מורה נבוכים, חלק ב פרק כ״ט

פרק כט

א דע – כי מי שלא יבין לשון אדם – כשישמעהו מדבר, ידע בלא ספק שהוא מדבר, אלא שלא ידע כונתו. ויותר גדול מזה שהוא ישמע מדבריו מלות, הם כפי לשון המדבר מורות על ענין אחד, ויזדמן במקרה שתהיה המילה היא בלשון השומע מורה על הפך הענין ההוא אשר רצהו המדבר, ויחשוב השומע שהוראתה אצל המדבר כהוראתה אצלו. כאילו שמע ערבי איש עברי יאמר: ׳אבה׳, ויחשוב הערבי שהוא מספר על איש שהוא מאס ענין אחד ומאנו; והעברי אמנם ירצה שהוא – ישר בעיניו הענין ורצהו. וכן יקרה להמון בדברי הנביאים שוה בשוה, קצת דבריהם לא יבין כלל, אבל כמו שאמר ״ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום״; וקצתו יבין ממנו הפכו או סותרו, כמו שאמר ״והפכתם את דברי אלהים חיים״. ודע, כי לכל נביא – דבר אחד מיוחד בו, כאילו הוא לשון האיש ההוא; כן תביאהו לדבר הנבואה המיוחדת בו למי שיבינהו.
ב ואחר זאת ההקדמה תדע כי ישעיהו ע״ה נמשך בדבריו הרבה מאד (ובדברי זולתו – מעט) כי כשהגיד על נתיצת עם או אבדן אומה גדולה, יספרהו בלשון, שהכוכבים נפלו, והשמים אבדו ורגזו, והשמש קדרה, והארץ חרבה ורעשה, והרבה מכיוצא באלו ההשאלות – וזה כמו שיאמר אצל הערב, למי שימצאהו פגע גדול ״נהפכו שמיו על ארצו״. וכן כשיספר בהתחדש הצלחת אומה יכנהו בתוספת אור השמש והירח והתחדש שמים והתחדש ארץ, וכיוצא בזה.
ג כמו שהם כסיפרו אבדן איש או אומה או מדינה יחסו עניני כעס וחרון גדול לאלוה עליהם, וכסיפרו הצלחת עם יחסו לאלוה עניני שמחה וצהלה; ויאמרו בעניני הכעס עליהם, ׳יצא׳ ו׳ירד׳ ו׳שאג׳ ו׳הרעים׳ ו׳נתן קולו׳ והרבה כמו זה; ויאמרו גם כן, ׳צוה׳ ו׳אמר׳ ו׳פעל׳ ו׳עשה׳ וכיוצא בזה, כמו שאספר. וכן כשיגיד הנביא על אבדן אנשי מקום אחד, פעמים יחליף מקום אנשי המקום ההוא במין כולו כמו שאמר ישעיה ע״ה ״ורחק ה׳ את האדם״ והוא רוצה לומר אבדת ׳ישראל׳; ואמר צפניה. בזה ״והכרתי את האדם מעל פני האדמה וגו׳ ונטיתי ידי על יהודה״. ודע זה גם כן.
ד ואחר אשר ספרתי לשונם בכלל, אראך אמיתתו ומופתו. אמר ישעיה ע״ה כאשר שלחו האלוה להנבא בהנתץ מלכות ׳בבל׳ ואבדת סנחריב ונבוכדנצר הקם אחריו והפסק מלכותו, והתחיל לספר במפלתם בסוף מלכותם והיותם מנוצחים, ומה שישיגם מן הרעות המשיגות לכל מנוצח בורח מתגבורת החרב, אמר ״כי כוכבי השמים וכסיליהם לא יהלו אורם חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו״; ואמר בזה הסיפור גם כן ״על כן שמים ארגיז ותרעש הארץ ממקומה – בעברת ה׳ צבאות וביום חרון אפו״. ואיני חושב ששום אדם הגיע ממנו הסכלות והעורון ונמשך אחר פשוטי ההשאלות והמאמרים הסיפוריים, שיחשוב שכוכבי השמים ואור השמש והירח נשתנו כשנתצה מלכות בבל, ושהארץ יצאה ממרכזה כמו שזכר; אבל זה כולו – סיפור ענין המנוצח שהוא בלא ספק יראה כל אור – שחרות, וימצא כל מתוק מר, וידמה הארץ תצר בו, והשמים נהפכים עליו.
ה וכן כאשר התחיל לספר מה שהגיע אליו ענין ׳ישראל׳ מן הדלות והכניעה כל ימי ׳סנחריב הרשע׳ במשלו ״על כל ערי יהודה הבצורות, ושבים והנגפם והתכף הצרות עליהם מאצלו ואבדת ׳ארץ ישראל׳ כולה אז בידו, אמר ״פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ והיה הנס מקול הפחד יפול אל הפחת והעולה מתוך הפחת ילכד בפח, כי ארובות ממרום נפתחו וירעשו מוסרי ארץ רועה התרועעה הארץ פור התפוררה ארץ מוט התמוטטה ארץ, נוע תנוע ארץ כשיכור וגו׳״. ובסוף זה המאמר כשהתחיל לספר מה שיעשה האלוה בסנחריב ואבדת מלכותו הרמה על ירושלים ובושת יבישהו האלוה עליה, אמר ממשל: ״וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה׳ צבאות וגו׳״. אמנם יונתן בן עוזיאל ע״ה פרש אלו הדברים פרוש נאה, ואמר כי כשיקרה לסנחריב מה שיקרה על ירושלים אז ידעו עובדי הכוכבים שזה פועל אלהי ויתעלפו ויבהלו – אמר ע״ה ״ויבהתון דפלחין לסיהרא ויתכנעון דסגדין לשמשא ארי תתגלי מלכותא דה׳ וגו׳״.
ו וכאשר התחיל גם כן לספר איך תהיה מנוחת ׳ישראל׳ אחרי מות סנחריב ודשנות ארצם וישובה והתנשא מלכותם על ידי יחזקיהו, אמר ממשל שאור השמש והריח יוסיף; כי כמו שזכר על המנוצח שאור השמש והירח יסור וישוב חושך בערך אל המנוצח, כן אורם יוסיף אצל המנצח. ואתה תמצא זה תמיד, שהאדם כשתמצאהו צרה גדולה יחשכו עיניו ולא יזך אור ראותו, למה שיעכר הרוח הרואה מן המותר העשני ולחולשתו ומיעוטו גם כן לרוב האבל והתקבץ הנפש; ובהפך עם השמחה והתפשט הנפש לחוץ וזוך הרוח יראה האדם כאילו האור מוסיף על מה שהיה. אמר ״כי עם בציון ישב בירושלם בכו לא תבכה וגו׳״; וסוף המאמר ״והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבוש ה׳ את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא״ – רצונו לומר: הקים כשלונם מיד ׳סנחריב׳ הרשע׳. ואמנם, אמרו: ׳כאור שבעת הימים׳ – המפרשים אמרו שהוא רוצה בו הרבוי – כי העברים ירבו בשבעה; ואשר יראה לי – שהוא רומז אל ׳שבעת הימים של חנוכת הבית׳ אשר היו בימי שלמה, אשר לא היתה מעולם לאומה מעלה והצלחה ושמחת הכל כמו שהיתה בימים ההם – ואמר שרוממותם והצלחתם אז יהיו כמו שבעת הימים ההם.
ז וכאשר סיפר אבדן ׳אדום הרשעה׳ אשר היו מציקים ל׳ישראל׳ אמר ״וחלליהם יושלכו ופגריהם – יעלו באשם ונמסו הרים מדמם ונמקו כל צבא השמים ונגולו כספר השמים וכל צבאם יבול כנבול עלה מגפן וכנבולת מתאנה; כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד וגו׳״ והתבוננו אתם בעלי העינים! היש באלו הפסוקים דבר יסופק או יביא לחשוב בשהוא תאר ענין ישיג השמים ואין זה כי אם משל להנתץ מלכותם וסור סתר האלוה מהם, והשפלם ושחות גדוליהם במהרה וקלות? כאילו יאמר כי האישים אשר היו ככוכבים בעמידה ורוממות מעלה וריחוק מן השינוי, נפלו במהרה ׳כנבול עלה מגפן וגו׳׳. וזה – מבואר מאוד ואין צריך לזכרו בזה המאמר כל שכן להאריך בו; אלא שהביא ההכרח אליו, להיות ההמון – ואף מי שיחשב בהם שהם סגולות – יביאו ראיה בזה ה׳פסוק׳ מבלתי בחינה למה שבא לפניו ולאחריו, ולא עיון באי זה ענין נאמר אלא כאילו הוא – הגדה באתנו בתורה על דברים יארעו לשמים באחרית הימים כמה שבאתנו ההגדה בהתהוותם.
ח ועוד, כאשר התחיל ישעיה לבשר את ׳ישראל׳ באבדת סנחריב וכל האומות והמלכים אשר עמו כמו שנתפרסם, והעזרם בעזרת האלוה לא דבר אחר, אמר להם ממשל: ראו איך נמקו השמים ההם ובלתה הארץ ההיא וימת מי שעליה ואתם נעזרים – כאילו אמר שהם אשר מלאו את הארץ והיה נחשב בהם העמידה והקיום כשמים על דרך גוזמא אבדו מהר וכלו ככלות העשן; ועניניהם הקימים כקימות הארץ אבדו הענינים ההם כאבידת הבגד הבלה. תחלת זה הענין – אמר ״כי נחם ה׳ ציון נחם כל חורבותיה וגו׳; הקשיבו אלי עמי וגו׳; קרוב צדקי יצא ישעי וגו׳; שאו לשמים עיניכם והביטו אל הארץ מתחת כי שמים כעשן נמלחו; והארץ כבגד תבלה ויושביה כמו כן ימותון – וישועתי לעולם תהיה וצדקתי לא תחת״.
ט ואמר בשוב מלכות ׳ישראל׳ וקיומו והתמדתו שהאלוה יחדש שמים וארץ כי כבר נמשך זה בדבריו שישים מלכות המלך כאילו הוא עולם מיוחד לו – רצוני לומר: שמים וארץ. וכאשר התחיל ב׳נחמות׳ ואמר: ״אנכי אנכי הוא מנחמכם״ ומה שדבק בזה – אמר ״ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה״ ואמר בהשאר המלכות ל׳ישראל׳ וסורו מן הגדולים המפורסמים ״כי ההרים ימושו וגו׳״. ואמר בהתמדת מלכות ה׳משיח׳ ושלא תנתץ מלכות ׳ישראל׳ אחרי כן, אמר ״לא יבוא עוד שמשך וגו׳״. ועוד, כי ישעיה הנהיג דבריו על אלו ההשאלות הנמשכות למי שיבין עניני הדברים וסיפר עניני ה׳גלות׳ ופרטיהם ואחר כן סיפר שוב המלכות והמחות האבל ההוא כולו, ואמר ממשל אני אברא שמים אחרים וארץ אחרת וישכחו הראשונות וימחה זכרם; ואחר כן באר זה בדבקות המאמר ואמר זה אשר אמרתי ׳אברא׳ – אני רוצה בו שאני אשימכם בענין שמחה תדירה וחדוה – במקום האבל ההוא והצער ולא יזכר האבן ההוא הקודם.
י ושמע סדר הענינים והדבק ה׳פסוקים׳ המורים עליהם איך בא. תחלת פתיחת זה הענין אמר: ״חסדי ה׳ אזכיר תהלות ה׳ וגו׳״. אחר כן סיפר חסדיו ית׳ עלינו תחלה ״וינטלם וינשאם כל ימי עולם״. אחר כן סיפר מרינו ״והמה מרו ועצבו את רוח קדשו״ ומה שדבק בו. אחר כן סיפר ממשלת האויב עלינו ״צרינו בוססו מקדשך״ ומה שדבק בו. אחר כן התפלל בעבורנו ואמר: ״אל תקצוף ה׳ עד מאד״ ומה שדבק בו. אחר כן זכר אפני התחיבנו לרוב מה שנוגענו בו שנקראנו אל האמת ולא ענינו אמר ״נדרשתי ללוא שאלו וגו׳״. אחרי כן יעד במחילה וברחמים ואמר: ״כה אמר ה׳ כאשר ימצא התירוש באשכול וגו׳״ ומה שנדבק בזה. אחר כן יעד רע לאשר חמסונו ואמר: ״הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו וגו׳״. אחר כן סמך לזה זכרו שזאת האומה – יתוקנו אמונותיה ותהיה ברכה בארץ ותשכח כל מה שקדם מאלו הענינים המתחלפים – ואמר דבר זה לשונו: ״ולעבדיו יקרא שם אחר אשר המתברך בארץ יתברך באלהי אמן והנשבע בארץ ישבע באלהי אמן – כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני; כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב; כי אם שישו וגילו עדי עד אשר אני בורא – כי הנני בורא את ירושלים גילה ועמה – משוש וגלתי בירושלים וגו׳״. הנה כבר התבאר לך הענין כולו ונגלה. והוא כי כאשר אמר: ׳כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה׳ פרש זה מיד ואמר: ׳כי הנני בורא את ירושלים וגילה ועמה – משוש׳. ואחר זאת ההקדמה אמר שעניני האמונה ההם והשמחה בה אשר יעדתיך אני שאבראם כמו שהם – עומדים תמיד כי האמונה באלוה והשמחה באמונה ההיא הם שני ענינים אי אפשר שיסורו ולא ישתנו לעולם מכל מי שהיו לו; ואמר כמו שענין האמונה ההיא והשמחה בה אשר יעדתי שימלאו הארץ, תמידים קיימים כן יתמיד זרעכם ושמכם. והוא אמרו אחר זה: ״כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני – נאום ה׳ – כן יעמוד זרעכם ושמכם״ – כי פעמים ישאר ה׳זרע׳ ולא ישאר ה׳שם׳ כמו שתמצא אומות רבות אין ספק שהם מזרע ׳פרס׳ או ׳יון׳ אלא שלא יודעו בשם מיוחד אבל כללה אותם אומה אחרת. וזה גם כן אצלי הערה על נצחות התורה אשר בעבורה יש לנו ׳שם׳ מיוחד.
יא וכאשר באו אלו ההשאלות בישעיה הרבה מפני זה פרשתי כולם; וכבר בא מהם גם כן בדברי זולתו.
יב אמר ירמיה בסיפור חורבן ירושלים ׳בעונות אבותינו׳: ״ראיתי את הארץ והנה תוהו ובוהו וגו׳״.
יג ואמר יחזקאל בסיפור אבדת מלכות מצרים ומיתת פרעה על ידי נבוכדנצר אמר ״וכיסיתי בכבותך שמים והקדרתי את כוכביהם שמש בענן אכסנו וירח לא יאיר אורו – כל מאורי אור בשמים – אקדירם עליך ונתתי חושך על ארצך – נאום אדוני ה׳״.
יד ואמר יואל בן פתואל בארבה העצום אשר בא בימים אמר ״לפניו רגזה ארץ רעשו שמים שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם״.
טו ואמר עמוס בסיפור חרבן שומרון ״והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור והפכתי חגיכם וגו׳״.
טז ואמר מיכה באבידת שומרון נמשך על המאמרים הספוריים המפורסמים הידועים ״כי הנה ה׳ יוצא ממקומו וירד ודרך על במתי ארץ ונמסו ההרים וגו׳״.
יז ואמר חגי בנתיצת ׳מלכות פרס ומדי׳: ״ואני מרעיש את השמים ואת הארץ ואת הים ואת החרבה והרעשתי את כל הגוים״.
יח ובצבוא יואב על ארם כאשר התחיל לספר איך היתה חולשת האומה ושפלותה מלפנים והיותם מנוצחים נגפים ויעתר לעזרם עתה, אמר ״הרעשתה ארץ פצמתה רפה שבריה כי מטה״. ואמר עוד בענין שאנחנו לא נירא כשימותו האומות ויאבדו להיותנו נשענים על ישועתו ית׳ לא על חרבנו וכוחנו כמו שאמר ״עם נושע בה׳״ – אמר ״על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים״.
יט ובא בסיפור טביעת המצריים ״ראוך מים – יחילו אף ירגזו תהומות וגו׳ קול רעמך בגלגל וגו׳ רגזה ותרעש הארץ״; ״הבנהרים חרה ה׳ וגו׳? ״; ״עלה עשן באפו״. וכן בשירת דבורה: ״ארץ רעשה וגו׳״. ובה מזה הרבה; ומה שלא אזכור ממנו ינשא על מה שזכרתי.
כ ואמנם מאמר יואל: ״ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן, השמש יהפך לחושך והירח לדם – לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא; והיה – כל אשר יקרא בשם ה׳ ימלט כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה וגו׳״ – הטוב אצלי שהוא מספר מיתת סנחריב על ירושלים; ואם לא תרצה זה יהיה סיפורו – מיתת גוג על ירושלים ׳בימי המלך המשיח׳ – עם היותו גם כן בלתי זוכר בזה הענין אלא רוב ההרג ושרפת האש ולקות המאורות. ואולי תאמר איך יקרא ׳יום ה׳ הגדול והנורא׳ יום מיתת סנחריב בפרושנו? הנה תדע כי כל יום שתהיה בו ישועה גדולה או מכה גדולה – יקרא ׳יום ה׳ הגדול והנורא׳ כבר אמר יואל זה על יום בוא הארבה ההוא עליהם ״כי גדול יום ה׳ ונורא מאד ומי יכילנו?״.
כא והענין אשר נלך סביבו כבר התבאר והוא שהפסד זה העולם והשתנותו ממה שהוא או השתנות דבר מטבעו והמשכו לפי השינוי ההוא – הוא דבר שלא בא אלינו בזה דבר נביא ולא דבר ׳חכמים׳ עוד. כי אמרם ״שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב״ – אינו העדר המציאות לגמרי לאמרו: ׳וחד חרוב׳ – הורה על השאר הזמן. וזה עוד – מאמר: ׳יחיד׳ והוא על צורה אחת; ואשר תמצא לכל ה׳חכמים׳ תמיד והוא – יסוד יעשה ממנו ראיה כל אחד מ׳חכמי המשנה׳ ו׳חכמי התלמוד׳ הוא – אמרו: ״אין כל חדש תחת השמש״ ושאין שם התחדשות בשום פנים ולא בשום סיבה; עד שמי שלקח ׳שמים חדשים וארץ חדשה׳ לפי מה שיחשב אמר ״אף שמים וארץ שעתידין להבראות – כבר הן ברויין ועומדין שנאמר: ׳עומדים לפני׳ – ׳יעמדו׳ ולא נאמר אלא ׳עומדין׳״ והביא ראיה באמרו: ׳אין כל חדש תחת השמש׳. ולא תחשוב שזה סותר למה שבארתיו; אבל אפשר שהוא רוצה שהענינים ההם היעודים הטבע המחיב אותם אז – מ׳ששת ימי בראשית׳ הוא נברא – וזה אמת.
כב ואמנם, אמרתי שלא ישתנה דבר מטבעו וימשך על השינוי ההוא – להשמר מן הנפלאות; כי אף על פי שנהפך המטה לנחש ונהפכו המים לדם והיד הטהורה הנכבדת – לבנה מבלתי סיבה טבעית מחיבת אותם – הענינים ההם והדומה להם לא ימשכו ולא שבו טבע אחר אבל כמו שאמרו: ׳ז״ל׳: ״עולם כמנהגו הולך״. זהו דעתי והוא שצריך שיאמן – אף על פי שה׳חכמים ז״ל׳ כבר אמרו בנפלאות דברים זרים מאד תמצאם כתובים ב׳בראשית רבה׳ ו׳במדרש קוהלת׳. והענין ההוא הוא שהם רואים שהנפלאות הם ממה שבטבע גם כן על צד אחד – וזה שהם אמרו כי כשברא האלוה זה המציאות והטביע על אלו הטבעים שם בטבעים ההם – שיתחדש בהם כל מה שנתחדש מהנפלאות בעת חידושם ואות הנביא – שהודיעהו האלוה בעת אשר יאמר בו מה שיאמר ויפעל הדבר ההוא כמו שהושם בטבעו בשורש מה שהוטבע. וזה – אם הוא כמו שתראהו – הוא מורה על מעלת האומר והיות קשה בעיניו מאד שישתנה טבע אחר ׳מעשה בראשית׳ או יתחדש רצון אחר אחר שהונחו כן; וכאלו הוא יראה, על דרך משל, שהושם בטבע המים שידבקו ויגרו ממעלה למטה תמיד, רק בעת ההיא שטבעו בו המצרים והמים ההם לבד הם שיחלקו.
כג וכבר העירותיך על עיקר זה המאמר ושזה כולו – בריחה מהתחדשות דבר. שם נאמר: ״אמר רבי יונתן תנאים התנה הקב״ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל – הדא היא ״וישב הים לפנות בוקר לאיתנו״; אמר רבי ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה הקב״ה אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית – הדא היא ״אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי״ צויתי את הים שיקרע את האור – שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה את האריות – שלא יזיקו לדניאל, את הדג – שיקיא את יונה״. והוא ההקש בשאר.
כד הנה כבר התבאר לך הענין ונגלה הדעת, והוא שאנחנו נאות לאריסטו בחצי מדעתו ונאמין שזה המציאות לעולם נצחי על זה הטבע אשר רצהו ית׳ לא ישתנה ממנו דבר בשום פנים אלא בפרטיו על צד המופת – אף על פי שיש לו ית׳ היכולת לשנותו כולו או להעדירו או להעדיר אי זה טבע שירצה מטבעיו; אבל היה לו פתח ותחילה ולא היה שם דבר נמצא כלל אלא האלוה; וחכמתו גזרה שימציא היצור בעת שהמציאו, ושלא יעדר זה אשר המציא ולא ישתנה לו טבע, אלא במה שרצה מן הפרטים – ממה שכבר ידענוהו וממה שלא נדעהו – מאשר יבוא.
כה זהו דעתנו ויסוד תורתנו. ואריסטו יראה שכמו שהוא נצחי ולא יפסד כן הוא קדמון ולא נתנוה. וכבר אמרנו ובארנו שזה לא יסודר אלא על דין החיוב, ושהחיוב – יש בו מדבר סרה על האלוה מה שכבר בארנוהו.
כו ואחר שהגיע המאמר אל זה נביא פרק שנזכר בו גם כן קצת הערות על פסוקים באו ב׳מעשה בראשית׳ – כי הוכנה הראשונה בזה המאמר אמנם היתה – לבאר מה שאפשר לבארו מ׳מעשה בראשית׳ ו׳מעשה מרכבה׳ – אחר שנקדים שתי הקדמות כוללות.
כז אחת מהם – זאת ההקדמה, והיא שכל מה שנזכר ב׳מעשה בראשית׳ ב׳תורה׳ אינו כולו על פשוטו כפי מה שידמו ממנו ההמון – שאילו היה הענין כן לא היו מסתירים אותו אנשי החכמה ולא היו ה׳חכמים׳ ממריצים מליצות בהעלימו ומניעת הסיפור בו בפני ההמון; כי הפשוטים ההם מביאים אם להפסד דמיון גדול והרכבת דעות רעות בחוק האלוה או לביטול גמור וכפירה ביסודי התורה. והנכון – לעזוב ולהרחיק בחינתם בדמיון לבד והנטיה מן החכמות, ולא כמו שיעשו ה׳דרשנין׳ והמפרשים העניים אשר יחשבו כי ידיעת פרוש המלות היא החכמה, והרבות הדברים והאריכם – תוספת אצלם בשלמות. ואמנם בחינתם באמיתת השכל אחר השלמות בחכמות המופתיות וידיעת הסודות הנבואיות – הוא ראוי, אבל כל מי שידע מזה דבר אין ראוי לו לפרסמו כמו שאמרתי פעמים בפרושנו ל׳משנה׳. ובבאור אמרו: ״מתחלת הספר ועד כאן – ׳כבוד אלהים הסתר דבר׳״ ואמרו זה אחר שנזכר: ׳ביום הששי׳.
כח הנה כבר התבאר מה שאמרנוהו; אלא כאשר חייב הענין האלהי בהכרח לכל מי שישיג שלמות – שישפיעהו על זולתו, כמו שנבאר בפרקים הבאים בנבואה אי אפשר לכל חכם שיכול להבין דבר מאלו הסודות, אם מעיונו או ממורה הורה אותו, מבלתי שיאמר מעט – והבאור נמנע אבל ירמוז מהם מעט. וכבר באו מן הרמיזות וההערות ההם הרבה בדברי ה׳חכמים ז״ל׳ ליחידים מהם גם כן אלא שהם מעורבות בדברי אחרים ובדברים אחרים. ולזה תמצאני תמיד באלו ה׳סתרים׳ – אזכור המאמר האחד אשר הוא פנת הדבר ואניח השאר למי שראוי שיונח לו.
כט ההקדמה השנית שהנביאים כמו שאמרנו ידברו בשמות המשתתפים ובשמות שאין הכונה בהם מה שיורו במשלם הראשון, אבל יזכר השם ההוא מפני גיזרה אחת – כמו ״מקל שקד״ שילמדו ממנו על ״שוקד אני וגו׳״ – כמו שנבאר בפרקי הנבואה. ולפי זה הענין נאמר ב׳מרכבה׳: ״חשמל״ כמו שבארנו; וכן: ״רגל עגל״ ו״נחשת קלל״; וכן מאמר זכריה ״וההרים הרי נחשת״; וזולת זה ממה שנאמר.
ל ואחר שתי ההקדמות האלה אביא הפרק אשר יעדתי בו.
פרק קודםפרק הבא