י דרך ששי חשב אחד מן האחרונים, שהוא מצא דרך טובה מאד, יותר טובה מכל דרך שקדמה, והיא הכרעת המציאות על ההעדר. אמר: העולם – אפשר המציאות אצל כל אדם, שאילו היה מחויב המציאות – היה הוא האלוה, ואנחנו אמנם נדבר עם מי שיקים מציאות האלוה ויאמר בקדמות העולם; והאפשר הוא – שאפשר שימצא ואפשר שלא ימצא, ואין המציאות יותר ראוי בו מן ההעדר; אם כן, היות זה האפשר המציאות נמצא – עם השתוות דין מציאותו והעדרו – הוא ראיה על מכריע הכריע מציאותו על העדרו. וזה דרך מספיק מאד, והוא סעיף מסעיפי ההתיחדות הקודם אלא שהחליף מלת ׳מיחד׳ ב׳מכריע׳ והחליף עניני הנמצא במציאות הנמצא עצמו; והטענו או טעה בענין מאמר האומר: ״העולם – אפשר המציאות״, כי בעל דיננו המאמין קדמות העולם יפיל שם האפשר – באמרו: ״העולם אפשר המציאות״ – על בלתי הענין אשר יפילהו עליו המדבר, כמו שנבאר. ועוד, שמאמרו, שהעולם צריך למכריע, יכריע מציאותו על העדרו – מקום ספק גדול מאוד, כי ההכרעה וההתיחדות אמנם יהיו לנמצא אחד מקבל לכל אחד משני ההפכים או לכל אחד משני המתחלפים בשוה, ויאמר אחר שמצאנוהו בענין הפלוני ולא נמצאהו בענין האחר – היא ראיה על פועל מכון. כאילו אמרת: שזה הנחושת אינו בקיבול צורת המחם יותר ראוי מאשר הוא בקבול צורת המנורה; וכאשר מצאנוהו מנורה או מחם, ידענו בהכרח, שֶׁמְּיַחֵד וּמְכַוֵּן כִּוֵּן אחד משני אלו העוברים – שכבר התבאר שהנחשת נמצא ושני העוברים המיוחסים לו נעדרים ממנו קודם הכרעת המכריע. אמנם הדבר הנמצא, הנחלק עליו, אם מציאותו כן לא סרה ולא תסור או נמצא אחר העדר, הנה לא יצויר בו בשום פנים זה הענין ולא יאמר: מי הכריע מציאותו על העדרו? אלא אחר ההודאה בשהוא נמצא אחר ההעדר – וזהו הענין הנחלק עליו. ואם נקח מציאותו והעדרו מֶחְשָׁבַי, כבר שבנו להקדמה העשירית בעצמה, והיא התבוננות הדמיונות והמחשבות לא התבוננות הנמצאות והמושכלות – כי הבעל דין אשר יאמין קדמות העולם יראה שדמותנו העדרו כדמותנו כל נמנע שיפול בדמיון, ואין הכונה – לסתור מאמריהם; ואמנם, בארתי לך, שזה הדרך, אשר חשבו בה אשר היא דרך זולת מה שקדם, אינו אמת, אבל דינה כדין מה שלפניה משיעור זאת ההעברה הידועה.