ג וכאשר נראה ית׳ אל משה רבינו ע״ה וצוהו שיקרא לבני אדם ויגיע אליהם זאת השליחות, אמר: תחילת מה שישאלוני – שאאמת להם שיש אלוה לעולם נמצא, ואחר כך אומר, שהוא שלחני. מפני שכל בני אדם אז אלא יחידים, לא היו מרגישים במציאות האלוה, ותכלית עיונם לא היה עובר הגלגל וכוחותיו ופעולותיו – שהם לא היו נבדלים מן המורגש, ולא הושלמו שלמות שכלי. ולמדהו האלוה אז מדע שיגיעהו אליהם, יאמת אצלם מציאות האלוה והוא – ׳אהיה אשר אהיה׳ וזה שם נגזר מן ׳היה׳ והוא – המציאות, כי ׳היה׳ מורה על ענין ההויה, ואין הפרש בין אמרך ׳היה׳ או ׳נמצא׳ בלשון העברי. והסוד כולו הוא בשנותו המילה בעצמה המורה על המציאות בענין התואר; כי ׳אשר׳ גוזר זכרון התואר הנדבק בו, שהוא שם חסר, צריך אל חיבור, כענין ׳אלדי׳ ו׳אלתי׳ בערבי; והושם השם הראשון – והוא המתואר – ׳אהיה׳, והשם השני אשר תארו בו – ׳אהיה׳ והוא הוא בעצמו; וכאילו הראה שהמתואר הוא התואר בעצמו. והיה זה באור ענין, שהוא נמצא לא במציאות; ובא באור הענין ההוא ופרושו כן הנמצא אשר הוא הנמצא – כלומר: המחויב המציאות. וזה אשר יביא אליו המופת בהכרח שיש דבר מחויב המציאות לא נעדר ולא יעדר כמו שאבאר מופתו.