מורה נבוכים, חלק א פרק נ׳

פרק נ

א דע אתה המעין במאמרי זה, כי ההאמנה אינה הענין הנאמר בפה אבל הענין המצויר בנפש, כשיאמינו בו שהוא כן כמו שצויר. ואם יספיק לך מן הדעות האמתיות או הנחשבות אמתתם אצלך בשתספרם במאמר מבלתי שתצירם ותאמין בהם – כל שכן שתבקש בהם האמת – זה קל מאד; כמו שתמצא רבים מן הפתאים ישמרו אמונות לא יצירו להם ענין בשום פנים.
ב אבל אם מלאך לבך לעלות לזאת המדרגה העליונה – מדרגת העיון – ושיתאמת לך שהאלוה אחד אחדות אמתית, עד שלא תמצא לו הרכבה כלל, ואין לחשוב בו שום חלוק בשום פנים – דע שאין לו ית׳ תאר עצמי בשום פנים ולא בשום ענין, וכמו שנמנע היותו גשם כן נמנע היותו בעל תאר עצמי.
ג אמנם מי שהאמין שהוא אחד בעל תארים רבים, כבר אמר שהוא אחד – במלתו והאמינו רבים – במחשבתו; וזה – כמאמר הנוצרים הוא אחד אבל הוא שלשה והשלושה אחד; כן מאמר האומר הוא אחד אבל הוא בעל תארים הרבה והוא ותאריו אחד – עם הסתלק הגשמות והאמנת הפשיטות הגמורה. כאלו כונתנו וחפושנו איך נאמר? לא איך נאמין? ואין אמונה אלא אחר ציור; כי האמונה היא ההאמנה במה שצויר שהוא חוץ לשכל כפי מה שצויר בשכל. ואם יהיה עם זאת האמונה שאי אפשר חילוף זאת האמונה בשום פנים, ולא ימצא בשכל מקום דחיה לאמונה ההיא, ולא לשער אפשרות חלופה, תהיה אמתית.
ד וכשתפשיט מעליך התאוות והמנהגים, ותהיה בעל תבונה, ותתבונן מה שאומר אותו באלו הפרקים הבאים בהרחקת התארים, יתאמת לך מה שאמרנו בהכרח, ותהיה אז מי שיציר ׳יחוד השם׳ לא מי שיאמר אותו בפיו ולא יציר לו ענין ויהיה מכת הנאמר עליהם ״קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם״. אבל צריך שיהיה האדם מכת מי שיציר האמת וישיגהו – ואם לא ידבר בו – כמו שצוו החשובים, ונאמר להם ״אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה״.
פרק קודםפרק הבא