מורה נבוכים, חלק ב פרק ל״ב

פרק לב

א דעות בני אדם בנבואה כדעותם בקדמות העולם וחידושו – אני רוצה בזה: כי כמו שאלו שהתבאר אצלם מציאות האלוה יש להם שלש דעות בקדמות העולם וחידושו כחו שבארנו, כן הדעות עוד בנבואה שלש. ולא אפנה לדעת אפיקורוס שהוא לא יאמין מציאות אלוה כל שכן שלא יאמין נבואה, ואמנם אכון לזכרון דעות מאמין האלוה בנבואה.
ב הדעת הראשון – והוא דעת המון הפתאים ממי שיאמין בנבואה וקצת המון אנשי תורתנו גם כן יאמינהו – והוא שהאלוה ית׳ יבחר מי שירצה מבני אדם וישרה בו הנבואה וישלחהו – אין הפרש בין שיהיה האיש ההוא אצלם חכם או סכל רב השנים או צעיר השנים, אלא שהם יתנו בו גם כן קצת טוב ותקון מדות – כי בני אדם עד עתה לא אמרו שישרה האלוה שכינתו על אדם רע אלא כשיחזירהו למוטב תחלה לפי זה הדעת.
ג והדעת השני – דעת הפילוסופים והוא שהנבואה – שלמות אחד בטבע האדם, והשלמות ההוא לא יגיע לאיש מבני אדם אלא אחר לימוד יוציא מה שבכח המין לפועל אם לא ימנע מזה מונע מזגי או סבה אחת מחוץ – כמשפט כל שלמות שאפשר מציאותו במין אחד – שלא יתכן מציאות השלמות ההוא עד תכליתו וסופו בכל איש מאישי המין ההוא אבל באיש אחד ואי אפשר מבלתי זה בהכרח, ואם היה השלמות ההוא ממה שיצטרך בהגעתו למוציא, אי אפשר מבלתי מוציא. ולפי זה הדעת אי אפשר שינבא הסכל, ולא יהיה האדם מלין בלתי נביא ומשכים נביא כמי שימצא מציאה. אבל הענין כן, והוא שהאיש המעולה השלם בשכליותיו ובמדיותיו כשיהיה כוחו המדמה כפי מה שאפשר להיות מן השלמות, ויזמין עצמו ההזמנה ההיא אשר תשמענה, הוא יתנבא בהכרח שזה – שלמות הוא לנו בטבע. ולא יתכן לפי זה הדעת שיהיה איש ראוי לנבואה ויכין עצמו לה ולא יתנבא, כמו שאי אפשר שיזון איש בריא המזג במזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב ומה שדומה לזה.
ד והדעת השלישי – והוא דעת תורתנו ויסוד דתנו הוא כמו זה הדעת הפילוסופי בעצמו, אלא בדבר אחד – וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה, אפשר שלא יתנבא וזה – ברצון אלהי. וזה אצלי הוא כדמות הנפלאות כולם ונמשך כמנהגם, שהענין הטבעי – שכל מי שהוא ראוי לפי בריאתו והתלמד לפי גידולו ולמודו – שיתנבא; והנמנע מזה אמנם הוא כמי שנמנע מהניע ידו כירבעם, או נמנע הראות כמחנה ׳מלך ארם׳ בענין אלישע.
ה אמנם היות יסודנו – ההכנה והשלמות במדיות ובדבריות על כל פנים הוא אמרם ״אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר״ – וכבר בארנו זה בפרוש ה׳משנה׳ ובחיבור הגדול והגדנו בהיות ׳בני הנביאים׳ מתעסקים תמיד בהכנה. אבל היות המכין עצמו נמנע ולא ינבא, הנה תדע זה מענין ברוך בן נריה שהוא הלך אחרי ירמיה ולמדו והכינו והיה מקוה להתנבא ונמנע כמו שאמר ״יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי״; ונאמר לו על ידי ירמיה ״כה תאמר אליו כה אמר ה׳ וגו׳ ואתה תבקש לך גדולות – אל תבקש״; ואפשר לנו לומר שזה באור שהנבואה בחוק ברוך – ׳גדולות׳. וכן יאמר שאמרו: ״גם נביאיה לא מצאו חזון מה׳״ – מפני היותם ב׳גלות׳ כמו שנבאר. אלא שנמצא כתובים רבים – מהם כתובי הספרים ומהם דברי ׳חכמים׳ – כולם הולכים על זה היסוד, והוא שהאלוה יביא להנבא מי שירצה מתי שירצה, אמנם – לשלם המעולה בתכלית; אבל הפתיים מעמי הארץ אי אפשר זה אצלנו – רצוני לומר: שינבא אחד מהם – אלא כאפשרות הנבא חמור או צפרדע. זה יסודנו, שאי אפשר מבלתי ההתלמדות והשלמות; ואז יהיה האפשרות הנתלית בו – גזירת האלוה.
ו ולא יטעך אמרו: ״בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך״ כי זה – ענין כל נביא אי אפשר לו מבלתי הכנה טבעית בעיקר יצירתו כמו שיתבאר. ואמנם, אמרו: ״נער אנכי״ כבר ידעת קריאת העברים ׳יוסף הצדיק׳ ׳נער׳ – והוא בן שלושים שנה; וקרוא יהושע ׳נער׳ – והוא קרוב לששים – והוא אמרו בעת ׳מעשה העגל׳: ״ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש וגו׳״ – ו׳משה רבנו׳ אז בן אחת ושמונים וכלל שניו – מאה ועשרים וחיה יהושע אחריו ארבע עשרה שנה ושני יהושע מאה ועשר הנה כבר התבאר שיהושע אז בן שבע וחמשים שנה לפחות – וקראו ׳נער׳.
ז ולא יטעך גם כן מה שבא ביעודים באמרו: ״אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם״ – כי כבר פרש זה והגיד מה תהיה הנבואה ההיא ואמר: ״זקניכם חלומות יחלומון בחוריכם חזיונות יראו״. כי כל מגיד בנעלם מצד הקסם והמשער או מצד מחשבה צודקת, הוא גם כן יקרא ׳נביא׳. ולזה יקראו ׳נביאי הבעל׳ ו׳נביאי האשרה׳ – ׳נביאים׳; הלא תראה אמרו ית׳: ״כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום״.
ח ואמנם מעמד הר סיני – ואף על פי שהיו רואים כולם האש הגדולה שומעים הקולות הנוראות המפחידות על צד הפלא – לא הגיע למדרגת הנבואה אלא הראוי לה, ועל מדרגות גם כן. הלא תראה אמרו: ״עלה אל ה׳ אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל״; הוא ע״ה – במדרגה העליונה כמו שאמר ״ונגש משה לבדו אל ה׳ והם לא יגשו״; ואהרן – למטה ממנו, ונדב ואביהו – למטה מאהרן ו׳שבעים זקנים׳ – למטה מנדב ואביהו, ושאר האדם – למטה מהם לפי שלמויותיהם. ואשר כתבו חכמים ז״ל׳ – ״משה – מחיצה בפני עצמה ואהרן – מחיצה בפני עצמה״.
ט ואחר שנתגלגל לנו זכר ׳מעמד הר סיני׳ נעיר על מה שיתבאר מן הפסוקים לפי ההסתכלות הנאות ומדברי ה׳חכמים׳ ומהמעמד ההוא איך היה – בפרק נפרד.
פרק קודםפרק הבא