ג והנה אבאר לך ענין אלה הטענות אחר כך שאזכר לך רע הבנתך ההורסים לדברי הנביאים לזה המאמר. אמרו לי זה שנים אנשים ממשכילי אומנתו הרופאים, שהם תמהים ממאמר דוד – אמרו כן היה מתחיב לפי הקשו זה, שבורא הפה יאכל, ויוצא הריאה ויצעק, וכל בשאר האיברים. והסתכל אתה המעיין במאמרי זה כמה רחקו מן הנכונה בהבנת זאת הטענה! ושמע ענינה. מבואר הוא שכל פועל כלי מן הכלים, לולא שהפועל הנעשה בכלי ההוא מצויר אצלו לא היה יכול לעשות לו הכלי; והמשל בו: שאם לא היה הנפח מציר ענין התפירה ומבין אותה, לא היה עושה המחט על התכונה הזאת אשר לא תשלם התפירה זולתה – וכן שאר הכלים. וכאשר חשב מי שחשב מן הפילוסופים שהאלוה לא ישיג אלה הפרטים, להיותם ממושגי החושים והוא ית׳ לא ישיג בחוש אבל השגה שכלית – טען עליהם במציאות החושים, ואמר אם היה ענין השגת הראות נעלם מהאלוה ולא ידעהו איך המציא זה הכלי המוכן להשגת הראות? התראה שבמקרה היה התחדש לחה אחר זכה, ותחתיה לחה אחרת כך, ותחתיה מחיצה אחת, הזדמן שניקב בה נקב ובאר כנגד הנקב מחיצה זכה וקשה? – סוף דבר! לחות העין ומחיצותיו ועצביו אשר בהם מן התיקון מה שנודע וכוון בכולם תכלית זה הפועל – האם יציר משכיל שזה נפל במקרה? לא כן! אבל הוא בכונה מן הטבע בהכרח, כמו שבאר כל רופא וכל פילוסוף. ואין הטבע בעל שכל והנהגה – וזה מוסכם מן הפילוסופים כולם – אבל זאת ההנהגה הדומה למלאכת מחשבת תבוא לפי דעת הפילוסופים מהתחלה שכלית, והיא מפעולת בעל שכל לפי דעתנו, הוא אשר הטביע אלה הכוחות בכל מה שימצא בו כח טבעי. ואם השכל ההוא לא ישיג זה הענין ולא ידעהו, איך המציא או הגיע מאתו לפי הדעת ההוא טבע שיכוון אל זה הענין אשר אין ידיעה לו בו? – ובאמת קראם דוד ׳בוערים וכסילים׳. ואחר כך התחיל לבאר שזה – חסרון בהשגתנו ושהאלוה ית׳ וית׳ אשר נתן לנו זה השכל אשר בו נשיג, ומפני קצורנו מהשיג אמיתתו התחדשו לנו אלה הספקות העצומות, יודע זה החסרון בנו ושמחשבתנו זאת המקצרת – אין להשגיח למה שחיבתנו מן ההריסה – אמר ״המלמד אדם דעת ה׳ יודע מחשבות אדם – כי המה הבל״.
3 I will now show you the meaning of these arguments, but first I will point out how the opponents to the words of the Prophets misunderstood this passage. Many years ago some intelligent co-religionists—they were physicians-told me that they were surprised at the words of David; for it would follow from his arguments that the Creator of the mouth must eat and the Creator of the lungs must cry; the same applies to all other organs of our body. You who study this treatise of mine, consider how grossly they misunderstood David’s arguments. Hear now what its true meaning is: He who produces a vessel must have had in his mind an idea of the use of that instrument, otherwise he could not have produced it. If, e.g., the smith had not formed an idea of sewing and possessed a knowledge of it, the needle would not have had the form so indispensable for sewing. The same is the case with all instruments. When some philosopher thought that God, whose perception is purely intellectual, has no knowledge of individual things, which are perceivable only by the senses, David takes his argument from the existence of the senses, and argues thus:—If the sense of sight had been utterly unknown to God, how could He have produced that organ of the sense of sight? Do you think that it was by chance that a transparent humour was formed, and then another humour with certain similar properties, and besides a membrane which by accident had a hole covered with a hardened transparent substance? in short, considering the humour of the eye, its membranes and nerves, with their well-known functions, and their adaptation to the purpose of sight, can any intelligent person imagine that all this is due to chance? Certainly not; we see here necessarily design in nature, as has been shown by all physicians and philosophers; but as nature is not an intellectual being, and is not capable of governing [the universe], as has been accepted by all philosophers, the government [of the universe], which shows signs of design, originates, according to the philosophers, in an intellectual cause, but is according to our view the result of the action of an intellectual being, that endows everything with its natural properties. If this intellect were incapable of perceiving or knowing any of the actions of earthly beings, how could He have created, or, according to the other theory, caused to emanate from Himself, properties that bring about those actions of which He is supposed to have no knowledge? David correctly calls those who believe in this theory brutes and fools. He then proceeds to explain that the error is due to our defective understanding: that God endowed us with the intellect which is the means of our comprehension, and which on account of its insufficiency to form a true idea of God has become the source of great doubts: that He therefore knows what our defects are, and how worthless the doubts are which originate in our faulty reasoning. The Psalmist therefore says: “He who teaches man knowledge, the Lord, knoweth the thoughts of man that they are vanity” (ibid. 94:10-11).