משנה תורה, הלכות חמץ ומצה פרק ט׳

פרק ט

א נוסח ההגדה שנהגו בה ישראל בזמן הגלות כך הוא, מתחיל על כוס שני ואומר:
ב בבהילו יצאנו ממצרים. הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא בארעא דמצרים: כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך לפסח ייתי ויפסח. שתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל. שתא הדא עבדי, לשתא דאתיא בני חורי.
ג מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות! שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, והלילה הזה שתי פעמים. שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, והלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות, והלילה הזה מרור. שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסובין, והלילה הזה כולנו מסובין.
ד עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה׳ אלהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה – מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. וכל המאריך ביציאת מצרים – הרי זה משובח.
ה מעשה ברבי אליעזר, ורבי יהושע, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבה, ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני ברק. והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו! הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
ו אמר להם רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר (דברים ט״ז:ג׳): "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" – "ימי חייך" הימים, "כל ימי חייך" הלילות. וחכמים אומרים: "ימי חייך" העולם הזה, "כל ימי חייך" להביא את ימות המשיח.
ז ברוך המקום שנתן תורה לישראל עמו, ברוך הוא. כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאל.
ח חכם מה הוא אומר: "מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה׳ אלהינו אתכם" (דברים ו׳:כ׳). אף אתה אמור לו כהלכות הפסח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
ט רשע מה הוא אומר: "מה העבודה הזאת לכם" (שמות י״ב:כ״ו). "לכם" ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. אף אתה הקהה את שניו ואמור לו (שמות י״ג:ח׳): "בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים". "לי" ולא לו, ואילו היה שם לא היה נגאל.
י תם מה הוא אומר: "מה זאת?" (שמות י״ג:י״ד). ואמרת אליו: "בחוזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים מבית עבדים".
יא ושאינו יודע לשאל את פתח לו, שנאמר (שמות י״ג:ח׳): "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים". "והגדת לבנך" יכול מראש חודש? תלמוד לומר "ביום ההוא". אי "ביום ההוא" יכול מבעוד יום? תלמוד לומר "בעבור זה" – לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך.
יב מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום ברוך הוא לעבודתו, שנאמר (יהושע כ״ד:ב׳): "ויאמר יהושע אל כל העם, כה אמר ה׳ אלהי ישראל: בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור, ויעבדו אלהים אחרים. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר, ואולך אותו בכל ארץ כנען. וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק. ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו. ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו, ויעקב ובניו ירדו מצרים".
יג ברוך שומר הבטחתו לישראל עמו, ברוך הוא! שהקדוש ברוך הוא מחשב את הקץ לעשות כמו שאמר לאברהם אבינו בין הבתרים, שנאמר (בראשית ט״ו:י״ג): "ויאמר לאברם: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
יד היא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו. אלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו: שפרעה הרשע לא גזר אלא על הזכרים, ולבן בקש לעקור את הכל, שנאמר (דברים כ״ו:ה׳): "ארמי אובד אבי, וירד מצרימה ויגר שם" – מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם, שנאמר (בראשית מ״ז:ד׳): "ויאמרו אל פרעה: לגור בארץ באנו, כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך, כי כבד הרעב בארץ כנען. ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן".
טו "במתי מעט", כמו שנאמר (דברים י׳:כ״ב): "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, ועתה שמך ה׳ אלהיך ככוכבי השמים לרוב".
טז "ויהי שם לגוי" – מלמד שהיו ישראל מצויינין שם. "גדול ועצום", כמו שנאמר (שמות א׳:ז׳): ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, ותמלא הארץ אותם".
יז ורב, כמו שנאמר (יחזקאל ט״ז:ז׳): "רבבה כצמח השדה נתתיך, ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים שדים נכונו ושערך צמח, ואת ערום ועריה".
יח "וירעו אותנו המצרים", כמו שנאמר (שמות א׳:י׳): "הבה נתחכמה לו, פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו ועלה מן הארץ".
יט "ויענונו", כמו שנאמר: "וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם, ויבן ערי מסכנות לפרעה, את פיתום ואת רעמסס".
כ "ויתנו עלינו עבודה קשה", כמו שנאמר: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך".
כא "ונצעק אל ה׳ אלהי אבותינו", כמו שנאמר (שמות ב׳:כ״ג): ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה".
כב "וישמע ה׳ את קולנו", כמו שנאמר: "וישמע אלהים את נאקתם, ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב".
כג "וירא את עניינו" – זו פרישות דרך ארץ, כמו שנאמר: "וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים".
כד "ואת עמלינו" – אלו הבנים, כמו שנאמר: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, וכל הבת תחיון".
כה "ואת לחצינו" – זה הדוחק, כמו שנאמר (שמות ג ט): "וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם".
כו "ויוציאנו ה׳ ממצרים" – לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף, ולא על ידי שליח. אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו, שנאמר: (שמות י״ב:י״ב): "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. אני ה׳".
כז "ביד חזקה" – זה הדבר, כמו שנאמר (שמות ט׳:ג׳): "הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה, בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן, דבר כבד מאד".
כח "ובזרוע נטויה" – זו החרב, כמו שנאמר (דברי הימים א כ״א:ט״ז): "וחרבו שלופה בידו, נטויה על ירושלם".
כט "ובמורא גדול" – זו גלוי שכינה, כמו שנאמר (דברים ד׳:ל״ד): "או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי, במסות באותות ובמופתים ובמלחמה, וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה לכם ה׳ אלהיכם במצרים לעיניך".
ל "ובאותות" – זה המטה, כמו שנאמר (שמות ד): "ואת המטה הזה תקח בידך, אשר תעשה בו את האותות".
לא "ובמופתים" – זה הדם, כמו שנאמר (יואל ג): "ונתתי מופתים בשמים ובארץ, דם ואש ותמרות עשן".
לב דבר אחר: "ביד חזקה" – שתים, "ובזרוע נטויה" – שתים, "ובמורא גדול" – שתים, "ובאותות" – שתים, "ובמופתים" – שתים. אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים, ואלו הן: דם, צפרדע, כנים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך, מכת בכורות. רבי יהודה היה נותן בהם סימן: דצ"ך עד"ש באח"ב.
לג רבן גמליאל אומר: כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו: פסח, מצה, ומרורים.
לד פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים, על שם מה? על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר (שמות יב): "ואמרתם זבח פסח הוא לה׳, אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים, בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. ויקד העם וישתחוו".
לה מצה זו שאנו אוכלין, על שם מה? על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם מיד, שנאמר (שמות יב): "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים, עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צדה לא עשו להם".
לו מרורים אלו שאנו אוכלים, על שם מה? על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר (שמות א): "וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך".
לז ובכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אף אותנו גאל, שנאמר (דברים ו): "ואותנו הוציא משם, למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו".
לח לפיכך אנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, לגדל, ולהדר, ולנצח למי שעשה לנו ולאבותינו את כל הנסים האלו, והוציאנו מעבדות לחירות, ומשעבוד לגאולה, ומיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול. ונאמר לפניו: "הללויה".
לט "הללויה! הללו עבדי ה׳, הללו את שם ה׳! יהי שם ה׳ מבורך..." עד "חלמיש למעינו מים" (תהלים קיג-קיד).
מ ברוך אתה ה׳, אלהינו מלך העולם, אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, והגיענו ללילה הזה לאכול בו מצה ומרורים. כן ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו, יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך. ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו. ברוך אתה ה׳, גאל ישראל.
מא כסדר שמברכין וקוראים ההגדה בליל יום טוב ראשון של פסח, כך מברכים וקוראים בליל השני של גליות. וכן חייבין בליל השני בארבעה כוסות, ובשאר הדברים שנעשו בלילה הראשון.
פרק קודם