ב ולפי הענין הראשון הושאל ׳לשון אכילה׳ לכל אבדה והפסד ובכלל לכל השמט צורה: ״ואכלה אתכם ארץ אויביכם״, ״ארץ אוכלת יושביה״, ״חרב תאוכלו״, ״תאכל חרב״, ״ותבער בם אש ה׳ ותאכל בקצה המחנה״, ״אש אוכלה הוא״ – כלומר: יאבד המורים בו כאבוד האש למה שישלוט עליו – וזה הרבה.