מורה נבוכים, חלק א פרק ל״ז

פרק לז

א ׳פנים׳ – שם משתתף, ורוב שתופו – על צד ההשאלה. הוא – שם הפנים מכל חי: ״ונהפכו כל פנים לירקון״, ״מדוע פניכם רעים?״ – וזה הרבה.
ב והוא שם הכעס ״ופניה לא היו לה עוד״; ולפי זה הענין נעשה הרבה בענין כעס האלוה וקצפו ״פני ה׳ חילקם״, ״פני ה׳ בעושי רע״, ״פני ילכו והניחותי לך״, ״ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו״ – וזה הרבה.
ג והוא גם כן שם מציאות האיש ומעמדו: ״על פני כל אחיו נפל״, ״ועל פני כל העם אכבד״ – ענינו במציאותם ״אם לא על פניך יברכך״ – בהיותך ובמציאותך; ולפי זה הענין נאמר: ״ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים״ – כלומר: מציאות במציאות. מבלתי אמצעי כמו שנאמר: ״לכה נתראה פנים״ וכמו שאמר ״פנים בפנים דיבר ה׳ עמכם״ ובאר במקום אחר ואמר: ״קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול״ וכינה זה ׳פנים בפנים׳; כן אמרו: ״ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים״ – כנוי על אמרו בענין ספור הדברים: ״וישמע את הקול מדבר אליו״. הנה כבר התבאר לך כי שמיעת הקול מבלתי אמצעיות מלאך יכנה עליו ׳פנים בפנים׳. ומזה הענין – ״ופני לא יראו״ אמתת מציאותי כמות שהיא לא תושג.
ד ו׳פנים׳ גם כן הוא כלי מקום שענינו: ׳לפניך׳ או ׳בין ידיך׳ – והרבה מה שנעשה כפי זה הענין באלוה ית׳: ״לפני ה׳״. ולפי זה הענין גם כן הוא ״ופני לא יראו״ – כפרוש אונקלוס אמר ״ודקמי לא יתחזון״ – רומז שיש נבראות גם כן עצומות אי אפשר לאדם להשיגם כפי מה שהם, והם – הדעות הנפרדות ויחסם לאלוה שהם לפניו ובין ידיו תדיר לחוזק ההשגחה בהם תמיד. ואמנם הדבר המושג אצלו – רצוני לומר: אצל אונקלוס – על האמת הם ענינים אשר הם למטה מאלו במדרגת המציאות – רצוני לומר: עצם החומר והצורה – ועליהם אמר ״ותחזי ית דבתראי״ – כלומר: הנמצאות אשר כאילו אני נוטה מהם ומשליכם אחרי (על דרך משל, לרחקם ממציאותו ית׳). – והנה תשמע פרושי במה שביקש ׳משה רבינו׳ עליו השלום.
ה ו׳פנים׳ גם כן הוא כלי הזמן בענין ׳קודם׳ או ׳לפני׳: ״לפנים בישראל״, ״לפנים הארץ יסדת״.
ו ו׳פנים׳ גם כן שם ההזהר וההשגחה ״לא תשא פני דל״, ״ונשוא פנים״, ״אשר לא ישא פנים״ – וזה הרבה. ולפי זה הענין גם כן נאמר: ״ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום״ – רצונו לומר: הלוות ההשגחה בנו.
פרק קודםפרק הבא