מורה נבוכים, חלק א פרק ע״ו

פרק עו

א בהרחקת הגשמות לפי דעת המדברים. דרכי המדברים וטענותיהם על הרחקת הגשמות חלושות מאד, יותר חלושות מראיותיהם על היחוד. כי הרחקת הגשמות אצלם כאילו הוא סעיף מחויב לשורש היחוד – אמרו: הגשם אינו אחד. אמנם מי שהרחיק הגשמות מפני שהגשם מורכב מחומר וצורה, וזאת – ההרכבה, ומבואר המנע ההרכבה בחוק עצם האלוה – זה אצלי אינו מדבר; ואין זאת הראיה נבנית על שרשי המדברים, אבל הוא מופת אמיתי, נבנה על אמונת החומר והצורה וציור ענינם; וזה – דעת פילוסופי, אזכרהו ואבארהו בזכרי מופתי הפילוסופים על זה. וכונתנו בזה הפרק אמנם היא לזכרון ראיות המדברים על הרחקת הגשמות, כפי הקדמותיהם ודרכי ראיותיהם.
ב הדרך הראשון אמרו: אם היה האלוה גשם, לא ימלט לענין האלהות ואמתתה מבלתי שיתוקן בו שתשלם מציאותו בכלל עצמי הגשם ההוא – רצוני לומר: כל עצם פרדי מהם – או תשלם מציאותו בעצם אחד מעצמי הגשם ההוא. ואם תשלם מציאותו בעצם פרדי אחד, מה תועלת שאר החלקים ההם? ואין ענין למציאות זה הגשם, ואם תשלם מציאותו בכל חלק וחלק מחלקי זה הגשם, יהיו אלו אלוהות רבות לא אלוה אחד, וכבר בארו שהוא אחד. וזאת הראיה, כשתסתכל בה, תמצאה נבנית על ההקדמה הראשונה והחמישית מהקדמותיהם, ואילו יאמר להם: שגשם האל אינו מחובר מחלקים לא יחלקו, רצוני לומר: שאינו מחובר מכמות העצמים אשר יבראם, כמו שאמרתם –, אבל הוא גשם אחד מדובק לא יקבל החלוקה אלא במחשבה, ואין בחינה במחשבות: שאתה כן תדמה שגשם השמים יקבל הקרע והבקוע, והפילוסוף יאמר שזה – פעל הדמיון והקש מן הנראה והם הגשמים הנמצאים אתנו – על הנסתר.
ג הדרך השני והוא גדול אצלם: המנע ההדמות. שהוא לא ידמה לדבר מבריאותיו; ואם היה גשם היה דומה לגשמים. והם יאריכו מאד בזה השער ויאמרו: אם נאמר: ״גשם אינו כגשמים״, כבר סתרת עצמך, כי כל גשם דומה בכל גשם מצד הגשמות, ואמנם, יחלקו הגשמים קצתם מקצתם בענינים אחרים – רצונם לומר המקרים. ויתחיב גם כן אצלם שכבר ברא כמותו.
ד וזאת הראיה תפסד בשני פנים. האחד מהם – שיאמר האומר לא אקבל העדר ההדמות – ואי זה מופת יעמד לך שאי אפשר שידמה האלוה לדבר מברואיו בדבר מן הדברים? האלהים! אם לא תתלה בזה בדברי ספר נבואה – רצוני לומר: הרחקת ההדמות בדבר – ותהיה הרחקת הגשמות מקובלת, לא מושכלת. ואם תאמר: שאם היה דומה לדבר מברואיו, כבר ברא כמותו? יאמר החולק: אינו כמותו מכל הצדדים; ואני לא ארחיק, שיהיה באלוה ענינים רבים ולא צדדים; כי מאמין ההגשמה לא יברח מזה.
ה ופנים אחרים, והם יותר נאותים, וזה: כי כבר התקיים והתאמת אצל מי שנתפלסף והעמיק בדעות הפילוסופים, כי הגלגלים אמנם יאמר עליהם ״גשם״ ועל אלו הגשמים החמריים בשיתוף גמור: שאין זה החומר – החומר ההוא, ולא אלו הצורות – הצורה ההיא; אבל החומר והצורה נאמרים עוד על אשר הנה ועל הגלגלים בשתוף – ואף על פי שהגלגל בלא ספק בעל מרחקים – שאין גוף המרחקים הוא הגשם אבל הגשם, הדבר המורכב מחומר וצורה. ואם נאמר זה בחוק הגלגל כל שכן שיאמר אותו המגשים באלוה! שהוא יאמר: הוא גשם בעל מרחקים, אלא שעצמו ואמתתו ועצמותו לא ידמה לו דבר מגשמי הנבראים, ואמנם, יאמר עליו ועליהם ״גשם״ – בשתוף כמו שיאמר עליו ועליהם ״נמצא״ – בשתוף, אצל המאמתים. ולא יקבל הטוען בהגשמה – היות הגשמים כולם מחוברים מחלקים דומים; אבל יאמר: האלוה בורא אלו הגשמים כולם, והם מתחלפים העצם והאמיתות; וכמו שאין גשם הצואות אצלו הוא גשם כדור השמש, כן יאמר שאין גשם האור הנברא – רצוני לומר: ה׳שכינה׳ – הוא גשם הגלגלים והכוכבים ולא גשם ה׳שכינה׳ או ׳עמוד הענן׳ הנברא הוא גשם האלוה ית׳ אצלו. אבל יאמר הגשם ההוא הוא העצם השלם הנכבד אשר לא הרכב כלל ולא השתנה ואי אפשר השתנותו, אבל כן התחיב מציאות זה הגשם חיוב מתמיד, והוא יפעל כל מה שזולתו כפי רצונו וחפצו. ואיך יסתר זה הדעת העלול בדרכיהם המופלאות אשר הודעתיך אותם?
ו הדרך השלישי הוא זה. אמרו: אילו היה האלוה גשם, היה לו תכלה – וזה אמת; ואם היה לו תכלה, היה לו שיעור ידוע וצורה ידועה עומדת – וזה גם כן חיוב אמיתי. ואמרו: כי כל שיעור וכל צורה, יתכן שיהיה האלוה יותר גדול מן השיעור ההוא או יותר קטן ועל חילוף הצורה ההיא, מאשר הוא גשם; יהיה, אם כן, התיחדו בשיעור אחד וצורה אחת צריך אל מיחד. וזאת הראיה גם כן שמעתים מגדילים אותה, והיא יותר חלושה מכל מה שקדם, שהיא נבנית על ההקדמה העשירית, אשר כבר בארנו שיעור מה שבה מן הספקות בחוק שאר הנמצאות כשישוערו על חלוף טבעם – וכל שכן בחוק האלוה. ואין הפרש בין זה ובין אמרם בהכרעת מציאות העולם על העדרו שהוא מורה על פועל, הכריע מציאותו על העדרו לאפשרות מציאותו. ואם יאמר להם: למה לא ימשך זה בחק האלוה ית׳, ויאמר: אחר שהוא נמצא, יתחיב שיהיה לו מכריע למציאותו על העדרו? והוא יענה, בלא ספק, בשיאמר: שזה מביא אל ההשתלשלות, ואי אפשר מבלתי הגיע בסוף למחויב המציאות, אין אפשרות בו ולא יצטרך לממציא. וזה המענה בעצמו יתחיב בצורה ובשיעור: כי כל הצורות והשיעורים האפשריים המציאות – כלומר: שלא היה נמצא ואחר כך נמצא, הוא אשר יאמר בו היה יכול שיהיה יותר גדול או יותר קטן ממה שהוא נמצא עליו, ובחלוף זאת הצורה והוא צריך למיחד בהכרח. אמנם צורת האלוה ושיעורו – יתעלה מכל חסרון ודמות! הנה יאמר המגשים: שלא היה נעדר ואחר כך נמצא, שיצטרך למיחד, אבל עצמו בשיעורו וצורתו מחויב המציאות כך, לא יצטרך למיחד ולא למכריע מציאות על העדר, שאין אפשרות העדר בו; כן לא יצטרך למיחד צורה ושיעור כי כן התחיב מציאותו.
ז והסתכל, אתה המעין (אם תבחר לבקש האמת, ותשליך התאוה והקבלה והנטיה למה שהנהגתו להגדילו, ולא תטעה נפשך), בענין אלו המעינים ומה שקרה להם ומהם, שהם כבורח מן הרמץ אל האש, וזה: שהם בטלו טבע המציאות ושינו בריאת השמים והארץ בחשבם שבהקדמות ההם יביאו מופת על היות העולם מחודש, ולא לחידוש העולם הראו מופת ואיבדו עלינו מופתי מציאות האלוה ית׳ ואחדותו והרחקת הגשמות; כי המופתים אשר יתבארו בהם כולם אמנם ילקחו מטבע המציאות הנח, המפורסם, המושג בחושים ובשכל.
ח ואחר שהשלמנו תכלית דבריהם, נתחיל גם כן בזכרון ההקדמות הפילוסופיות וזכרון מופתיהם על מציאות האלוה ואחדותו והמנע היותו גשם, עם מה שאקבל מהם מקדמות העולם, ואף על פי שלא נאמינהו. ואחר כך אראך דרכנו אנחנו במה שהישירתנו אליו אמיתת העיון מהשלמת המופת על אלו השלש שאלות. ואחר כך אשוב להכנס עם הפילוסופים במה שאמרוהו מקדמות העולם – בעזרת שדי׳.
ט נשלם החלק הראשון ממורה נבוכים.
פרק קודם