מורה נבוכים, חלק א פרק ט״ו

פרק טו

א ׳נצב׳ או ׳יצב׳ – ואף על פי שנשתנו שני השרשים – הענין אחד כמו שידעת בכל שמושיהם.
ב וזה השם משתתף. פעמים יהיה בענין הקימה וההתיצבות: ״ותתצב אחותו מרחוק״, ״יתיצבו מלכי ארץ״, ״יצאו נצבים״. ויהיה בענין הקיום וההתמדה: ״דברך נצב בשמים״ – כלומר: קיים עומד.
ג וכל מה שבא מזה השם בחק הבורא הוא מזה הענין: ״והנה ה׳ נצב עליו״ – קיים עומד עליו – כלומר: על ה׳סולם׳ אשר קצהו הראשון בשמים וקצהו האחרון בארץ, ובו יעלה כל מי שיעלה, עד שישיג מי שעליו בהכרח, אחר שהוא עומד קיים על ראש ה׳סולם׳.
ד ומבואר הוא שמאמרי הנה ׳עליו׳ הוא כפי זה המשל הנשוא. ו׳מלאכי אלהים׳ הם הנביאים, שנאמר בהם בפרוש ״וישלח מלאך״, ״ויעל מלאך ה׳ מן הגלגל אל הבוכים״. ומה טוב אמרו: ״עולים ויורדים״ – ה׳עליה׳ קודם ה׳ירידה׳ – כי אחר ה׳עליה׳ וההגעה אל מעלות ידועות מן ה׳סולם׳ תהיה ה׳ירידה׳ במה שפגש מן הענין – להנהגת אנשי הארץ ולמודם, אשר בעבור זה כנה ב׳ירידה׳ כמו שבארנו.
ה ואשוב אל עניננו כי ׳נצב עליו׳ – מתמיד קיים נשאר – לא שהוא התיצבות גשם. ומזה הענין ״ונצבת על הצור״. כבר התבאר לך כי ׳נצב׳ ו׳עמד׳ ענינם אחד בזה הענין. וכבר אמר: ״הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב״.
פרק קודםפרק הבא