובר אל זה שלמות הכח המדמה בעיקר היצירה בתכלית מה שאפשר. וכבר ידעת, ששלמות אלו הכוחות הגופיות אשר מכללם – הכח המדמה, אמנם הוא נמשך לטוב שבמזגים שיהיה לאבר ההוא הנושא לכח ההוא, ולטוב שבשיעורים שיהיה לו, ולזכה שבלחות שתהיה לו. וזה – ענין אי אפשר שיתמלא חסרונו בהנהגה בשום פנים – כי האבר שמזגו רע בשורש היצירה, תכלית ההנהגה המשוה לו – שתעמידהו על קצת בריאות לא שתחזירהו למעולה שבתכונותיו. אמנם אם יהיה חליו בשיעורו, או בהנחתו, או בעצמו – רצוני לומר: עצם החומר אשר נתהוה ממנו – זה – מה שאין תחבולה בו. ואתה יודע זה כולו ואין תועלת להאריך בבאורו.
ב וכבר ידעת עוד פעולות זה הכח המדמה מזכור המוחשים והרכבתם והחיקוי אשר בטבעו, ושהגדולה שבפעולותיו והנכבדת שבהם, אמנם תהיה בנוח החושים ובביטולם מפעולותיהם, אז ישפע עליו קצת שפע כפי ההכנה. הוא – הסיבה בחלומות הצודקות, והוא בעצמו – סיבת הנבואה; ואמנם יתחלף ברב או במעט לא במין. כבר ידעת המשך מאמרם ״חלום – אחד מששים בנבואה״ – ולא יפול השיעור בין שני דברים מתחלפים במין אין ראוי שיאמר: ׳שלמות האדם כך וכך פעמים משלמות הסוס׳. וכבר השיבו זה הענין ב׳בראשית רבה׳ ואמרו: ״נובלת נבואה – חלום״ – וזה דימוי נפלא. וזה כי ה׳נובלת׳ הוא ה׳פרי׳ בעצמו ואישו אלא שנפל קודם שלמותו וקודם שיתבשל; כך פועל הכח המדמה בעת השנה הוא פעולתו בעת הנבואה אלא שיש בו קצור ולא הגיע אל תכלית. ולמה נודיעך זה מדבריהם ׳ז״ל׳ ונניח כתובי ה׳תורה׳? – ״אם יהיה נביאכם ה׳ – במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו״ – הנה כבר הגיד לנו ית׳ אמיתת הנבואה ומהותה והודיענו שהיא – שלמות יבוא ב׳חלום׳ או ב׳מראה׳ – ו׳מראה׳ – נגזר מן ׳ראה׳ – והוא שיגיע לכח המדמה משלמות הפועל עד שיראה הדבר כאילו הוא מחוץ, ויהיה הענין אשר יראהו כאילו בא לו על דרך ההרגשה היוצאת. ואלו שני החלקים בהם – מדרגות הנבואה כולם כמו שיתבאר – רצוני לומר: ב׳מראה׳ או ב׳חלום׳. וכבר נודע שהענין אשר יהיה האדם בעת יקיצתו והשתמש חושיו מתעסק בו מאד שוקד עליו נכסף לו – הוא אשר יעשה הכח המדמה בו בעת השנה בהשפיע השכל עליו כפי הכנתו. וההמשל בזה והרבות המאמר בו – מותר, שזה הענין מבואר כבר ידעהו כל אדם, והוא דומה להשגת החושים, אשר לא יחלק בה שום אדם משלמי הדעת, המוטבעת באדם.
ג ואחר אלו ההקדמות תדע כי כשיהיה איש מן האנשים עצם מוחו בעיקר בריאתו – על תכלית שויו, בזכות חמרו ומזגו המיוחד בכל חלק מחלקיו ובשיעורו והנחתו ולא ימנעוהו מונעים מזגיים מפני אבר אחר; ואחר כן האיש ההוא למדוהתחכם עד שיצא מן הכח אל הפועל והיה לו שכל אנושי על שלמותו ותמותו, ומדות אנושיות טהורות שוות, והיו תשוקותיו כולם – לדעת סודות זה המציאות וידיעת סיבותיו, ומחשבתו לעולם נשקפת לענינים הנכבדים, והשגחתו אמנם היא בידיעת האלוה ובחינת פעולותיו ומה שצריך שיאמן בזה; ויהיה – מי שכבר התבטלה מחשבתו ופסקה תשוקתו לענינים הבהמיים – רצוני לומר: בחירת תענוג המאכל והמשתה והמשגל – ובלבד – החוש הממשש אשר באר אריסטו במדות ואמר בשזה החוש – חרפה לנו – [ומה טוב מה שאמר! כי באמת הוא חרפה, מפני שהוא לנו מאשר אנחנו בעלי חיים לא דבר אחר, כשאר הבהמות, ואין בו דבר מענין האנושות; אמנם שאר התענוגים החושיים, כריח, והשמע, והראות – ואף על פי שהם גשמיים – הנה ימצא בהם עת אחת תענוג לאדם מאשר הוא אדם כמו שבאר זה אריסטו; – וכבר נתגלגל המאמר במה שאינו מן הענין אלא שהוא צריך אליו, כי רוב מחשבות הנודעים מאנשי החכמה נטרדות בהנאות זה החוש ונכספות אליו – ויפלאו עם זה איך לא ינבאו אם תהיה הנבואה ממה שבטבע?!] – וכן ראוי עוד שיהיה זה האיש כבר נתבטלה מחשבתו ופסקה תשוקתו לרשיות ולשררות שאינם אמיתיות – רצוני לומר: בקשת הניצוח או הגדיל העם לו והמשיך כבודם אליו ועבודתם מפני זה לבדו; אבל יראה האנשים כולם כפי עניניהם אשר הם לפי הענינים ההם בלא ספק כבהמה או כחיה, אשר לא יחשוב השלם המתיחד כשיחשוב בהם אלא בצד ההנצל מהזק המזיק מהם – כשיזדמן לו עמהם השתתפות, או לקבל תועלת במה שיקובל בו תועלת מהם אם יצטרך אליו לצורך מצרכיו; – – – והאיש אשר זה תארו – אין ספק כשיעשה כוחו המדמה אשר הוא בתכלית השלמות, וישפע עליו מן השכל כפי שלמותו העיוני – שלא ישיג אלא ענינים אלהיים נפלאים מאד, ולא יראה זולת האלוה ומלאכיו, ולא ישער ולא תהיה לו ידיעה אלא בענינים הם דעות אמתיות והנהגות כוללות לתיקון בני האדם קצתם עם קצתם.
ד וידוע שאלו השלושה ענינים אשר כללנום – והם שלמות הכח הדברי בלימוד, ושלמות הכח המדמה ביצירה, ושלמות המדות בבטול המחשבה בכל התענוגים הגופיים והסר התשוקה למיני ההגדלות הסכליות הרעות – יש בהם בין השלמים יתרון רב בזה על זה מאד; ולפי זה היתרון בכל ענין משלשת הענינים האלה יהיה יתרון מדרגות הנביאים כולם זו על זו.
ה וכבר ידעת, כי כל כח גופני יחלש וילאה ויפסד עת ויבריא עת אחרת; וזה הכח המדמה – כח גופני בלא ספק; ולזה תמצא הנביאים תתבטל נבואתם בעת האבל או בעת הכעס וכיוצא בהם. כבר ידעת אמרם ״אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות״; וש׳יעקב אבינו׳ לא באתהו נבואה כל ימי אבלו, להתעסק כוחו המדמה בהפקד יוסף; ושמשה עליו השלום לא באתהו נבואה – כבואה מקודם – מאחר תאונת ה׳מרגלים׳, עד שמתו כל ׳דור המדבר׳ בעבור שנלאה לסבלם לרוב תלונותיהם – ואף על פי שהוא עליו השלום לא היה לכח המדמה בנבואתו מבוא אבל שפע השכל עליו מבלתי אמצעיותו – כמו שזכרנו פעמים שהוא לא יתנבא במשל כשאר הנביאים. והנה יתבאר זה ואין ענין הפרק.
ו וכן עוד תמצא קצת הנביאים נבאו מדת זמן אחת ואחר כן נפסקה הנבואה מהם ולא התמידה להם בעבור מקרה שנתחדש. ולא היא הסיבה העצמית הקרובה בהפסק הנבואה בזמן ה׳גלות׳ בלא ספק, כלומר: ׳עצלות׳ או ׳עצבות׳ שיהיה לאדם בענין מן הענינים, יותר רע מהיותו עבד נקנה נעבד לסכלים הזונים, אשר קבצו העדר הדיבר האמיתי ותגבורת כל התאוות הבהמיות – ׳ואין לאל ידך׳. ובזה יעדנו רע והוא אשר רצה באמרו: ״ישוטטו לבקש את דבר ה׳ ולא ימצאו״; ואמר: ״מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה׳״; וזה – אמת מבואר העילה כי הכלי כבר נתבטל. והוא הסיבה גם כן בשוב הנבואה לנו על מנהגה ׳לימות המשיח – מהרה יגלה – כמו שיעד.
פרק קודםפרק הבא