מורה נבוכים, חלק א פרק נ״ב

פרק נב

א כל מתואר שיחויב לו תואר ויאמר שהוא כך וכך, לא ימלט התואר ההוא מהיותו מאחד מאלו החלקים החמשה.
ב החלק הראשון – שיתואר הדבר בגדרו, כמו שיתואר האדם בשהוא החי המדבר. וזה הַתֹּאַר, הוא המורה על מהות הדבר ואמיתתו כבר בארנו, שהוא פרוש שם לא דבר אחר. וזה המין מן התואר מרוחק מן האלוה אצל כל אדם – שהוא ית׳ אין לו סבות קודמות שהם סבת מציאותו, ויוגבל בהם; ולזה הוא מפורסם אצל כל אחד מן המעינים המבררים למה שיאמרוהו, כי האלוה לא יִגָּדֵר.
ג והחלק השני – שיתואר הדבר בחלק גדרו, כמו שיתואר האדם בחיות או בדבור; וזה ענינו – החיוב – שאנחנו כשנאמר: ״כל אנוש מדבר״ אמנם ענינו – כי כל מי שימצא לו האנושות ימצא בו הדבור. וזה המין מן התארים מרוחק מן האלוה ית׳ אצל כל אדם – שאם היה לו חלק מהות, תהיה מהותו מורכבת. ושקרות זה החלק בְּחֻקּוֹ כשקרות אשר לפניו.
ד והחלק השלישי – שיתואר דבר בענין יוצא מאמיתתו ועצמו, עד שיהיה הענין ההוא אינו ממה שיושלם בו העצם ויתקים; ויהיה הענין ההוא, אם כן, איכות אחד בו; והאיכות (והוא – הסוג העליון) – מקרה מן המקרים. ואם היה נמצא לו ית׳ תואר מזה החלק היה הוא ית׳ נושא המקרים; ויספיק בזה רוחק מאמתתו ועצמו – רצוני לומר: שיהיה בעל איכות. וְהַתֵּמָה מהיות האומרים בתארים מרחיקים ממנו ית׳ הדימוי והאיוך; ואין ענין אמרם: ״לא יתאיך״ אלא שאינו בעל איכות. וכל תואר שיחויב לעצם אחד חיוב עצמי הוא אם מקים לעצם – והוא הוא, או איכות לעצם ההוא.
ה וסוגי האיכות ארבעה, כמו שידעת. ואני אמשל לך משל על דרך התואר מכל סוג מהם, שיתבאר לך המנע מציאות זה המין מן התארים לאלוה ית׳.
ו המשל הראשון – כתארך האדם בקנין מקניניו העיוניים או המדותיים או התכונות אשר ימצאו לו באשר הוא בעל נפש – כאמרך: ״פלוני הנגר״, או: ״הנזהר מחטא״, או: ״החולה״. ואין הבדל בין אמרך ׳הנגר׳, או אמרך: ׳החכם׳, או: ׳הרופא׳ – הכל תכונה בנפש. ואין הבדל בין אמרך: ׳הנזהר מחטא׳, או אומרך: ׳הרחמן׳ – כי כל מלאכה וכל חכמה וכל מדה חזקה היא תכונה בנפש. וזה כולו מבואר למי שהשתדל במלאכת ההיגיון והשתדלות מעט.
ז והמשל השני – כתארך הדבר בכוח טבעי בו או לא כח טבעי – כאמרך: ״הרך והקשה״. ואין הבדל בין אמרך: ׳הרך והקשה׳, ובין אמרך ׳החזק והחלש׳ – הכל הכנות טבעיות.
ח והמשל השלישי – כתארך האדם באיכות המתפעלת ובהפעלויות – כאמרך: ״פלוני הכעסן״, או: ״הקוצף״, או: ״הפחדן״, או: ״הרחמן״ – כשלא יתחזקו המדות. ומזה הסוג תארך הדבר במראה ובטעם ובריח, ובחום ובקור, וביובש ובלחות.
ט והמשל הרביעי – כתארך הדבר במה שישיגהו מצד הכמות באשר הוא כמות – כאמרך: ״הארוך והקצר והמעות והישר״, ומה שדומה לזה.
י וכשמסתכל בכל אלו התארים והדומים להם, תמצאם נמנעים בחק האלוה: שאינו בעל כמות, שתשיגהו איכות המשגת הכמות באשר הוא כמות; ואינו מתפעל, שתשיגהו איכות ההיפעלויות; ואין לו ההכנות שישיגהו הכוח וכיוצא בו; ואינו ית׳ בעל נפש שתהיה לו תכונה וישיגוהו הקנינים, כענוה וכבושת וכיוצא בהם, ולא מה שישיג בעל הנפש באשר הוא בעל נפש כבריאות והחולי. הנה כבר התבאר לך, כי כל תואר שישוב לסוג האיכות העליון לא ימצא לו ית׳.
יא הנה אלו השלושה חלקים מן התארים – והם: מה שיורה על מהות או על חלק מהות או על איכות אחת נמצאת במהות כבר התבאר המנעם בחוקו ית׳, מפני שהם כולם מורים על ההרכבה, אשר נבאר במופת המנעה בחוק האלוה.
יב והחלק הרביעי מן התארים הוא שיתואר הדבר ביחוסו לזולתו, כמו שֶׁיְּיֻחַס לזמן או למקום או לאיש אחר – כתארך ראובן שהוא אבי פלוני, או שותף פלוני, או שוכן במקום הפלוני, או אשר היה בזמן הפלוני. וזה המין מן התארים לא יחיב ריבוי ולא שינוי בעצם המתואר; כי זה ראובן הנרמז אליו הוא שותף שמעון ואבי חנוך ואדון לוי ורע יהודה ושוכן בבית אשר הוא כך, והוא אשר נולד בשנת כך; ואלו עניני היחס אינם עצמו ולא דבר בעצמו כאיכויות. ויראה בתחילת המחשבה, שיהיה נכון, שיתואר האלוה ית׳ בזה המין מן התארים; אמנם, עם ההתאמתות ודקדוק העיון יתבאר המנע זה.
יג אמנם שהאלוה ית׳ אין יחס בינו ובין הזמן והמקום, זה מבואר; כי הזמן מקרה דבק לתנועה [כשיביטו בה ענין הקדימה והאיחור ותהיה נספרת] – כמו שהתבאר במקומות הנפרדים לזה הענין – והתנועה ממשיגי הגשמים, והאלוה ית׳ אינו גשם, ואין יחס בינו ובין הזמן; וכן אין יחס בינו ובין המקום.
יד ואמנם מקום החקירה והעיון: היש בינו ית׳ ובין דבר מברואיו מן העצמים קצת יחס אמיתי שיתואר בו? אמנם שאין הצטרפות בינו ובין דבר מברואיו – זה מבואר בתחלת עיון: כי מסגולות שני המצטרפים – ההתהפך בשווי, והוא ית׳ – מחויב המציאה, ומה שזולתו – אפשר המציאה, כמו שנבאר; אין הצטרפות אם כן. אמנם שיהיה ביניהם קצת יחס – הוא דבר שיחשב בו שאפשר, ואינו כן: שאי אפשר שיצויר יחס בין השכל והמראה – ושניהם תכללם מציאה אחת בדעתנו – ואיך יצויר יחס בין מי שאין בינו ובין מה שזולתו ענין שיכללם בשום פנים?! כי המציאה אמנם תאמר אצלנו עליו ית׳ ועל זולתו בשיתוף גמור. אם כן, אין יחס בשום פנים באמת בינו ובין דבר מברואיו. כי היחס אמנם ימצא לעולם בין שני דברים שתחת מין אחד קרוב בהכרח; אמנם כשיהיו תחת סוג אחד אין יחס ביניהם. ולזה לא יאמר: ״זאת האדמימות היא יותר חזקה מזאת הירקות או יותר חלושה ממנה או שוה לה״, אף על פי ששניהם תחת סוג אחד, והוא – המראה. אמנם כשיהיו שני הדברים תחת שני סוגים אין יחס ביניהם בשום פנים ולא בתחילת הדעת המשותף ואף על פי שיעלו לסוג אחד. והמשל בו: שאין יחס בין המאה אמות ובין החום אשר בפלפל כי זה מסוג האיכות וזה מסוג הכמות; ואין יחס גם כן בין החכמה ובין המתיקות או בין הענוה והמרירות ואף על פי שכל אלו תחת סוג האיכות העליון. ואיך יהיה יחס בינו ית׳ ובין דבר מברואיו – עם ההפרש הגדול באמיתת המציאות, אשר אין הפרש יותר רחוק ממנו–? ואילו היה ביניהם יחס היה מתחייב שישיגהו מקרה היחס; ואף על פי שאין זה מקרה בעצמו ית׳, אלא שהוא בכלל קצת מקרה. והנה לא תנצל בחיוב תואר לו, ואפילו מצד היחס על האמת אלא שהוא הראוי שבתארים אשר צריך שיקלו בתאר האלוה בו, מפני שלא יחיב ריבוי הקדמון, ולא יחיב שינוי בעצמו ית׳ בהשתנות המיוחסים.
טו והחלק החמישי מתארי החיוב הוא – שיתואר הדבר בפעולתו. ואינו רוצה ב׳פעולתו׳ – קנין המלאכה אשר בו, כאמרך: ׳הנגר׳ או ׳הנפח׳ – כי הם ממין האיכות כמו שזכרנו; אבל ארצה ב׳פעולתו׳ – הפעולה אשר פעלה כאמרך: ״ראובן הוא אשר חרש את הדלת ובנה החומה הפלונית וארג זה הבגד״. וזה המין מן התארים רחוק מעצם המיוחס – ולזה ראוי שיתואר בהם האלוה ית׳ – אחר אשר תדע שאלו הפעולות המתחלפות לא יתחייב שיעשו בענינים מתחלפים בעצם הפועל כמו שיתבאר; אבל כל פעולותיו ית׳ המתחלפות כולם בעצמו לא בענין מוסף על עצמו. כמו שבארנו.
טז ויהיה באור מה שבזה הפרק: שהוא ית׳ אחד מכל הצדדים אין ריבוי בו ולא ענין מוסף על העצם, ושהתארים חלוקי הענינים הרבים, הנמצאים בספרים, המורים עליו ית׳, הם מצד ריבוי פעולותיו לא מפני ריבוי בעצמו וקצתם – להורות על שלמותו, כפי מה שנחשבהו שלמות, כמו שבארנו. ואמנם, אם אפשר שיהיה העצם האחד הפשוט, אשר אין ריבוי בו, עושה מעשים מתחלפים – הנה יתבאר זה במשלים.
פרק קודםפרק הבא