Guide for the Perplexed, Part 3 Chapter 8

Chapter 8

א כל הגשמים ההווים הנפסדים לא ישיגם ההפסד רק מצד החומר שלהם, לא זולת זה. אבל מצד הצורה ובבחינת עצם הצורה לא ישיגם הפסד רק הם עומדים. הלא תראה שהצורות המיניות כולם מתמידות עומדות, ואמנם ישיג הפסד לצורה במקרה – רצוני לומר: מפני התחברה לחומר וטבע החומר ואמיתתו – שהוא לעולם לא ימלט מחברת ההעדר, ומפני זה לא תתקים בו צורה, אבל יפשיט צורה וילבש צורה אחרת תמיד.
1 TRANSIENT bodies are only subject to destruction through their substance and not through their form, nor can the essence of their form be destroyed; in this respect they are permanent. The generic forms, as you know, are all permanent and stable. Form can only be destroyed accidentally, i.e., on account of its connexion with substance, the true nature of which consists in the property of never being without a disposition to receive form. This is the reason why no form remains permanently in a substance; a constant change takes place, one form is taken off and another is put on.
ב ומה נפלא מאמר שלמה בחכמתו בדמותו החומר ב׳אשת איש זונה׳, כי לא ימצא חומר מבלתי צורה כלל – אם כן, הוא ׳אשת איש׳ לעולם לא תמלט מ׳איש׳ ולא תמצא ׳פנויה׳ כלל; ועם היותה ׳אשת איש׳ היא מבקשת איש אחר לעולם תמיר בו בעלה ותפתהו ותמשכהו בכל צד עד שישיג ממנה מה שהשיג בעלה. זהו ענין החומר – והוא שאי זו צורה שתהיה בו, הצורה ההיא תכינהו לקבל צורה אחרת, ולא יסור מהתנועה להפשיט זאת הצורה שעמו ולהביא אחרת; וכענין זה בעצמו יעשה אחר בוא הצורה האחרת.
2 How wonderfully wise is the simile of King Solomon, in which he compares matter to a faithless wife: for matter is never found without form, and is therefore always like such a wife who is never without a husband, never single; and yet, though being wedded, constantly seeks another man in the place of her husband: she entices and attracts him in every possible manner till he obtains from her what her husband has obtained. The same is the case with matter. Whatever form it has, it is disposed to receive another form; it never leaves off moving and casting off the form which it has in order to receive another. The same takes place when this second form is received.
ג הנה כבר התבאר שכל השחתה והפסד או חסרון – אמנם הוא מפני החומר. ובאורו באדם, על דרך משל, כי כיעור צורתו וצאת אבריו מטבעם, וכן חולשת כל פעולותיו או ביטולם או בלבולם, אין הפרש בין היות כל זה בתחילת היצירה או מתחדש עליו – אין זה כולו נמשך אלא אחר החומר שלו הנפסד לא אחר צורתו, וכן כל בעל חיים אמנם ימות ויחלה מפני החומר שלו לא מפני צורתו. וכל פשעי האדם וחטאיו אמנם הם נמשכים אחרי החומר שלו הנפסד לא מפני צורתו; ומעלותיו כולם אינם נמשכות רק אחר צורתו. והמשל בו: שהשגת האדם את בוראו וצירו כל מושכל והנהיגו תאוותיו וכעסו והסתכלו במה שצריך לבחר בו ובמה שצריך לרחקו – כל זה נמשך אחר צורתו, אבל מאכליו ומשתיו ומשגליו ורוב תאוותיו בהם וכן כעסו וכל מדה רעה שתמצא לו – הכל נמשך אחר החומר שלו. וכאשר התבאר שהענין כן, ולא היה אפשר בגזרת החכמה האלהית שימצא חומר מבלתי צורה ולא שתמצא צורה מאלו הצורות מבלתי חומר, והתחיב הקשר זאת הצורה האנושית הנכבדת מאד אשר בארנו שהיא ׳צלם אלהים ודמותו׳ בזה החומר העפרי החשוך המביא אותו לכל חסרון והפסד, נתן לה – רצוני לומר: לצורה האנושית – יכולת על החומר וממשלה ואדנות ושלטון עד שתכריחהו ותמנע תאוותיו ותשיבם על מה שאפשר מן היושר והשווי.
3 It is therefore clear that all corruption, destruction, or defect comes from matter. Take, e.g., man; his deformities and unnatural shape of limbs; all weakness, interruption, or disorder of his actions, whether innate or not, originate in the transient substance, not in the form. All other living beings likewise die or become ill through the substance of the body and not through its form. Man’s shortcomings and sins are all due to the substance of the body and not to its form; while all his merits are exclusively due to his form. Thus the knowledge of God, the formation of ideas, the mastery of desire and passion, the distinction between that which is to be chosen and that which is to be rejected, all these man owes to his form; but eating, drinking, sexual intercourse, excessive lust, passion, and all vices, have their origin in the substance of his body. Now it was clear that this was the case,—it was impossible, according to the wisdom of God, that substance should exist without form, or any of the forms of the bodies without substance, and it was necessary that the very noble form of man, which is the image and likeness of God, as has been shown by us, should be joined to the substance of dust and darkness, the source of all defect and loss. For these reasons the Creator gave to the form of man power, rule, and dominion over the substance;—the form can subdue the substance, refuse the fulfilment of its desires, and reduce them, as far as possible, to a just and proper measure.
ד ומהנה נחלקו מדרגות בני אדם. כי יש מבני אדם אנשים שכל השתדלותם תמיד לבחור הנכבד ולבקש העמידה המתמדת כפי גזרת צורתו הנכבדת, ולא יחשוב רק בציור מושכל והשגת דעת אמיתי בכל דבר והדבק בשכל האלהי השופע עליו אשר ממנו נמצאה הצורה ההיא, וכל אשר יביאוהו צרכי החומר ללכלוכיו וחרפתו המפורסמת – יצטער על מה שנשקע בו ויבוש ויכלם ממה שנוגע בו וישתדל למעט מן החרפה ההיא בכל יכלתו ולהשמר ממנה בכל צד. כאדם שכעס עליו המלך וצוהו לפנות זבל ממקום למקום לבזותו, שהאדם ההוא ישתדל בכל יכלתו להסתתר בעת הבזיון ההוא ואולי יפנה דבר מועט למקום קרוב כדי שלא יתלכלכו ידיו ולא בגדיו ושלא יראהו אדם – כן יעשה מי שהוא בן חורין. אמנם העבד ישמח בזה ויראה שלא עמסו עליו טורח גדול, וישליך כל גופו בזבל ההוא וילכלך פניו וידיו ויפנה בפרהסיה, והוא יצחק וישמח וימחא כף. כן עניני בני אדם – כי מבני אדם אנשים כמו שאמרנו שכל צרכי החומר אצלם חרפה וגנות וחסרון התחיבו בהכרח ובלבד חוש המישוש אשר הוא חרפה עלינו (כמו שזכר אריסטו) אשר בעבורו נתאוה למאכל ולמשתה ולמשגל – כי צריך למשכיל למעט מהם מה שאפשר ולהסתר בהם ולהצטער בעשותו אותם ושלא ידבר בהם ולא ירחיב בהם המאמר ולא יעשו חבורות לאלה הדברים; אבל יהיה האדם מושל על אלה הצרכים כולם לקצר בהם כפי יכלתו ולא ישיג מהם אלא מה שאי אפשר זולתו, וישים תכליתו תכלית האדם מאשר הוא אדם, והיא ציור המושכלות (לא זולת זה) אשר החזק והנכבד שבהם – השגת האלוה והמלאכים ושאר פעולותיו כפי היכולת. ואלה האנשים הם עם האלוה תמיד, והם אשר נאמר להם ״אלהים אתם ובני עליון כולכם״; וזהו המבוקש מן האדם – רצוני לומר: שזאת היא תכליתו. אמנם האחרים הנבדלים מהאלוה והם המון הסכלים הם בהפך זה, ביטלו כל מחשבה והסתכלות במושכל וישימו תכליתם החוש ההוא אשר הוא חרפתנו הגדולה – רצוני לומר: חוש המישוש, ולא יחשבו ולא יתבוננו רק במאכל ובמשגל לא בדבר אחר – כמו שנאמר ברשעים בהיותם שטופים במאכל ובמשתה ובמשגל. אמר ״וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו וגו׳״ ואמר: ״כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום״, ואמר: ״ונשים משלו בו״ הפך מה שבוקש מהם בתחילת היצירה ״ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך״–; וסיפר חוזק תאוותם גם כן ואמר: ״איש אל אשת רעהו יצהלו״, ואמר: ״כי כולם מנאפים וגו׳״. ומזה הענין שם שלמה משלי כולו להזהיר מן הזנות ומן המשתה המשכר, שבשני אלו ישטפו שונאי האלוה הרחוקים ממנו אשר נאמר בהם ״כי לוא לה׳ המה״ ונאמר: ״שלח מעל פני ויצאו״.
4 The station of man varies according to the exercise of this power. Some persons constantly strive to choose that which is noble, and to seek perpetuation in accordance with the direction of their nobler part,—their form: their thoughts are engaged in the formation of ideas, the acquisition of true knowledge about everything, and the union with the divine intellect which flows down upon them, and which is the source of man’s form. Whenever they are led by the wants of the body to that which is low and avowedly disgraceful, they are grieved at their position, they feel ashamed and confounded at their situation. They try with all their might to diminish this disgrace, and to guard against it in every possible way. They feel like a person whom the king in his anger ordered to remove refuse from one place to another in order to put him to shame; that person tries as much as possible to hide himself during the time of his disgrace; he perhaps removes a small quantity a short distance in such a manner that his hands and garments remain clean, and he himself be unnoticed by his fellow-men. Such would be the conduct of a free man, whilst a slave would find pleasure in such work;—he would not consider it a great burden, but throw himself into the refuse, smear his face and his hands, carry the refuse openly, laughing and singing. This is exactly the difference in the conduct of different men. Some consider, as we just said, all wants of the body as shame, disgrace, and defect to which they are compelled to attend: this is chiefly the case with the sense of touch, which is a disgrace to us according to Aristotle, and which is the cause of our desire for eating, drinking, and sensuality. Intelligent persons must, as much as possible, reduce these wants, guard against them, feel grieved when satisfying them, abstain from speaking of them, discussing them, and attending to them in company with others. Man must have control over all these desires, reduce them as much as possible, and only retain of them as much as is indispensable. His aim must be the aim of man as man, viz., the formation of ideas, and nothing else. The best and sublimest among them is the idea which man forms of God, angels, and the rest of the creation according to his capacity. Such men are always with God, and of them it is said, “Ye are princes, and all of you are children of the Most High” (Ps. 82:6). This is man’s task and purpose. Others, however, that are separated from God form the multitude of fools, and do just the opposite. They neglect all thought and all reflection on ideas, and consider as their task the cultivation of the sense of touch,—that sense which is the greatest disgrace: they only think and reason about eating and love. Thus it is said of the wicked who are drowned in eating, drinking, and love, “They also have erred through wine, and through strong drink are out of the way,” etc. (Isa. 28:7), “for all tables are full of vomit and filthiness, so that there is no place clean” (ver. 8); again, “And women rule over them” (ibid. 3:2),—the opposite of that which man was told in the beginning of the creation, “And for thy husband shall thy desire be, and he shall rule over thee” (Gen. 3:16). The intensity of their lust is then described thus, “Every one neighed after his neighbour’s wife,” etc. (Jer. 5:8); “they are all adulterers, an assembly of treacherous men” (ibid. 9:2). The whole book of the Proverbs of Solomon treats of this subject, and exhorts to abstain from lust and intemperance. These two vices ruin those that hate God and keep far from Him; to them the following passages may be applied, “They are not the Lord’s” (ibid. 5:10); “Cast them out of my sight, and let them go forth” (ibid. 15:1).
ה ואמנם, אמרו: ״אשת חיל מי ימצא״ – המשל ההוא כולו מבואר. כי כשיזדמן לאיש אחד חומר טוב נאות בלתי גובר עליו ולא מפסיד סידורו – היא מתנה אלהית. סוף דבר, החומר הנאות יקל להנהיגו כמו שזכרנו, ואם הוא בלתי נאות אינו נמנע מן המתלמד לכבוש אותו. ומפני זה הוכיח שלמה המוסרים ההם כולם. הוא וזולתו. ומצוות התורה ואזהרותיה אמנם הם לכבוש תאוות החומר כולם. וצריך למי שיבחר להיות אדם באמת לא בהמה בתואר אדם ותמונתו, שישים כל השתדלותו לחסר כל צרכי החומר ממאכל ומשתה ומשגל וכעס וכל שאר המידות הנמשכות אחר התאוה והכעס ויבוש מהם וישים להם מדרגות בנפשו. אמנם מה שאי אפשר מבלעדיו כמאכל וכמשתה יסתפק מהם במועיל ולפי צורך הפרנסה לא לפי ההנאה וימעט הדברים בו גם כן והקיבוץ עליו. כבר ידעת מאסם ״סעודה שאינה של מצוה״ ושהחסידים כפנחס בן יאיר לא אכל עם אדם כלל והשתדל רבנו הקדוש שיאכל עמו ולא עשה. ואמנם, היין דינו כדין המזון בכונה. אך הקיבוץ על השתיה המשכרת ראוי שיהיה אצלך יותר חרפה מהתקבץ אנשים ערומים מגולי הערוה נפנים ומתריזים ביום בבית אחד. ובאור זה – כי היציאה ענין הכרחי אין לאדם תחבולה לדחותו, והשכרות הוא ממעשה האיש הרע בבחירתו; וגנות גלות הערוה מפורסם לא מושכל, והפסד השכל והגוף מרוחק לשכל. ולזה צריך למי שרוצה להיות אדם שירחיק זה ולא ידבר בו.
5 As regards the portion beginning, “Who can find a virtuous woman?” it is clear what is meant by the figurative expression, “a virtuous woman.” When man possesses a good sound body that does not overpower him nor disturb the equilibrium in him, he possesses a divine gift. In short, a good constitution facilitates the rule of the soul over the body, but it is not impossible to conquer a bad constitution by training. For this reason King Solomon and others wrote the moral lessons; also all the commandments and exhortations in the Pentateuch aim at conquering the desires of the body. Those who desire to be men in truth, and not brutes, having only the appearance and shape of men, must constantly endeavour to reduce the wants of the body, such as eating, love, drinking, anger, and all vices originating in lust and passion; they must feel ashamed of them and set limits to them for themselves. As for eating and drinking in so far as it is indispensable, they will eat and drink only as much as is useful and necessary as food, and not for the purpose of pleasure. They will also speak little of these things, and rarely congregate for such purposes. Thus our Sages, as is well known, kept aloof from a banquet that was not part of a religious act, and pious men followed the example of R. Phineḥas, son of Jair, who never dined with other persons, and even refused to accept an invitation of R. Jehudah, the Holy. Wine may be treated as food, if taken as such, but to form parties for the purpose of drinking wine together must be considered more disgraceful than the unrestrained conduct of persons who in daylight meet in the same house undressed and naked. For the natural action of the digestive organ is indispensable to man, he cannot do without it; whilst drunkenness depends on the free will of an evil man. To appear naked in the presence of other people is misconduct only according to public opinion, not according to the dictates of reason, whilst drunkenness, which ruins the mind and the body of man, reason stamps as a vice. You, therefore, who desire to act as human beings must keep away from it, and even from speaking of it.
ו ואמנם, המשגל – איני צריך לומר בו יותר ממה שאמרתיו בפרוש ׳אבות׳ ממה שבא כתוב בתורתנו החכמה הטהורה ממאוס בו ואסור זכרו או לדבר בו כלל ולא לשום סיבה. וכבר ידעת אמרם, שאלישע – עליו השלום – אמנם נקרא ׳קדוש׳ מפני שלא היה חושב בו עד שלא היה רואה קרי. וכבר ידעת אמרם, על יעקב – עליו השלום – ש״לא יצאה ממנו שכבת זרע קודם ראובן״ אלה כולם – ענינים מקובלים באומה ללמדת מדות אנושיות. כבר ידעת אמרם ״הרהורי עבירה קשין מעבירה״ – ולי בפרושו – פרוש נפלא מאד – והוא שהאדם כשימרה אמנם ימרה מצד המקרים הנמשכים אחר החומר שלו כמו שבארתי – רצוני לומר: שהאדם לא יעשה מרי רק בבהמיותו; אבל המחשבה היא מסגולות האדם הנמשכות אחר צורתו, וכשיחשוב במרי ימרה בנכבד שבשני חלקיו – ואין חטא מי שעבר והעביד עבד סכל כחטא מי שהעביד בן חורין חשוב. כי זאת הצורה האנושית וכל סגולותיה הנמשכות אחריה אין צריך להשתמש בהן אלא במה שהן ראויות לו – להדבק בעליונים לא לרדת להשיג השפל.
6 On sexual intercourse, I need not add anything after I have pointed out in the commentary on Abot (i. 17) how it is treated by our Law, which is the teaching of pure wisdom—no excuse whatever should induce us to mention it or to speak of it. Thus our Sages said, that Elisha the prophet is called holy, because he did not think of it, and consequently never found himself polluted with semen. In a similar manner they say that Jacob had the first issue of semen for the conception of Reuben. All these traditional stories have the object of teaching the nation humane conduct. There is a well-known saying of our Sages, “The thoughts about the sin are more dangerous than the sin itself.” I can offer a good explanation of this saying: When a person is disobedient, this is due to certain accidents connected with the corporeal element in his constitution; for man sins only by his animal nature, whereas thinking is a faculty of man connected with his form,—a person who thinks sinfully sins therefore by means of the nobler portion of his self: and he who wrongly causes a foolish slave to work does not sin as much as he who wrongly causes a noble and free man to do the work of a slave. For this specifically human element, with all its properties and powers, should only be employed in suitable work, in attempts to join higher beings, and not in attempts to go down and reach the lower creatures.
ז וכבר ידעת גודל האיסור שבא אצלנו בנבלות הפה, וזה גם כן מחויב. שזה הדיבור בלשון הוא מסגולות בני אדם וטובה גמלה האלוה לאדם להבדילו בה משאר בעלי החיים – כמו שאמר ״מי שם פה לאדם?״. ואמר הנביא ״אדוני ה׳ נתן לי לשון לימודים״ – ואין צריך שנשתמש בטובה ההיא אשר נתנה לנו לשלמות – ללמוד וללמד – בגדול שבחסרונות ובחרפה השלמה עד שנאמר מה שיאמרוהו ה׳גוים׳ הסכלים הזונים בשיריהם ודבריהם הנאותים בהם – לא במי שנאמר להם ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״. וכל מי שישתמש במחשבתו או בדברו בדבר מעניני החוש ההוא אשר הוא חרפה לנו, עד שיחשוב במשתה או במשגל ביותר מן הצריך לו או יאמר בו שירים – כבר לקח הטובה אשר גמלו אלוה אותה והשתמש בה ונעזר בה במרי הגומל אותו ועבור על מצוותיו, ויהיה כמי שנאמר בהם ״וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל״.
7 You know how we condemn lowness of speech, and justly so, for speech is likewise peculiar to man and a boon which God granted to him that he may be distinguished from the rest of living creatures. Thus God says, “Who gave a mouth to man?” (Exod. 4:11); and the prophet declares, “The Lord God hath given me a learned tongue” (Isa. 50:4). This gift, therefore, which God gave us in order to enable us to perfect ourselves, to learn and to teach, must not be employed in doing that which is for us most degrading and perfectly disgraceful; we must not imitate the songs and tales of ignorant and lascivious people. It may be suitable to them, but is not fit for those who are told, “And ye shall be unto me a kingdom of priests and a holy nation” (Exod. 19:6). Those who employ the faculty of thinking and speaking in the service of that sense which is no honour to us, who think more than necessary of drink and love, or even sing of these things: they employ and use the divine gift in acts of rebellion against the Giver, and in the transgression of His commandments. To them the following words may be applied: “And I multiplied her silver and gold, which they prepared for Baal” (Hos. 2:10).
ח ולי גם כן טענה וסיבה בקריאת לשוננו זה ׳לשון הקודש׳ – ולא תחשוב שהוא הפלגה ממנו או טעות, אבל הוא אמת. מפני שזה הלשון הקדוש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל לא מן האנשים ולא מן הנשים ולא לגוף המעשה המביא להולדה ולא לשתן ולא לצואה. אלה הם הדברים כולם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברי אלא ידובר בהם בשמות מושאלים וברמיזות. והיתה הכוונה בזה – שאלה הדברים אין ראוי לזכרם שיושם להם שמות, אבל הם ענינים שצריך לשתוק מהם וכשיביא הצורך לזכרם – יעשה לו תחבולה בכנויים ממילות אחרות כאשר נסתר בעשותם בעת הצורך בכל יכלתנו, אמנם הכלי מן האיש קראהו ׳גיד׳, והוא שם על צד הדמיון מאמרם ״וגיד ברזל ערפך״ וקראוהו גם כן ׳שפכה׳ מצד פעולתו; והכלי מן הנקבה – ׳קבתה׳ וקיבה שם האסטומכה; אבל ה׳רחם׳ הוא שם האבר מבני המעים שיעשה בו העובר. וה׳צואה׳ נקראת כן מגזרת ׳יצא׳. ושם השתן – ׳מימי רגלים׳; ושם הזרע – ׳שכבת זרע׳. וגוף הפעולה המביאה להוליד אין לו שם כלל – מכנים אותו ׳ישכב׳ או ׳יבעול׳ או ׳יקח׳ או ׳יגלה ערוה׳ לא זולת זה. ואל יטעך ׳ישגל׳ שתחשבהו שם לפעולה – אינו כן! כי ׳שגל׳ הוא שם הנערה המוכנת למשגל בלבד: ״נצבה שגל לימינך״; ואמרו: ״ישגלנה״ לפי הכתיב – ענינו: יקחנה לנערה לזה הענין.
8 I have also a reason and cause for calling our language the holy language—do not think it is exaggeration or error on my part, it is perfectly correct—the Hebrew language has no special name for the organ of generation in females or in males, nor for the act of generation itself, nor for semen, nor for secretion. The Hebrew has no original expressions for these things, and only describes them in figurative language and by way of hints, as if to indicate thereby that these things should not be mentioned, and should therefore have no names; we ought to be silent about them, and when we are compelled to mention them, we must manage to employ for that purpose some suitable expressions, although these are generally used in a different sense. Thus the organ of generation in males is called in Hebrew gid, which is a figurative term, reminding of the words, “And thy neck is an iron sinew” (gid) (Isa. 48:4). It is also called shupka, “pouring out” (Deut. 23:2), on account of its function. The female organ is called kobah (Num. 25:8), from kobah (Deut. 18:3), which denotes “stomach”; reḥem, “womb,” is the inner organ in which the fœtus develops; ẓoah (Isa. 28:8), “refuse,” is derived from the verb yaẓa, “he went out”; for “urine” the phrase meme raglayim, “the water of the feet” (2 Kings. 18:17), is used; semen is expressed by shikbat zera‘, “a layer of seed.” For the act of generation there is no expression whatever in Hebrew: it is described by the following words only: ba‘al, “he was master”; shakab, “he lay”; laḳah, “he took”; gillah ‘ervah, “he uncovered the nakedness.” Be not misled by the word yishgalennah (Deut. 28:30), to take it as denoting that act: this is not the case, for shegal denotes a female ready for cohabitation. Comp. “Upon thy right hand did stand the maiden” (shegal) “in gold of Ophir” (Ps. 45:10). Yishgalennah, according to the Kethib, denotes therefore “he will take the female for the purpose of cohabitation.”
ט והנה יצאנו בכלל הפרק מכוונת המאמר אל דברי מדות ועניני דתות גם כן אלא שהם – אף על פי שאינם כולם מכונת המאמר – סדר הדברים הביא אליו.
9 We have made in the greater part of this chapter a digression from the theme of this treatise, and introduced some moral and religious matter, although they do not entirely belong to the subject of this treatise, but the course of the discussion has led to it.
Previous ChapterNext Chapter