א כבר קדם לנו במקומות רבים מזה המאמר, כי כל מה שמחיב גשמות ראוי בהכרח להרחיקו ממנו, וכן כל הפעלות ירוחק ממנו, כי כל ההפעלויות יחיבו שינוי, ושהפועל להפעלויות ההם – בלתי המתפעל, בלא ספק; ואילו היה הוא ית׳ מתפעל בשום פנים מאפני ההפעלות היה זולתו עושה בו ומשנה אותו. וכן ראוי בהכרח שיורחק ממנו כל העדר, ושלא יהיה שום שלמות נעדר ממנו פעם אחת ונמצא פעם אחרת; שאם הונח זה, היה שלם בכח, וכל כח יחובר אליו העדר בהכרח, וכל מה שיצא מן הכח אל הפועל – אי אפשר לו מבלתי מוציא זולתו נמצא בפועל שיוציאהו; ולזה יתחיב שיהיו שלמויותיו כולם נמצאות בפועל ולא יהיה לו דבר בכוח בשום צד. וממה שראוי בהכרח שיורחק ממנו גם כן הדימוי לשום דבר מן הנמצאות; וזה דבר, כבר הרגיש בו כל אדם, וכבר גולה בספרי הנביאים בהרחקת הדימוי, ואמר: ״ואל מי תדמיוני ואשוה? ואמר: ״ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו?״ ואמר: ״מאין כמוך ה׳״ – וזה הרבה.