Guide for the Perplexed, Part 3 Chapter 46

Chapter 46

א ה׳מצוות׳ אשר כלל אותם הכלל העשתי עשר, הם אשר ספרנום בשאר ״ספר עבודה וב״ספר קרבנות״. וכבר זכרנו תועלתם בכלל; ועתה אתחיל לתת טעם כל אחת ואחת לפי השגתי.
1 THE precepts of the eleventh class are enumerated in the Section on Divine Service (Sefer ‘abodah) and the Section on Sacrifices (Sefer ha-ḳorbanot). We have described their use in general terms (chap. xxxii.). I will now proceed to give the reason of each precept separately.
ב ואומר: כבר אמרה ה׳תורה׳ כפי מה שפרש אונקלוס שהמצרים היו עובדים מזל טלה, ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן, והיו מואסים רועי צאן – אמר ״הן נזבח את תועבת מצרים״ ואמר: ״כי תועבת מצרים כל רועה צאן״. וכן היו כיתות מן הצאבה עובדים לשדים, והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים – ולזה היו קוראים לשדים ׳שעירים׳ – וכבר התפשט הדעת הזה מאד בימי ׳משה רבינו׳: ״ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו׳״. ולזה היו אוסרים הכיתות ההם גם כן אכילת העיזים; אכל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב ׳עובדי עבודה זרה׳ וכולם היו מגדילים זה המין מאד. ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל, ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר מיני בעלי חיים. ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמיתיות, צוינו להקריב אלו השלושה מינים לבד, מן הבהמה ״מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם״ עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי, בו יתקרבו אל האלוה ובמעשה ההוא יכופרו העוונות. וכן מרפאים הדעות הרעות אשר הם חליי הנפש האנושית בהפך אשר בקצה האחר.
2 Scripture tells us, according to the Version of Onkelos, that the Egyptians worshipped Aries, and therefore abstained from killing sheep, and held shepherds in contempt. Comp. “Behold we shall sacrifice the abomination of the Egyptians,” etc. (Exod. 8:26); “For every shepherd is an abomination to the Egyptians” (Gen. 46:34). Some sects among the Sabeans worshipped demons, and imagined that these assumed the form of goats, and called them therefore “goats” [se‘irim]. This worship was widespread. Comp. “And they shall no more offer their sacrifices unto demons, after whom they have gone a whoring” (Lev. 17:7). For this reason those sects abstained from eating goats’ flesh. Most idolaters objected to killing cattle, holding this species of animals in great estimation. Therefore the people of Hodu [Indians] up to this day do not slaughter cattle even in those countries where other animals are slaughtered. In order to eradicate these false principles, the Law commands us to offer sacrifices only of these three kinds: “Ye shall bring your offering of the cattle [viz.], of the herd and of the flock” (Lev. 1:2). Thus the very act which is considered by the heathen as the greatest crime, is the means of approaching God, and obtaining His pardon for our sins. In this manner, evil principles, the diseases of the human soul, are cured by other principles which are diametrically opposite.
ג ומפני זאת הכונה בעצמה צוינו לשחוט ׳כבש הפסח׳ ולהזות דמו ב׳מצרים׳ על השערים מחוץ – לנקות עצמנו מן הדעות ההם ולפרסם שכנגדם, ולהביא להאמין שהמעשה אשר תחשבו בו שהוא סיבה ממיתה, הוא המציל מן המות: ״ופסח ה׳ על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף״ – גמול פרסום העבודה בעשות כל מה שהיו מרחיקים אותו ׳עובדי עבודה זרה׳.
3 This is also the reason why we were commanded to kill a lamb on Passover, and to sprinkle the blood thereof outside on the gates. We had to free ourselves of evil doctrines and to proclaim the opposite, viz., that the very act which was then considered as being the cause of death would be the cause of deliverance from death. Comp. “And the Lord will pass over the door, and will not suffer the destroyer to come unto your houses to suite you” (Exod. 12:23). Thus they were rewarded for performing openly a service every part of which was objected to by the idolaters.
ד זהו הטעם בבחירת השלושה מינים האלה לבד לקרבן – מחובר אל היות אלו השלושה מינים גם כן נמצאים מאד, ולא כמעשה ׳עובדי עבודה זרה׳ שהיו מקריבים האריות והדובים והבהמות המדבריות – כמו שזכר בטומטום.
4 To the above reason for the exclusive selection of the three kinds of animals for sacrifices, we may add the following, namely, that these species are animals which can be got very easily, contrary to the practice of idolaters that sacrifice lions, bears, and wild beasts, as is stated in the book Tomtom.
ה ומפני שרוב בני האדם לא היו יכולים להקריב ׳בהמה׳ צוה להקריב קרבן גם כן ממין העוף, מן הנמצא בארץ ישראל יותר, ומן הנאה והקל למצאו – והם ׳תורים ובני יונה׳. ומי שלא תמצא ידו די העוף, יקריב לחם עשוי באי זה מין שיהיה ממעשה הלחם המפורסם בזמנים ההם אם ׳מאפה תנור׳ או ׳מאפה מחבת׳ או ׳מאפה מרחשת׳; ומי שיכבד עליו הלחם האפוי יקריב סולת – וזה כולו למי שירצה. ואחר כן באר לנו שזה המין מן העבודה – רצוני לומר: הקרבנות – אם לא נעשהו כלל אין חטא עלינו כלל – אמר ״כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא״.
5 As, however, many could not afford to offer a beast, the Law commanded that birds also should be sacrificed, but only of those species which are found abundantly in Palestine, are suitable, and can easily be obtained, namely, turtledoves and pigeons. Those who are too poor to offer a bird, may bring bread of any of the kinds then in use: baked in the oven, baked in a pan, or in a frying-pan. If the baking of the bread is too much trouble for a person, he may bring flour. All this concerns only those who desire to sacrifice; for we are distinctly told that the omission of the sacrificial service on our part will not be reckoned to us a sin: “If thou shalt forbear to vow, it shall be no sin in thee” (Deut. 23:22).
ו ומפני ש׳עובדי עבודה זרה׳ לא היו מקריבים לחם אלא שאור, והיו בוחרים להקריב הענינים המתוקים ומלחלחים קרבניהם בדבש – כמו שהוא מפורסם בספרים אשר סיפרתי לך; וכן לא תמצא בדבר מקרבנותם מלח – מפני זה הזהיר האלוה מהקריב ״כל שאור וכל דבש״ וציוה בהתמדת המלח ״על כל קרבנך תקריב מלח״.
6 The idolaters did not offer any other bread but leavened, and chose sweet things for their sacrifices, which they seasoned with honey, as is fully described in the books which I named before: but salt is not mentioned in any of their sacrifices. Our Law therefore forbade us to offer leaven or honey, and commanded us to have salt in every sacrifice: “With all thine offerings thou shalt offer salt” (Lev. 2:13).
ז וציוה להיות הקרבנות כולם ׳תמימים׳ על הטוב שבעניניהם – שלא יבוא להקל ב׳קרבן׳ ולבזות במה שיקריבו לשמו ית׳ – כמו שאמר ״הקריבהו נא לפחתך – הירצך או הישא פניך?״ – ולזה הטעם גם כן הזהיר מהקריב מה שלא ישלמו לו שבעת ימים, להיותו חסר במינו, והיותו נמאס, מפני שהוא כנפל. – והוא הטעם באיסור ׳אתנן זונה ומחיר כלב׳ לפחיתות שניהם. – והוא הטעם בהקרבת הגדול מן התורים ואפרוחי יונים, כי זהו הטוב שבהם, מפני שהגדול שביונים אין בו ערבות. – והוא הטעם בהיות ה׳מנחות׳ בלולות בשמן ומן הסולת, כי זה – השלם והערב. ונבחרה הלבונה, לטוב ריח עשנה במקומות אשר בהם ריח הבשר הנשרף.
7 It is further ordained that the offerings must all be perfect and in the best condition, in order that no one should slight the offering or treat with contempt that which is offered to God’s name: “Offer it now unto thy governor; will he be pleased with thee?” (Mal. 1:8). This is the reason why no animal could be brought that was not yet seven days old (Lev. 22:26); it is imperfect and contemptible, like an untimely birth. Because of their degraded character it was prohibited to bring “the hire of a harlot and the price of a dog” (Deut. 23:18) into the Sanctuary. In order to bring the offering in the beat condition, we choose the old of the turtle-doves and the young of the pigeons, the old pigeons being less agreeable. The oblation must likewise be mingled with oil, and must be of fine flour (Lev. 2:1), for in this condition it is good and pleasant. Frankincense is prescribed (ibid.) because its fumes are good in places filled with the odour of burnt flesh.
ח ומפני הגדלת ה׳קרבן׳ ושלא יהיה נמאס ונבזה, ציוה להפשיט ה׳עולה׳ ולרחוץ הקרב והכרעים אף על פי שכולם נשרפים. ותמצא זאת הכונה ישמרה תמיד, ויזהיר ממנה: ״באמרכם שולחן ה׳ מגואל הוא וניבו נבזה אכלו״. – והוא הטעם גם כן שלא יאכל ה׳קרבן׳ ׳ערל׳ ולא ׳טמא׳; ולא יאכל אחר שנטמא ולא יאכל ׳לאחר זמנו׳ ולא כשיחשב עליו מחשבה רעה; ושיאכל במקום מיוחד. אבל ה׳עולה׳ שהיא כולה לה׳ לא תאכל כלל. ומה שיקריב בשביל החטא – והוא ה׳חטאת׳ וה׳אשם׳ – יאכל ׳בעזרה׳ וביום שחיטתו ולילו לבד. אבל ה׳שלמים׳ אשר הם למטה מהם – והם ׳קדשים קלים׳ – יאכלו בכל ירושלים לבד, ויאכלו ממחרת היום לא אחר כך – מפני שאחר כך יקבלו זוהמה ויפסדו.
8 The burnt-offering was flayed (Lev. 1:16), and its inwards and legs, although they were entirely burnt, had to be previously washed (ibid. ver. 9), in order that due respect should be shown to the sacrifice, and it should not appear despicable and contemptible. This object is constantly kept in view, and is often taught, “Ye say, The table of the Lord is polluted; and the fruit thereof, even his meat, is contemptible” (Mal. 1:12). For the same reason no body uncircumcised, or unclean (Lev. 22:4), was allowed to partake of any offering; nor could any offering be eaten that had become unclean (Lev. 7:19), or was left till after a certain time (ibid. 7:15-17), or concerning which an illegal intention had been conceived; and it had also to be consumed in a particular place. Of the burnt-offering, which is entirely devoted to God, nothing at all was eaten. Those sacrifices which are brought for a sin, viz., sin-offering and guilt-offering, must be eaten within the court of the Sanctuary (‘azarah), and only on the day of their slaughtering and the night following, whilst peace-offerings, which are next in sanctity, being sacrifices of the second degree, may be eaten in the whole of Jerusalem, on the day they have been offered and on the following day, but not later. After that time the sacrifices would become spoiled, and be unfit for food.
ט ומפני הגדלת ה׳קרבן׳ וכל מה שהוא מיוחד לשמו ית׳ חייב עלינו שכל מי ש׳נהנה מן ההקדש׳ ׳מעל׳ וצריך ׳כפרה ותוספת חומש׳ אף על פי שהוא ׳שוגג׳.
9 In order that we may respect the sacrifices and all that is devoted to the name of God, we are told that whosoever takes part of a holy thing for common use has committed a trespass, must bring a sin-offering, and restore what he has taken with an addition of the fifth part of its value, although he may have committed the trespass in ignorance.
י וכן אין מותרת ׳עבודה בקדשים׳ ולא ׳גיזתם׳ מפני הגדלת ה׳קרבן׳. – ועל צד הסיג חויב דין ה׳תמורה׳ כי אילו היה מותר להמיר הרע בטוב, היה ממיר הטוב ברע ויאמר שזה יותר טוב – על כן נגזר בו ״והיה הוא ותמורתו יהיה קודש״ אבל מה שצוונו בו מהיות הפודה דבר מ׳קדשיו׳ ׳מוסיף חומש׳ – טעמו מבואר, כי ״אדם קרוב אצל עצמו״ וטבעו לעולם לנטות אל הכילות ולחוס על ממונות ולא היה מדקדק בדמי ה׳קודש׳ ולא היה מראה אותו בכל הצריך עד שיעמוד על אמיתת דמיו – על כן חייבו להוסיף עד שימכר לזולתו בשויו; כל זה – כדי שלא יבזוהו מה שנקרא בשמו ית׳ ומה שיתקרב אליו בו.
10 For the same reason animals reserved for holy purposes must not be employed in work; nor is the shearing of such animals permitted (Deut. 15:19). The law concerning the change of a sacrifice must be considered as a preventive; for if it were permitted to substitute a good animal for a bad one, people would substitute a bad animal for a good one, and say that it was better than the original; it was therefore the rule that, if any such change had taken place, both the “original sacrifice and the exchange thereof should be holy” (Lev. 27:9). When a person redeems a thing devoted by him to the Sanctuary, he must likewise add one-fifth (Lev. 27:13, 15); the reason for this is plain. Man is usually selfish, and is naturally inclined to keep and save his property. He would therefore not take the necessary trouble in the interest of the Sanctuary: he would not expose his property sufficiently to the sight of the valuer, and its true value would not be fixed. Therefore the owner had to add one-fifth, whilst a stranger paid only the exact value. These rules were laid down in order that people should not despise that with which the name of God is connected, and which serves as a means of approaching God.
יא אבל טעם שרפת ׳מנחת כהן׳ – מפני שכל ׳כהן׳ יש לו להקריב קרבנו בעצמו, ויהיה אם כן מביא ׳מנחה׳ ואוכל אותה הוא בעצמו וכאילו לא עשה דבר, כי כל ׳מנחת יחיד׳ לא היה קרב ממנה אלא ׳לבונתה וקומץ׳ ולא די מיעוט זה ה׳קרבן׳ אלא שיאכלנו מי שהביאו, ולא יראה אם כן עבודה כלל – מפני זה היא נשרפת.
11 The oblation of the priest was entirely burnt (Lev. 6:16), because the priest offered up his oblation by himself, and if he were to offer it, and at the same time to eat it, it would appear as if he had not performed any service. For nothing was offered upon the altar of the ordinary oblations of any person except the frankincense and a handful of the flour or cake; and if, in addition to the fact that the offering was small, he who offered it were himself to eat it, nothing of a sacrificial service would be noticed. It is therefore entirely burnt (Lev. 6:16).
יב אמנם החוקים המיוחדים ב׳פסח׳ והוא שיאכל ׳צלי אש׳ לבד ו׳בבית אחד׳: ״ועצם לא תשברו בו״ – כל אלו טעמם מבואר, כי כמו שהמצה מפני החיפזון כן הצלי מפני החיפזון – שלא היה שם פנאי לעשות תבשיל ולתקן מאכלים; ואפילו להתאחר לשבור עצמותיו ולהוציא מה שבהם נאסר – כי כבר זכר עיקר הענין בכל אלה והוא אמרו: ״ואכלתם אותו בחפזון״ ואין עם החפזון פנאי לשבר עצמות, ולא לשלוח ממנו מבית לבית ולהמתין השליח עד שישוב – שאלו כולם מעשי ההתרשלות והפנאי. והכונה היתה – להראות החפזון והמהירות כדי שלא יתאחר אחד מהם ולא יוכל לצאת עם המון העם ויוכלו להזיקו ולהתנכל לו. וצוה לעשות הענינים ההם לנצח, לזכרון איך היה הענין – כמו שאמר ״ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה״. – אבל היותו ״אינו נאכל אלא למנוייו״ הוא – לזרז ללקחו, ושלא ישען כל אחד על קרובו ועל אוהבו ועל מי שנזדמן ולא ירגיש בו מתחלת הזמן – ואמנם היותו אסור ל׳ערלים׳ כבר בארוהו ה׳חכמים ז״ל׳ שאמרו הם בטלו ׳מצות מילה׳ כשארך עמדם במצרים להדמות למצריים, וכאשר צווה במצות ה׳פסח׳ והותנה בו שלא ישחט אלא אחר ׳מילת עצמו ובניו ובני ביתו׳ ואז ״יקרב לעשותו״ – מלו כולם והיה ׳דם מילה׳ מתערב ב׳דם הפסח׳ לרוב הנמולים – כמו שזכרו; ואל זה רמז באמרו: ״׳מתבוססת בדמיך׳ – דם הפסח ודם המילה״.
12 The reason of the particular laws concerning the Passover lamb is clear. It was eaten roasted by fire (Exod. 12:8-9) in one house, and without breaking the bones thereof (ibid. ver. 46). In the same way as the Israelites were commanded to eat unleavened bread, because they could prepare it hastily, so they were commanded, for the sake of haste, to roast the lamb, because there was not sufficient time to boil it, or to prepare other food; even the delay caused by breaking the bones and to extract their marrow was prohibited the one principle is laid down for all these rules, “Ye shall eat it in haste” (Exod. 12:11). But when haste is necessary the bones cannot be broken, nor parts of it sent from house to house; for the company could not wait with their meal till he returned. Such things would lead to laxity and delay, whilst the object of these rules was to make a show of the hurry and haste, in order that none should be too late to leave Egypt with the main body of the people, and be thus exposed to the attacks and the evil [designs of the enemy]. These temporary commandments were then made permanent, in order that we may remember what was done in those days. “And thou shalt keep this ordinance in his season from year to year” (Exod. 13:10). Each Passover lamb was only eaten by those who had previously agreed to consume it together, in order that people should be anxious to procure it, and should not rely on friends, relations, or on chance, without themselves taking any trouble about it before Passover. The reason of the prohibition that the uncircumcised should not eat of it (Exod. 12:48) is explained by our Sages as follows:—The Israelites neglected circumcision during their long stay in Egypt, in order to make themselves appear like the Egyptians. When God gave them the commandment of the Passover, and ordered that no one should kill the Passover lamb unless he, his sons, and all the male persons in his household were circumcised, that only “then he could come near and keep it” (ibid. 12:48), all performed this commandment, and the number of the circumcised being large the blood of the Passover and that of the circumcision flowed together. The Prophet Ezekiel (xvi. 6), referring to this event, says, “When I saw thee sprinkled with thine own blood I said unto thee, Live because of thy [two kinds of ] blood, “i.e., because of the blood of the Passover and that of the circumcision. Now there remained to provide for the slaughtering of the beasts of the field and birds, because those beasts were never sacrificed, and birds did never serve as peace-offerings (Lev. iii.). The commandment was therefore given that whenever a beast or a bird that may be eaten is killed, the blood thereof must be covered with earth (Lev. 17:13), in order that the people should not assemble round the blood for the purpose of eating there. The object was thus fully gained to break the connexion between these fools and their spirits.
יג ודע – כי הדם היה טמא מאד בעיני הצאבה, ועם זה היו אוכלים אותו מפני שהיו חושבים שהוא מזון השדים, וכשאכל אותו מי שאכלו כבר השתתף עם השדים. ויבואוהו ויודיעוהו העתידות, כמו שידמו ההמון ממעשי השדים. והיו שם אנשים שהיה קשה בעיניהם אכילת הדם כי הוא דבר שימאסהו טבע האדם, והיו שוחטים בהמה ומקבלים דמה בכלי או בחפירה ואוכלים בשר השחיטה ההיא סביב דמה – והיו מדמים במעשה ההוא שהשדים יאכלו הדם אשר הוא מזונם והם יאכלו הבשר; ובזה תהיה האהבה והאחוה והרעות להם, בעבור שאכלו כולם על שולחן אחד ובמושב אחד – ויבואו להם השדים ההם לפי מחשבתם בחלום ויגידו להם העתידות ויועילו להם. אלו כולם דעות שהיו נמשכים אחריהם בזמנים ההם ובוחרים אותם, והיו מפורסמות לא היה ספק לאחד מן ההמון באמיתתם. ובאה התורה השלמה ליודעיה – להסיר אלו החליים הנאמנים ואסרה אכילת הדם; ועשתה חיזוק באיסורו כמו שעשתה ב׳עבודה זרה׳ בשוה – אמר ית׳: ״ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם וגו׳״ – כמו שאמר ב׳נותן מזרעו למולך׳: ״ונתתי את פני בנפש ההיא וגו׳״. ולא בא זה הלשון ב׳מצוה׳ שלישית מלבד ׳עבודה זרה׳ ו׳אכילת דם׳ – שאכילתו היתה מביאה למין ממיני ׳עבודה זרה׳ והיא עבודת השדים. וטיהרה הדם ושמה אותו מטהר מי שיגע בו: ״והזית על אהרן ועל בגדיו וגו׳ וקדש הוא ובגדיו״. וצותה להזותו על ה׳מזבח׳ ושמה העבודה כולה – לשפכו שם לא לאספו – ואמר: ״ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר״; ושם ישפך – כמו שאמר ״ואת כל הדם ישפוך״ ואמר: ״ודם זבחיך ישפך על מזבח ה׳ אלהיך״. וציוה לשפוך דם כל בהמה שתשחט אף על פי שאינה ׳קרבן׳ – אמר ״על הארץ תשפכנו כמים״. ואחר כן הזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכול שם ואמר: ״לא תאכלו על הדם״. וכאשר התמיד מרים ונמשכו אחרי המפורסם אשר גדלו עליו מהתחבר אל השדים באכלם סביב הדם, ציוה ית׳ שלא יאכל ׳בשר תאוה׳ ב׳מדבר׳ כלל, אבל יהיה הכל ׳שלמים׳; ובאר לנו סיבתו כדי שישפך הדם על המזבח ולא יתקבצו סביבו – ואמר: ״למען אשר יביאו בני ישראל וגו׳, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו׳״. אבל נשאר ענין ׳החיה׳ וה׳עוף, מפני שלא יבוא ׳קרבן׳ מ׳חיה׳ כלל ולא יקרב ׳עוף׳ ׳שלמים׳; וציוה ית׳ אחר זה שכל ׳חיה ועוף׳ שמותר לאכלם, כשישחט יכוסה דמו בעפר – עד שלא יתקבצו עליו לאכול סביביו. ונשלמה הכונה ׳להפר האחוה׳ בין מי שאחזם שד באמת, ובין שדיהם.
13 Although blood was very unclean in the eyes of the Sabeans, they nevertheless partook of it, because they thought it was the food of the spirits; by eating it man has something in common with the spirits, which join him and tell him future events, according to the notion which people generally have of spirits. There were, however, people who objected to eating blood, as a thing naturally disliked by man; they killed a beast, received the blood in a vessel or in a pot, and ate of the flesh of that beast, whilst sitting round the blood. They imagined that in this manner the spirits would come to partake of the blood which was their food, whilst the idolaters were eating the flesh: that love, brotherhood, and friendship with the spirits were established, because they dined with the latter at one place and at the same time; that the spirits would appear to them in dreams, inform them of coming events, and be favourable to them. Such ideas people liked and accepted in those days; they were general, and their correctness was not doubted by any one of the common people. The Law, which is perfect in the eyes of those who know it, and seeks to cure mankind of these lasting diseases, forbade the eating of blood, and emphasized the prohibition exactly in the same terms as it emphasizes idolatry: “I will set my face against that soul that eateth blood” (Lev. 17:10). The same language is employed in reference to him “who giveth of his seed unto Molech”; “then I will set my face against that man” (ibid. 20:5). There is, besides idolatry and eating blood, no other sin in reference to which these words are used. For the eating of blood leads to a kind of idolatry, to the worship of spirits. Our Law declared the blood as pure, and made it the means of purifying other objects by its touch. “And thou shalt take of the blood... and sprinkle it upon Aaron, and upon his garments, and upon his sons, and upon the garments of his sons with him. And he shall be hallowed, and his garments, and his sons,” etc. (Exod. 29:21). Furthermore, the blood was sprinkled upon the altar, and in the whole service it was insisted upon pouring it out, and not upon collecting it. Comp. “And he shall pour out all the blood at the bottom of the altar” (Lev. 4:18); “And the blood of thy sacrifices shall be poured out upon the altar of the Lord thy God” (Deut. 12:27). Also the blood of those beasts that were killed for common use, and not for sacrifices, must be poured out, “Thou shalt pour it upon the earth as water” (ibid. ver. 24). We are not allowed to gather and have a meal round the blood, “You shall not eat round the blood” (Lev. 19:26). As the Israelites were inclined to continue their rebellious conduct, to follow the doctrines in which they had been brought up, and which were then general, and to assemble round the blood in order to eat there and to meet the spirits, God forbade the Israelites to eat ordinary meat during their stay in the wilderness: they could only partake of the meat of peace-offerings. The reason of this precept is distinctly stated, viz., that the blood shall be poured out upon the altar, and the people do not assemble round about. Comp. “To the end that the children of Israel may bring their sacrifices, which they offer in the open field, even that they may bring them unto the Lord.... And the priest shall sprinkle the blood upon the altar,... and they shall no more offer their sacrifices unto the spirits” (Lev. 17:5-7).
יד ודע, שזמן זאת האמונה היה קרוב לימי משה רבינו, והיו בני אדם נמשכים אחריה מאד וניסתים בה – תמצא זה כתוב ב״שירת האזינו״, ״יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום וגו׳״; וכבר בארו ה׳חכמים׳ ענין אמרו: ׳לא אלהי׳ – אמרו שהם לא פסקו מעבודת דברים נמצאים עד שעבדו דמיונות – לשון ״ספרי״: ״לא דין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות, אלא שעבדו בבואה שלהם״ – ו׳בבואה׳ הוא שם הצל.
14 This belief flourished about the time of our Teacher Moses. People were attracted and misled by it. We find it in the Song of Moses (Deut. xxxii.): “They sacrificed unto spirits, not to God” (ibid. 17). According to the explanation of our Sages, the words lo eloha imply the following idea: They have not only not left off worshipping things in existence; they even worship imaginary things. This is expressed in Sifri as follows: “It is not enough for them to worship the sun, the moon, the stars; they even worship their babuah. The word babuah signifies “shadow.”
טו ונשוב אל מה שאנחנו בו. – דע שלא נאסר ׳בשר תאוה׳ אלא ב׳מדבר׳ לבד. כי מן הדעות ההם המפורסמות – שהשדים שוכנים במדברות ושם ידברו ויראו, ואמנם במדינות ובישוב אינם נראים – עד שמי שירצה מאנשי המדינות לעשות דבר מאלו השגעונות, יצא מן המדינה ליערות ולמקומות שאינם מיושבים. ולזה הותר ׳בשר תאוה׳ אחר שנכנסו לארץ. ועוד, שתגבורת החולי ההוא תמעט בלא ספק וימעטו הנמשכים אחר הדעות ההם גם כן. ועוד, שהיה כבד מאד קרוב לנמנע ויבוא כל מי שירצה לאכול ׳בשר בהמה׳ ל׳ירושלים׳ ומפני אלו הטעמים לא אסר ׳בשר תאוה׳ אלא ב׳מדבר׳.
15 Let us now return to our subject. The prohibition of slaughtering cattle for common use applied only to the wilderness, because as regards the “spirits” it was then the general belief that they dwelt in deserts, that there they spoke and were visible, whilst in towns and in cultivated land they did not appear. In accordance with this belief those inhabitants of a town who wanted to perform any of those stupid practices, left the town and went to woods and waste places. The use of cattle for common food was therefore allowed when the Israelites entered Palestine. Besides, there were great hopes that the disease would become weakened, and the followers of the doctrines would decrease. Furthermore, it was almost impossible that every one who wanted to eat meat should come to Jerusalem. For these reasons the above restriction was limited to the stay of the Israelites in the wilderness.
טז ודע, שכל מה שהיה החטא יותר גדול היה קרבנו ממין פחות יותר. ומפני זה היה ׳שגגת עבודה זרה׳ ׳שעירה׳ לבד, ושאר ׳חטאת יחיד׳ – ׳כשבה׳ או ׳שעירה׳ כי הנקבה היא פחותה מן הזכר מן כל מין – ואין חטא יותר גדול מ׳עבודה זרה׳ ואין חלק מין יותר פחות מ׳שעירה׳. ולהגדיל מעלת המלך היה ׳קרבן שגגתו׳ – ׳שעיר׳. אבל ׳כהן גדול׳ ו׳צבור׳ – אין ׳שגגתם׳ מעשה גמור אך היא הוראה; ומפני זה הובדל ׳קרבנם׳ ב׳פרים׳ וב׳עבודה זרה׳ – ב׳שעירים׳. – וכאשר היו החטאים שמקריבים בעבורם ׳אשם׳ למטה מן החטאים שמקריבים בעבורם ׳חטאת׳ היה ׳קרבן אשם׳ – ׳איל או כבש מן הצאן׳ עלה מינו וחלק מינו בהיותו זכר מן הצאן. – הלא תראה ה׳עולה׳ מפני שהיא כולה כליל עלה חלק מינה ולא תהיה אלא זכר. ולפי זאת הכונה חיסר הנוי והריח הטוב מ׳מנחת חוטא ומנחת שוטה׳ מפני שהיא גם כן לחשד ׳חטא׳; והזהיר מהקריבה ב׳שמן ולבונה׳ – חיסר ממנה זה הנוי, להיות מביאה בלתי טוב ונאה במעשיו, וכאילו יעירהו זה לתשובה, ושיאמר לו לגנות מעשיך היה קרבנך יותר חסר מכולם. וה׳שוטה׳ שמעשיה יותר מגונים מן ה׳שוגג׳ היה קרבנה מחומר יותר פחות שהוא ׳קמח שעורים׳. כבר נמשכו טעמי אלו החלקים כולם על סדר, ועניינם נפלא מאד.
16 The greater the sin which a person had committed, the lower was the species from which the sin-offering was brought. The offering for worshipping idols in ignorance was only a she-goat, whilst for other sins an ordinary person brought either a ewe-lamb or a she-goat (Lev. 4:27-35), the females bring, as a rule, in every species, inferior to the males. There is no greater sin than idolatry, and also no inferior species than a she-goat. The offering of a king for sins committed ignorantly was a he-goat (ibid. vers. 22-26), as a mark of distinction. The high priest and the Synhedrion, who only gave a wrong decision in ignorance, but have not actually committed a sin, brought a bull for their sin-offering (ibid. ver. 3-21), or a he-goat, when the decision referred to idolatry (Num. 15:27-26). The sins for which guilt-offerings were brought were not as bad as transgressions that required a sin-offering. The guilt-offering was therefore a ram, or a lamb, so that the species as well as the sex were superior in this latter case, for the guilt-offering was a male sheep. For the same reason we see the burnt-offering, which was entirely burnt upon the altar, was selected from the superior sex; for only male animals were admitted as burnt-offerings. It is in accordance with the same principle that luxury and incense were absent from the oblations of a sinner (Lev. v.11), and of a sotah, i.e., a woman suspected of adultery (Num. 5:15). In these cases the oil and the frankincense were not added: this luxury was absent, because the persons that brought the oblation were not good and proper in their deeds, and they are, as it were, to be reminded by their offerings that they ought to repent; as if they were told, “Your offering is without any ornamental addition on account of the wickedness of your deeds.” As the sotah acted more disgracefully than any person who sins in ignorance, her offering consisted of the lowest kind, viz., of barley flour (ibid.). Thus the reasons of all these particular laws are well connected, and show that the precepts are wonderful in their significance.
יז וכבר זכרו ה׳חכמים׳ טעם היות ה׳קרבן ביום השמיני של מלואים׳ – ״עגל בן בקר לחטאת״ – ׳לכפר על מעשה העגל׳. וכן ׳חטאתו של יום הכפורים׳ – ״פר בן בקר לחטאת״ – ׳לכפר על מעשה העגל׳. ולפי זה הענין אשר זכרוהו יראה לי – שהטעם בהיות ה׳חטאות׳ כולם ׳ליחיד ולציבור׳ ׳שעירים׳ – רצוני לומר: ׳שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעירי יום הכיפורים ושעירי עבודה זרה – סיבת כל אלו אצלי היות רוב מריים וחטאתם אז בהקריבם ל׳שעירים׳ – כמו שבאר הכתוב: ״ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם״. אבל ה׳חכמים ז״ל׳ שמו טעם היות ׳כפרת צבור׳ לעולם ב׳שעירים׳ – בעבור שחטא ׳עדת ישראל׳ כולה היה ב׳שעיר׳ עיזים – רמז למכירת ׳יוסף הצדיק׳ שנאמר בענינו: ״וישחטו שעיר עיזים וגו׳״. ולא יהיה זה הטעם חלוש בעיניך, כי כונת כל אלו הפעולות – לישב בנפש כל חוטא וכל איש מרי שצריך לזכור ולהזכיר חטאו תמיד – כמו שאמר ״וחטאתי נגדי תמיד״; ושצריך כפרה על החטא ההוא הוא וזרעו וזרע זרעו בעבודה שתהיה ממין המרי ההוא – ארצה בזה שאם יהיה המרי בממון – יפזר ממונו בעבודה; ואם יהיה המרי בהנאות גופו – ייגע גופו ויטריחהו בעבודת העינוי והצום ולקום בלילות; ואם יהיה המרי במדה מן המדות – יעמוד כנגדה בהפך המדה ההיא – כמו שבארנו ב״הלכות דעות״ וזולתם; ואם יהיה המרי בעיון – רצוני לומר: שיאמין דעת בלתי אמיתי לקוצר יד שכלו והתרשלו מן החקירה וההתיחד לעיון – יעמוד כנגדו בפנות מחשבתו מכל דבר בעניני העולם רק במושכל לבד, ודקדק במה שצריך שיאמן באמת – כאמרו: ״ויפת בסתר ליבי ותשק ידי לפי״ – והוא משל על ההפסק והעמידה אצל הספק – כמו שבארנו בתחילת זה המאמר. כמו שתראה מה שנעשה באהרן כאשר נכשל ב׳מעשה העגל׳ – היה קרבנו וקרבן כל מי שקם מזרעו תחתיו – ׳פר ועגל׳; וכאשר היה המרי ב׳שעיר עיזים׳ היתה העבודה ב׳שעיר עיזים׳. – וכאשר יתישבו אלו הענינים בנפש – יהיה מביא בלא ספק להיות המרי קשה בעיני האדם ויזהר ממנו – עד שלא יכשל אדם בו ויצטרך לכפרה ארוכה וטורח ואפשר שלא תשלם הכפרה – וישמר האדם בעבור זה מן החטא מתחילת הענין ויברח ממנו – וזאת תועלת מבוארת מאד. והעלה בידך זאת הכונה גם כן.
17 Our Sages say that the offering for the eighth day of dedication was “a calf, a young bullock, for a sin-offering” (Lev. 11:2), in order to atone for the sin of the Israelites in making a golden calf. The sin-offering, which was brought on the Day of Atonement (ibid. 16:3), was likewise explained as being an atonement for that sin. From this argument of our Sages I deduce that he-goats were always brought as sin-offerings, by individual persons and also by the whole congregation, viz., on the Festivals, New-moon, Day of Atonement, and for idolatry, because most of the transgressions and sins of the Israelites were sacrifices to spirits (se‘irim, lit., goats), as is clearly stated, “They shall no more offer their sacrifices unto spirits” (Lev. 17:7). Our Sages, however, explained the fact that goats were always the sin-offerings of the congregation, as an allusion to the sin of the whole congregation of Israel: for in the account of the selling of the pious Joseph we read, “And they killed a kid of the goats” (Gen. 37:31). Do not consider this as a weak argument; for it is the object of all these ceremonies to impress on the mind of every sinner and transgressor the necessity of continually remembering and mentioning his sins. Thus the Psalmist says, “And my sin is ever before me” (Ps. 51:3). The above-mentioned sin-offerings further show us that when we commit a sin, we, our children, and the children of our children, require atonement for that sin by some kind of service analogous to the sin committed. If a person has sinned in respect to property he must liberally spend his property in the service of God; if he indulged in sinful bodily enjoyments he must weary his body and trouble it by a service of privation and fasting, and rising early before daybreak. If he went astray in respect to his moral conduct he must oppose his failings by keeping to the opposite extreme, as we have pointed out in Mishneh-torah Hilkot De‘ot (chap. ii.) et passim. If his intellectual faculties have been concerned in the sin, if he has believed something false on account of the insufficiency of his intellect, and his neglect of research and proper study, he must remedy his fault by turning his thoughts entirely away from worldly affairs, and directing them exclusively to intellectual exercise, and by carefully reflecting on that which ought to form the subject of his belief. Comp. “And my heart hath been secretly enticed, but my hand touched my mouth” (Job 31:27). These words express figuratively the lesson that we should pause and stop at that which appears doubtful, as has been pointed out by us in the beginning of this treatise. The same we notice in the case of Aaron. He had his share in the sin of the golden calf, and therefore a bullock and a calf were brought by him and his successors as an offering. Similarly, the sin connected with a kid of goats was atoned for by a kid of goats. When this theory has been well established in the minds of the people, they must certainly be led by it to consider disobedience to God as a disgraceful thing. Every one will then be careful that he should not sin, and require a protracted and burdensome atonement; he will be afraid he might not be able to complete it, and will therefore altogether abstain from sinning, and avoid it. This object [of the laws under discussion] is very clear, and note it likewise.
יח והנה, ראיתי להעירך הנה על ענין נפלא מאד ואף על פי שפשוטו יראה שאינו מענין המאמר – והוא אמרו ב׳שעיר חטאת ראש חודש׳ לבד ״חטאת לה׳״ – מה שלא נאמר ב׳שעירי הרגלים׳ כולם ולא בזולתם מן ה׳חטאות׳. וטעמו מבואר אצלי מאד, והוא שאלו ה׳קרבנות׳ אשר יקריבום ה׳ציבור׳ לפרקים – רצוני לומר: ה׳מוספים׳ – הם כולם ׳עולות׳; ובכל יום ויום מהם ׳שעיר עיזים לחטאת׳ – והוא היה נאכל, אבל ה׳עולות׳ כולם נשרפות, ולזה באר בהם ״אשה לה׳״ ולא אמר: ׳חטאת לה׳ ולא ׳שלמים לה׳ מפני שהיו נאכלים – עד שה׳חטאות׳ שהיו נשרפות לא היו ראויים שיאמר בהם ׳אשה לה׳ – כמו שאבאר טעמו בזה הפרק, ולזה לא יצויר שיאמר ב׳שעירים׳ ׳חטאת לה׳. בהיותם נאכלים לא נשרפים כולם. וכאשר חשש שידמו ב׳שעיר ראש חודש׳ שהוא קרבן ללבנה, כמו שהיו עושים המצריים מהקריב ללבנה בראשי החדשים, באר בו שזה – למצות האלוה לא ללבנה. ואין לחוש זה החשש ב׳שעירי הרגלים׳ ולא בזולתם, אחר שהימים ההם אינם ראשי חדשים, ואין להם סימן טבעי יבדילם, אבל התורה נתנה אותם בהסכמה; אבל ראשי החדשים של לבנה אינם מהנחת התורה, והאומות היו מקריבים בהם לירח, כמו שהיו מקריבים לשמש בעת זריחתו ובעת בואו במעלות ידועות. – כמו שהתפרסם בספרים ההם. ומפני זה חידש הלשון בזה ה׳שעיר׳ ונאמר בו ׳לה׳, להסיר המחשבות ההם הנתלות בלבבות ההם החולים חליים נאמנים. – ודע זאת הפליאה גם כן.
18 I will here call your attention to a very remarkable thing, although it does not seem at first thought to belong to our subject. It is only the goat brought on New-moon as a sin-offering that the law calls “a sin-offering unto the Lord” (Num. 28:15). The sin-offerings brought on the three festivals (ibid. vers. 22, 30; 29:5, 11, etc.) are not called so, nor are any other sin-offerings. The reason thereof is, according to my opinion, undoubtedly this: The additional offerings brought by the congregation at certain periods were all burnt-offerings; only “one kid of goats to make an atonement” was offered on every one of these exceptional days. The latter was eaten [by the priests], whilst the burnt-offerings were entirely consumed by fire, and are called “an offering made by fire unto the Lord.” The phrases “a sin-offering unto the Lord” and “a peace-offering unto the Lord” do not occur in the law, because these were eaten by man; but even those sin-offerings that were entirely burnt (Lev. 4:12, 21) cannot be called “an offering made by fire unto the Lord,” as will be explained in the course of this chapter. It is therefore impossible that the goats which are eaten [by the priests], and are not entirely burnt, should be called “sin-offerings unto the Lord.” But as it was found that the kid offered on New-moon might be mistaken as an offering brought to the moon, in the manner of the Egyptians, who sacrificed to the moon on the days of New-moon, it was distinctly stated that this goat is offered in obedience to God’s command, and not in honour of the moon. This fear did not apply to the sin-offerings on the Festivals, nor to any other sin-offering, because they were not offered on the days of New-moon, or on any other day marked out by Nature, but on such days as were selected by the Divine Will. Not so the days of New-moon: they are not fixed by the Law [but by Nature]. On the New-moon the idolaters sacrificed to the moon, in the same manner as they sacrificed to the sun when it rose and set in certain particular degrees. This is described in the works [mentioned above]. On this account the extraordinary phrase “A sin-offering unto the Lord” is exceptionally introduced in reference to the goat brought on New-moon, in order to remove the idolatrous ideas that were still lingering in the sorely diseased hearts. Note this exception likewise.
יט ודע, שכל ׳חטאת׳ שיאמן בו שהוא מכפר חטאים גדולים או חטא גדול, כמו ׳חטאת העלם׳ וכיוצא בו, הם נשרפים כולם ׳מחוץ למחנה׳ לא על ה׳מזבח׳ – כי לא ישרף על ה׳מזבח׳ אלא ה׳עולה׳ והדומה לה; ומפני זה נקרא ״מזבח העולה״ כי שרפת ה׳עולה׳ – ׳ריח ניחוח׳; וכן כל ׳אזכרה׳ – ׳ריח ניחוח׳ וכן הוא בלא ספק – מפני שהוא להסיר דעות ׳עבודה זרה׳ – כמו שבארנו. אמנם שרפת אלו ה׳חטאות׳ הכונה בהם – שזה החטא כבר נמחה זכרו ונעדר כמו שנעדר זה הגוף הנשרף, ולא נשאר מן המעשה ההוא זכר, כמו שלא נשאר לזה ה׳חטאת׳ זכר, אבל אבד בשרפה; ואין עשנם ׳ריח ניחוח לה׳ אבל הפכו – רצוני לומר: עשן נמאס ונתעב – ומפני זה נשרפים כולם ׳מחוץ למחנה׳. הלא תראה ׳מנחת שוטה׳ – מה נאמר בה? ״מנחת זכרון מזכרת עון״ – לא שהיא דבר מרצה.
19 A sin-offering which is brought in the hope to atone for one or more great sins, as, e.g., the sin-offering [of the Synhedrion or the high-priest] for a sin committed in ignorance, and the like, are not burnt upon the altar, but without the camp; upon the altar only the burnt-offering, and the like, are burnt, wherefore it was called the altar of the burnt-offering. The burning of the holocaust, and of every “memorial,” is called “a sweet savour unto the Lord”; and so it undoubtedly is, since it serves to remove idolatrous doctrines from our hearts, as we have shown. But the burning of these sin-offerings is a symbol that the sin [for which the offering is brought] is utterly removed and destroyed, like the body that is being burnt; of the sinful seed no trace shall remain, as no trace is left of the sin-offering, which is entirely destroyed by fire: the smoke thereof is not “a sweet savour unto the Lord,” but, on the contrary, a smoke despised and abhorred. For this reason the burning took place without the camp. Similarly we notice that the oblations of a sotah is called “an offering of memorial, bringing iniquity to remembrance” (Num. 5:15); it is not a pleasing thing [to the Lord].
כ וכאשר היה ׳שעיר המשתלח׳ – לכפרת חטאים גדולים כולם, עד שאין ׳חטאת ציבור׳ שיכפר מה שהוא מכפר, וכאילו הוא נושא כל החטאים – מפני זה לא נרצה לזביחה ולא לשריפה ולא להקרבה כלל, אלא הרחיקו תכלית ההרחקה ויושלך ל׳ארץ גזרה׳ – רצוני לומר: שאין בה ישוב. ואין ספק לאדם שהחטאים אינם משאות שיעתקו מגב איש אחד לגב איש אחר, אבל אלו המעשים כולם משלים להביא מורא בנפש עד שתתפעל לתשובה – כלומר: שכל מה שקדם ממעשינו נקינו מהם והשלכנום אחרי גוינו והרחקנום תכלית ההרחקה.
20 The goat [of the Day of Atonement] that was sent [into the wilderness] (Lev. 16:20, seq.) served as an atonement for all serious transgressions more than any other sin-offering of the congregation. As it thus seemed to carry off all sins, it was not accepted as an ordinary sacrifice to be slaughtered, burnt, or even brought near the Sanctuary; it was removed as far as possible, and sent forth into a waste, uncultivated, uninhabited land. There is no doubt that sins cannot be carried like a burden, and taken off the shoulder of one being to be laid on that of another being. But these ceremonies are of a symbolic character, and serve to impress men with a certain idea, and to induce them to repent; as if to say, we have freed ourselves of our previous deeds, have cast them behind our backs, and removed them from us as far as possible.
כא אבל הקרבת היין אני נבוך בו עד היום, איך ציוה להקריבו, וכבר היו ׳עובדי עבודה זרה׳ מקריבים אותו? ולא נראה לי בו טעם, אבל זולתי נתן לי בו טעם, שאמר כי הטוב שבדברים לכח התאוה אשר מבועה הכבד, הוא הבשר; והטוב שבדברים לכח החיוני אשר מבועו הלב, הוא היין; וכן הכח אשר מבועו המוח והוא הנפשי – יערב לו הניגון בכלים; ומפני זה התקרב כל כח אל האלוה בנאהב שבדברים לו, והיה הקרבן הבשר והיין ושמע קול – רצוני לומר: השיר.
21 As regards the offering of wine (Num. 15:5, seq.), I am at a loss to find a reason why God commanded it, since idolaters brought wine as an offering. But though I am unable to give a reason, another person suggested the following one: Meat is the best nourishment for the appetitive faculty, the source of which is the liver; wine supports best the vital faculty, whose centre is the heart: music is most agreeable to the psychic faculty, the source of which is in the brain. Each one of our faculties approaches God with that which it likes best. Thus the sacrifice consists of meat, wine, and music.
כב וטעם תועלת החג הוא ידוע – למה שיגיע לאדם מן הקיבוץ ההוא, מהתחדש התורה בהפעלות ההוא והתאהב בני אדם וחברם קצתם אל קצתם; וכל שכן ׳מצות הקהל׳ אשר טעמה מפורש: ״למען ישמעו וגו׳״. וכן ׳דמי מעשר שני׳ – להוציאם שם – כמו שבארנו. וכן ׳נטע רבעי׳ ו׳מעשה בהמה׳ יהיה שם אם כן בשר ה׳מעשר׳ ויין ׳נטע רבעי׳ ו׳מעות מעשר שני׳ כדי להרבות המזונות שם. ולא הותר למכור דבר מאלו ולא לאחרו מזמן לזמן, אלא כמו שאמר ית׳: ״שנה בשנה וגו׳״. – ועל כרחו יעשה בהם צדקה. וכבר הזהיר על הצדקה במועדים ואמר: ״ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו׳ והגר והיתום והאלמנה״ – הנה זכרנו טעם פרטי זה הכלל וחלקים רבים מהם.
22 The use of keeping festivals is plain. Man derives benefit from such assemblies: the emotions produced renew the attachment to religion; they lead to friendly and social intercourse among the people. This is especially the object of the commandment to gather the people together on the Feast of Tabernacles, as is plainly stated: “that they may hear, and that they may learn and fear the Lord” (Deut. 31:12). The same is the object of the rule that the money for the second tithe must be spent by all in one place (ibid. 14:22-26), as we have explained (chap. xxxix. p. 184). The fruit of trees in their fourth year, and the tithe of the cattle, had to be brought to Jerusalem. There would therefore be in Jerusalem the meat of the tithes, the wine of the fruit of the fourth year, and the money of the second tithe. Plenty of food would always be found there. Nothing of the above things could be sold; nothing could be set aside for another year; the Law orders that they should be brought “year by year” (Deut. 14:22); the owner was thus compelled to spend part of them in charity. As regards the Festivals it is especially enjoined: “And thou shalt rejoice in thy feast, thou, and thy son, and thy daughter, and thy man-servant, and thy maid-servant, and the Levite, the stranger, and the fatherless, and the widow” (ibid. 16:14). We have thus explained the reason of every law belonging to this class, and even many details of the laws.
Previous ChapterNext Chapter