Guide for the Perplexed, Part 2 Chapter 4

Chapter 4

א אמנם היות הגלגל בעל נפש – הוא מבואר עם ההשתכלות. אבל יחשוב השומע שזה ענין קשה להשיג; או ירחיקהו גם כן, להיות מדמה שאמרנו בעל נפש – שהוא כנפש האדם או החמור והשור. ואין זה ענין המאמר, אבל ענין המאמר, שתנועתו המקומות מורה על היות בו התחלה, בה יתנועע בלא ספק, וההתחלה ההיא היא נפש בלא ספק. ובאור זה – כי מן השקר שתהיה תנועתו הסיבובית כתנועת האבן הישרה למטה או כתנועת האש למעלה, עד שתהיה התחלת התנועה ההיא טבע לא נפש; כי אשר יתנועע זאת התנועה הטבעית – אמנם תניעהו ההתחלה ההיא אשר בו כשיהיה בזולת מקומו לבקש מקומו, וכשיגיע למקומו – ינוח; וזה הגלגל מתנועע במקומו בעצמו בסיבוב. ולא מפני היותו בעל נפש גם כן – יתחיב שיתנועע כן, כי כל בעל נפש אמנם יתנועע מפני טבע או מפני ציור; רצוני באמרי הנה ׳טבע׳ לכון אל הנאות ולברוח ממה שהוא בלתי נאות; ואין הפרש בין שיהיה מניעו לזה מחוץ, כברוח בעל החיים מחום השמש וכונו אל מקום המים כשיצמא, או יהיה מניעו – דמיון, כי בדמיון מה שהוא כנגד ומה שיאות יתנועע גם כן החי. וזה הגלגל לא יתנועע לברוח ממה שהוא כנגד או לבקש הנאות, כי מה שאליו יתנועע – ממנו יתנועע וכל מה שממנו יתנועע – אליו יתנועע. ועוד, שאילו היתה תנועתו מפני זה, היה מתחיב שיהיה מגיע אל מה שיתנועע אליו וינוע; כי אם יתנועע לבקש דבר או לברוח מדבר ולא יוכל למצאו לעולם תהיה אם כן התנועה לבטלה. הנה זאת התנועה הסבובית, אם כן, תהיה בציור אחד יחיב לו הציור ההוא שיתנועע כן. ולא יהיה ציור כי אם בשכל; אם כן, הגלגל הוא בעל שכל. ואין כל מי שיש לו שכל שיציר בו ענין אחד ותהיה לו נפש בה יוכל להתנועע מתנועע כשיציר, כי הציור לבדו לא יחיב תנועה. כבר התבאר זה ב״פילוסופיה הראשונה״; והוא מבואר. שאתה תמצא מעצמך שתציר ענינים רבים ואתה יכול להתנועע אליהם, אך לא תתנועע אליהם בשום פנים עד שתתחדש לך תשוקה בהכרח לענין ההוא אשר צירתו ואז תתנוע להגיע אל מה שצירתו. הנה כבר התבאר גם כן שאין הנפש אשר בה תהיה התנועה, ולא השכל אשר בו יצויר הדבר מספיקים בהתחדש כמו זאת התנועה, עד שתחובר אל זה תשוקה לענין ההוא המצויר. ויתחיב גם כן מזה שיהיה לגלגל תשוקה למה שצירהו והוא הדבר האהוב, והוא האלוה – יתעלה שמו! ובאלו הפנים אמר שיניע האלוה הגלגל – רצוני לומר: בהיות הגלגל כוסף להדמות במה שהשיג, והוא הענין ההוא המצויר, אשר הוא בתכלית הפשיטות ואין שינוי בו כלל ולא התחדשות ענין, והטוב ממנו שופע תמיד, ואי אפשר זה לגלגל מאשר הוא גשם אלא אם תהיה פעולתו תנועת סיבוב לא דבר אחר – כי זה תכלית מה שאפשר בגשם שתתמיד פעולתו עליו, והיא הפשוטה שבתנועות ההוות בגוף, ולא יהיה בעצמו שינוי ולא בשפע מה שיתחייב מתנועתו מן הטובות.
1 THE enunciation that the heavenly sphere is endowed with a soul will appear reasonable to all who sufficiently reflect on it; but at first thought they may find it unintelligible or even objectionable; because they wrongly assume that when we ascribe a soul to the heavenly spheres we mean something like the soul of man, or that of an ass, or ox. We merely intend to say that the locomotion of the sphere undoubtedly leads us to assume some inherent principle by which it moves; and this principle is certainly a soul. For it would be absurd to assume that the principle of the circular motion of the spheres was like that of the rectilinear motion of a stone downward or of fire upwards, for the cause of the latter motion is a natural property and not a soul; a thing set in motion by a natural property moves only as long as it is away from the proper place of its element, but when it has again arrived there, it comes to rest; whilst the sphere continues its circular motion in its own place. It is, however, not because the sphere has a soul, that it moves in this manner; for animate beings move either by instinct or by reason. By “instinct” I mean the intention of an animal to approach something agreeable, or to retreat from something disagreeable; e.g., to approach the water it seeks because of thirst, or to retreat from the sun because of its heat. It makes no difference whether that thing really exists or is merely imaginary, since the imagination of something agreeable or of something disagreeable likewise causes the animal to move. The heavenly sphere does not move for the purpose of withdrawing from what is bad or approaching what is good. For in the first instance it moves toward the same point from which it has moved away, and vice versâ it moves away from the same point towards which it has moved. Secondly, if this were the object of the motion, we should expect that the sphere would move towards a certain point, and would then rest; for if it moved for the purpose of avoiding something, and never obtained that object, the motion would be in vain. The circular motion of the sphere is consequently due to the action of some idea which produces this particular kind of motion; but as ideas are only possible in intellectual beings, the heavenly sphere is an intellectual being. But even a being that is endowed with the faculty of forming an idea, and possesses a soul with the faculty of moving, does not change its place on each occasion that it forms an idea: for an idea alone does not produce motion, as has been explained in [Aristotle’s] Metaphysics. We can easily understand this, when we consider how often we form ideas of certain things, yet do not move towards them, though we are able to do so; it is only when a desire arises for the thing imagined, that we move in order to obtain it. We have thus shown that both the soul, the principle of motion, and the intellect, the source of the ideas, would not produce motion without the existence of a desire for the object of which an idea has been formed. It follows that the heavenly sphere must have a desire for the ideal which it has comprehended, and that ideal, for which it has a desire, is God, exalted be His name! When we say that God moves the spheres, we mean it in the following sense: the spheres have a desire to become similar to the ideal comprehended by them. This ideal, however, is simple in the strictest sense of the word, and not subject to any change or alteration, but constant in producing everything good, whilst the spheres are corporeal: the latter can therefore not be like this ideal in any other way, except in the production of circular motion: for this is the only action of corporeal beings that can be perpetual; it is the most simple motion of a body; there is no change in the essence of the sphere, nor in the beneficial results of its motion.
ב וכאשר התברר לאריסטו זה כולו, שב והסתכל ומצא הגלגלים רבים במופת, ותנועת זה מתחלפת לתנועת זה במהירות ובאיחור ובצד התנועה, ואף על פי שתכללם כולם התנועה הסיבובית והתחיב לפי העיון הטבעי שיאמין, שהענין אשר צירהו זה הגלגל עד שיתנועע התנועה הממהרת ביום אחד – בלתי הענין אשר צירהו הגלגל אשר יתנועע תנועה אחת בשלושים שנה; ופסק הדין שיש שכלים נפרדים כמספר הגלגלים, כל גלגל מהם יכסוף לשכל ההוא אשר הוא התחלתו, והוא מניעו זאת התנועה המיוחדת בו, והשכל ההוא הוא מניע הגלגל ההוא. ולא גזר אריסטו ולא זולתו שמספר השכלים עשרה או מאה, אבל זכר שהם על מספר הגלגלים, עד שהיו חושבים בזמנו שהגלגלים חמישים ואמר אריסטו אם הענין כן השכלים הנפרדים גם כן חמישים; כי היו הלימודים בזמנו מעטים ולא היו שלמים – והיו חושבים שכל תנועה צריכה גלגל, ולא היו יודעים שמנטית הגלגל האחד יתחדשו תנועות נראות רבות; כאילו תאמר: תנועת האורך, ותנועת הנטיה, והתנועה הנראית גם כן בעגולת האופק ברוחב המזרחיים והמערביים. – ואין זה כונתנו ונשוב אל מה שהיינו בו.
2 When Aristotle had arrived at this result, he further investigated the subject, and found, by proof, that there were many spheres, and that all moved in circles, but each with its peculiar motion as regards velocity and direction. He naturally argued that the ideal comprehended by the one sphere, which completes its circuit in one day, is different from that of another sphere which completes its circuit in thirty years; he thus arrived at the conclusion that there were as many ideals as there were spheres; each sphere has a desire for that ideal which is the source of its existence, and that desire is the cause of its individual motion, so that in fact the ideal sets the sphere in motion. Aristotle does not say, nor does any other authority, that there are ten or a hundred ideals: he simply states that their number agrees with that of the spheres. When, therefore, some of his contemporaries held that the number of spheres was fifty, he said, if that was true, the number of ideals must likewise be fifty. For the scholars in his time were few and possessed but imperfect learning; they thought that there must be a separate sphere for each movement, because they did not know that what appear to be several distinct movements can be explained as resulting from the inclination of one sphere as is, e.g., the case with the change in the longitude of a star, its declination and the places of its rising and setting noticed in the circle of the horizon. This point, however, does not concern us at present: let us therefore return to our subject.
ג אמנם מאמר האחרונים מן הפילוסופים שהשכלים הנפרדים עשרה – מפני שהם מנו הכדורים שיש בהם כוכבים והמקיף ואף על פי שבקצת הכדורים ההם גלגלים רבים; והכדורים במספרם תשעה, המקיף בכל, וגלגל הכוכבים העומדים, וגלגלי השבעה כוכבים. והשכל העשירי, הוא השכל הפועל, אשר הורה עליו צאת שכלנו מן הכח אל הפועל, והוית צורות הנמצאות ההוות הנפסדות, אחר שלא היו בחמרים שלהם אלא בכח, וכל מה שיצא מן הכח אל הפועל יש לו מוציא בהכרח חוץ ממנו, וצריך שיהיה המוציא ממין המוצא – כי הנגר לא יעשה האוצר באשר הוא אומן, אבל מאשר בשכלו צורת האוצר, וצורת האוצר אשר בשכל הנגר היא אשר הוציאה צורת האוצר לפועל ושמה אותה בעץ. כן בלא ספק נותן הצורה – צורה נבדלת, וממציא השכל – שכל והוא השכל הפועל; עד שיהיה יחס השכל הפועל ליסודות ומה שיורכב מהם – יחס כל שכל נבדל המיוחד בכל גלגל לגלגל ההוא, ויחס השכל בפועל נמצא בנו אשר הוא משפע השכל הפועל ובו נשיג השכל הפועל – יחס שכל כל גלגל הנמצא בו אשר הוא משפע הנבדל ובו ישיג הנבדל ויצירהו ויכסוף להדמות בו ויתנועע.
3 The later philosophers assumed ten Intelligences, because they counted the spheres containing stars and the all-encompassing sphere, although some of the spheres included several distinct orbits. There are altogether nine spheres, viz., the all-encompassing sphere, that of the fixed stars, and those of the seven planets: nine Intelligences correspond to the nine spheres; the tenth Intelligence is the Active Intellect. The existence of the latter is proved by the transition of our intellect from a state of potentiality to that of actuality, and by the same transition in the case of the forms of all transient beings. For whatever passes from potentiality into actuality, requires for that transition an external agent of the same kind as itself. Thus the builder does not build the storehouse in his capacity of workman, but in that of a person that has the form of the storehouse in his mind; and that form of the building which exists in the mind of the builder caused the transition of the potential form of the storehouse into actuality, and impressed it on the material of the building. As that which gives form to matter must itself be pure form, so the source of intellect must itself be pure intellect, and this source is the Active Intellect. The relation of the latter to the elements and their compounds is the same as that of the Intelligences to their respective spheres: and our intellect in action, which originates in the Active Intellect, and enables us to comprehend that intellect, finds a parallel in the intellect of each of the spheres which originates in the Intelligence corresponding to that sphere, and enables the sphere to comprehend that Intelligence, to form an idea of it, and to move in seeking to become similar to it.
ד וימשך לו גם כן הענין אשר כבר התבאר במופת והוא שהאלוה ית׳ לא יעשה הדברים בקריבה, כי כמו שהוא שורף באמצעות האש, והאש יתנועע באמצעות תנועת הגלגל, כן הגלגל גם הוא יתנועע באמצעות שכל נבדל, ויהיו השכלים הם המלאכים המתקרבים אשר באמצעותם יתנועעו הגלגלים. ומפני שאי אפשר בנבדלים המנין בשום פנים מצד התחלף עצמיהם, שהם לא גוף התחיב לפי זה אצלו, שיהיה האלוה ית׳ הוא אשר המציא השכל הראשון, אשר השכל ההוא מניע הגלגל הראשון על הצד אשר בארנו; והשכל אשר יניע הגלגל השני אמנם עילתו והתחלתו – השכל הראשון; וכן עד שיהיה השכל אשר יניע הגלגל הסמוך לנו – הוא עילת השכל הפועל והתחלתו, ואצלו תכלה מציאות הנבדלים; כמו שהגשמים גם כן יתחילו מן הגלגל העליון ויכלו אצל היסודות ומה שהורכב מהם, ולא יתכן שיהיה השכל המניע הגלגל העליון הוא המחויב המציאות. שכבר השתתף עם השכלים האחרים בענין אחד, והוא הנעת – הגשמים, ונבדל כל אחד מן האחר בענין, והיה כל אחד מן העשרה בעל שני ענינים; – אם כן, אי אפשר מבלתי סיבה ראשונה לכל.
4 Aristotle further infers, what has already been explained, that God does not act by means of direct contact. When, e.g., He destroys anything with fire, the fire is set in motion through the movement of the spheres, and the spheres by the Intelligences: the latter, which are identical with “the angels,” and act by direct influence, are consequently, each in its turn, the cause of the motion of the spheres; as however, purely spiritual beings do not differ in their essence, and are by no means discrete quantities, he (Aristotle) came to the following conclusion: God created the first Intelligence, the motive agent of the first sphere; the Intelligence which causes the second sphere to move has its source and origin in the first Intelligence, and so on: the Intelligence which sets the sphere nearest to the earth in motion is the source and origin of the Active Intellect, the last in the series of purely spiritual beings. The series of material bodies similarly begins with the uppermost sphere, and ends with the elements and their compounds. The Intelligence which moves the uppermost sphere cannot be the Absolute Being, for there is an element common to all Intelligences, namely, the property of being the motive agent of a sphere, and there is another element by which each of them is distinguished from the rest; each of the ten Intelligences includes, therefore, two elements, and consequently another being must be the First Cause.
ה זהו מאמר אריסטו ודעתו. וראיותיו על אלו הענינים מבוארות כפי סבלם בספרי הנמשכים אחריו. והעולה מדבריו כולם הוא שהגלגלים כולם גשמים חיים בעלי נפש ושכל יצירו וישיגו האלוה וישיגו התחלותיהם, ושבמציאות – שכלים נפרדים לא בגשם כלל, כולם שופעים מהאלוה ית׳ והם האמצעיים בן האלוה ובין אלו הגשמים כולם.
5 This is the theory, and opinion of Aristotle on these questions, and his proofs, where proof is possible, are given in various works of the Aristotelian school. In short, he believes that the spheres are animated and intellectual beings, capable of fully comprehending the principia of their existence; that there exist purely spiritual beings (Intelligences), which do not reside in corporeal objects, and which derive existence from God; and that these form the intermediate element between God and this material world.
ו והנני אבאר לך מה שבתורתנו ממה שמסכים לאלו הדעות, ומה שבה ממה שהוא כנגדם – בפרקים הבאים.
6 In the chapters which follow I will show how far the teaching of Scripture is in harmony with these views, and how far it differs from them.
Previous ChapterNext Chapter